בן שנה וחצי- זקוקה להכוונה
אנחנו הורים לילד ראשון- בן שנה וחמישה חודשים. הוא עדיין לא הולך (טונוס שרירים נמוך), עדיין נרדם על הידיים, לא ישן לילה רצוף, כמעט ולא משחק לבדו, בוכה בכל עת שנשאר לרגע לבדו בחדר.. מרגיש לי שיש לו סף תסכול מאוד נמוך- אם לא מצליח לבנות מגדל (כי בחר בחלק הלא נכון) מתרגז, בוכה וזורק את כל החלקים ברחבי החדר. אינו נאות ללמוד משחקים חדשים, מתחיל לבכות מהר אם אינו מצליח... הוא בפעוטון מגיל חצי שנה. התגובות שלו שם יותר מתונות (ושם הוא גם נרדם לבדו) אך הוא חוטף לילדים את המשחקים שהם מחזיקים.. בכלל נראה כי הוא מעוניין בכל דבר שמישהו אחר אוחז בו, ואם לא מקבל אותו, מיד מתחיל לבכות.
ברור לי שאנחנו כהורים בפעם הראשונה פיתחנו אצלו הרגלים לא טובים. מרגישה מאוד מתוסכלת... מוצאת את עצמי חוששת מאוד מהעתיד.. שאגדל ילד עם הפרעת התנהגות, ילד שלא ידע להתמודד, אולי ילד שיתרחקו ממנו.. ברור לי שהחרדה שלי לא מועילה, אך מתקשה להימנע מכך.
לא יודעת כיצד עליי להגיב.. ברור לי שאם הוא מתנהג באופן שנראה לי מסוכן או לא נכון אז עליי להפסיקו (בלי כעס), אך אז הוא מתחיל לבכות בהיסטריה, זוחל אליי ורוצה שארימו בידים. נסיונות להסיח את דעתו עולים בתוהו. מה עליי לעשות? אין לי בעיה עם הבכי, אך מה עושה עם זה שנמצד אליי פיזית ורוצה ידיים, להתעלם? חוששת שיחווה דחייה. מאידך, אני לא ממלאה את תפקידי כאימא אם נותנת לו להמשיך להתנהג כך...
מרגישה שאין לי כלים להתמודד. רוצה ללכת להדרכת הורים (בן זוגי פחות בעד, אך לא אכפת לי ללכת לבד) אך מבחינה כלכלית הדבר כבד עלינו... סליחה על האורך. מיואשת..
אנחנו הורים לילד ראשון- בן שנה וחמישה חודשים. הוא עדיין לא הולך (טונוס שרירים נמוך), עדיין נרדם על הידיים, לא ישן לילה רצוף, כמעט ולא משחק לבדו, בוכה בכל עת שנשאר לרגע לבדו בחדר.. מרגיש לי שיש לו סף תסכול מאוד נמוך- אם לא מצליח לבנות מגדל (כי בחר בחלק הלא נכון) מתרגז, בוכה וזורק את כל החלקים ברחבי החדר. אינו נאות ללמוד משחקים חדשים, מתחיל לבכות מהר אם אינו מצליח... הוא בפעוטון מגיל חצי שנה. התגובות שלו שם יותר מתונות (ושם הוא גם נרדם לבדו) אך הוא חוטף לילדים את המשחקים שהם מחזיקים.. בכלל נראה כי הוא מעוניין בכל דבר שמישהו אחר אוחז בו, ואם לא מקבל אותו, מיד מתחיל לבכות.
ברור לי שאנחנו כהורים בפעם הראשונה פיתחנו אצלו הרגלים לא טובים. מרגישה מאוד מתוסכלת... מוצאת את עצמי חוששת מאוד מהעתיד.. שאגדל ילד עם הפרעת התנהגות, ילד שלא ידע להתמודד, אולי ילד שיתרחקו ממנו.. ברור לי שהחרדה שלי לא מועילה, אך מתקשה להימנע מכך.
לא יודעת כיצד עליי להגיב.. ברור לי שאם הוא מתנהג באופן שנראה לי מסוכן או לא נכון אז עליי להפסיקו (בלי כעס), אך אז הוא מתחיל לבכות בהיסטריה, זוחל אליי ורוצה שארימו בידים. נסיונות להסיח את דעתו עולים בתוהו. מה עליי לעשות? אין לי בעיה עם הבכי, אך מה עושה עם זה שנמצד אליי פיזית ורוצה ידיים, להתעלם? חוששת שיחווה דחייה. מאידך, אני לא ממלאה את תפקידי כאימא אם נותנת לו להמשיך להתנהג כך...
מרגישה שאין לי כלים להתמודד. רוצה ללכת להדרכת הורים (בן זוגי פחות בעד, אך לא אכפת לי ללכת לבד) אך מבחינה כלכלית הדבר כבד עלינו... סליחה על האורך. מיואשת..