קודם קול אמא : הפנטזיה למול המציאות באימהות |

[בטי גורן]

שוב תודה

 

[פרח מתוקי]

גם אני

ממש אוהבת את התמונה הזו! נתקלתי בה במהלך ההריון והיא זו שנתנה לי את ההשראה של הנקה בשכיבה, ואפשר לומר שזה בהחלט שינה את חיי (מעניין אם הייתי מגיעה לתנוחה הזו גם בלעדיה ומתי)

 

[emmily plays]

האמת? ואל תהרגו אותי, אבל התגשמות הפנטזיה..

ואם כבר יש דברים שחששתי מהם נורא והתבדיתי..

רציתי בת, נורא נורא רציתי בת! וקיבלתי. והיא ניראית בדיוק כמוני. והיא יפהפיה ומתוקה ומקסימה וצחקנית ומתרפקת ואוכלת וישנה.
נכון, היא אכלה כל שעה וחצי למשך שעה בחודשים הראשונים (ביום, לא בלילה), אבל צפיתי שזה יקרה. היה קשה והתגברתי.
היא לא הסכימה לישון בעריסה במשך חודש וחצי-אז היא ישנה עלי ועשינו בעל כורחינו "עיקרון הרצף" ו"הורות אטאצ'מנט". והיה לי דווקא כיף לישון איתה מחובקת
והיו לה גזים בכל שעות היממה ולא "בשעות הערב" כמו בספרים אבל היא היתה נרגעת עלי ומתרפקת.
אבל היא ינקה מעולה מיד.
והבדילה בין יום ולילה די מיד (עזרתי לה בכך שכל ערב מ6 עמעמתי אורות)
וישנה 6-7 שעות רצוף מגיל חודשים
ולבד במיטה שלה מגיל חודשים וחצי.
וכשעברה את משבר השינה בגיל 4 חודשים (ועוד איזה משבר שינה) היא יצאה ממנו חיש מהר עם יעוץ שינה. למדה טיקטק את הטריק ונרדמה במיטה, עברנו את השלבים בתוכנית במהירות שיא. וגם לקחת מוצץ לבד למדה תוך יום, וגם לישון בעריסה ולא עלי למדה תוך 4 ימים בלבד, ועכשיו לגן מסתגלת מהר..
היתהה תקופה שלימדתי אותה תוך שבועים לרווח האכלות , לישון תנומות יום (לא ישנה יום בכלל בגלל הגזים וההאכלות התכופות) ולישון בעריסה. הכל נלמד מהר בזה אחר זה. הרגשתי הרגשה שלא חשבתי שארגיש. הרגשתי קומפטנטית. תחושת מסוגלות כאמא. שאני אשכרה מצליחה בתפקיד הזה.

תבינו. עד גיל 24 לא רציתי ילדים. לא טיפלתי בתינוק עד טליה. ואני בת 32. אפילו בקושי החזקתי תינוקות! חששתי נורא מזה.
חששתי שאהיה בדיכאון אחרי לידה
שבגלל שאני עם הפרעת קשב אני לא אשים לב לדברים ואסכן אותה
שבגלל הפרעת הקשב יהיה לי קושי עם ריבוי המשימות
שאני לא אדע מה לעשות איתה כי אני לא טובה עם ילדים
והינה..
התאהבתי בילדה מעל לראש בשניה שראיתי אותה..
מדיכאון לא סבלתי (חששתי מזה עקב דיכאון קשה בנעורי)
ריבוי המשימות קל לי מתמיד ואני מוצאת כוחות שלא היו בי מעולם
אני מוצאת את עצמי פעלתנית ומחפשת מה עוד לעשות כשברגיל אני עצלה
אני מציבה לעצמי מטרה מה ללמד אותה ואילו הרגלים להקנות לה ועם קצת מאמץ מצליחה די יפה
ומצליחה פתאום להתחבר גם לילדים אחרים..
שמה לב לפרטים שלא היתי שמה לב אליהם בעבר כי הכל בשבע עינים בשביל הקטנה שלי


אז לא רק שקיבלתי את הפנטזיה שלי, גם הופרכו אחד אחד כל חששותי..
ברור שיש קשיים ודמעות ודכדוכים..
אבל ההורות שלי היא חוויה מעצימה עבורי כי היא מוכיחה לי שאני מסוגלת להתגבר על הקשיים שלי ולעשות דברים בביטחון.

 

[לiלי]

כ"כ מרגש...חשבתי שאני קוראת את עצמי לרגע

מילה במילה כולל ציוני הזמן והגיל
רק טוב!!

 

[emmily plays]

תודה!

טוב לדעת שאני לא לבד ויש עוד אמהות שהחוויה כ"כ טובה עבורן!

 

[בטי גורן]

יש מקום פה לכולן

ולכל מיני סוגי חוויות.

בסך הכל, זה נשמע שהפנטזיה לא הייתה כל כך ורודה, היא הייתה מלווה בחששות מרובים מדיכאון, מקושי עם ריבוי המשימות, מזה שאת לא טובה עם ילדים. בנוסף חלמת גם על בת שתהיה דומה לך וקיבלת

והנה גילית על עצמך כוחות שלא ידעת על עצמך בעקבות האימהות, כמה שזה מרגש. גילית מסוגלות מדהימה, שלא ידעת על קיומה.

מקסים. תודה ששיתפת אותנו.

 

[emmily plays]

חלמתי על בת, נקודה

זה שהיא דומה לי זה בונוס

סתם, אנחנו פשוט תמיד צחקנו כשהיתי בהריון שאנחנו מקווים שתיראה כמוני (לא שאני יפה או משהו , חוץ מלדעתו של בעלי) אבל שאת האופי תקבל מבעלי (וכאן הבדיחה האמיתית

) כי הוא אדם הרבה יותר קל ונוח ממני. רגוע, ננוח, שקול, בלי "שריטות" (אנחנו צוחקים שהשריטה שלו זה שאין לו שריטות)

אף פעם לא רציתי ילדים, עד שהכרתי את בעלי, ולא היה לי חבור אליהם. וטחששתי שאני אהיה עצורה ומחושבת ולא אצליח לדבר בשפת תינוקות, להשתטות, לגעת ולחבק (אני מין יקית צינית שכלתנית כזו)
מה שנקרא-שטויות במיץ אני עושה את כל זה ועוד. ונהנית מזה! לפעמים מסתכלת על עצמי מהצד וצוחקת שאם היו אומרים לי לפני 10 שנים שככה אתנהג היתי צוחקת להם בפרצוף.
פתאום בגינה אני וטליה והצעצועים שאני מביאה הופכים לאטרקציה.. ותינוקות ופעוטות מתקבצים סביבי ואני מתייחסת לכולם והם מקשיבים לי.. ואפילו שאלו אותי כמה אני לוקחת לשעה! (חשבו שאני בייביסיטר, אני בת 32 וניראית 20 פלוס)

מוזר לאןהחים מובילים אותנו. ועם כל השינוי הזה לא מרגישה שאיבדתי את מי שאני. רק שהוספתי לעצמי עוד חלק. החלק ששייך לטליה שלי, אהובתי.

 

[בטי גורן]

המשפט האחרון שלך

מוזר לאן החיים מובילים אותנו. ועם כל השינוי הזה לא מרגישה שאיבדתי את מי שאני. רק שהוספתי לעצמי עוד חלק. החלק ששייך לטליה שלי, אהובתי.


כל כך מרגש אותי. העיניים שלי נוצצות.

 

[emmily plays]

תודה! התרגשתי לכתוב!

 

[נישנושיט2]

אני חושבת שלא היתה לי ממש פנטזיה

אלא תיאור מאוד מציאותי של מה יהיה, כולל חששות, כמו שרשמו לפניי.. וחלקם התבדו אבל חלקם התגשמו..
התגשמו- למשל הקושי בלתקתק את סדר היום ולשלב גם בית גם עבודה גם ילדה גם זמן פנוי (או יותר נכון אין כזה בכלל

), היעדר זמן והתחושה שהזמן בורח מבין האצבעות, התחושה הזו שאני לא מפתחת אותה מספיק ולא עושה בשבילה מספיק ובגללי היא תתקע הרבה בבית (כי אני לא אוהבת לצאת כ"כ החוצה), רגשי אשם, עצבים, כעסים שזולגים בעיקר על בעלי (ועל עצמי)... מה שהיה לי קשה לפני הילדה ממשיך להיות קשה (הרגלים, סדר יום, עבודות בית והתמדה... כל ארוחה שאני מכינה לה כאילו "ארוחה חד פעמית" כי קשה לי לדמיין לעשות שוב את המאמץ

זה כאילו לא טבעי לי... אני מקווה שזה מובן)
גיליתי שאני כן מסוגלת לרצות לסדר את הבית כל יום ולהתמיד ב- 90 אחוז מהזמן

וב- 90 אחוז מהעבודה

שאני מסוגלת לתפקד ואף בצורה של מעבר למכנית בלבד גם עם מעט שינה (מה שלא היה קורה לפני הילדה), שאפשר לפעמים לתקתק סדר יום עמוס ולשרוד, שלמרות שאני שונאת הרגלים אני מסוגלת כן להתמיד בהם בשביל הילדה שלי...

 

[בטי גורן]

תודה

הפנטזיה יכולה להתממש ולהפוך מציאותית. ואז אין פער גדול בינה לבין המציאות כפי שקרה במקרה שלך.

בדרך כלל, כשאין הפתעות גדולות, ההסתגלות מעט קלה יותר. האם את מרגישה כך?

 

[נישנושיט2]

מצד אחד כן

ומצד שני ההסתגלות קשה בכל מקרה (פשוט דמיינתי אותה כקשה והיא כזו

) אז לא זה לא ממש מה שמקל.

 

[9חודשים]

פנטזיה מול מציאות

האמת שלפני שנכנסתי להריון חששתי מהאימהות, חששתי לעשות את הטעויות שנעשו איתי, חששתי שארגיש שאין לי זמן לעצמי, שלא אצליח לתת מעצמי ושלא אהיה "אימהית" מספיק. כשכבר נכנסתי להריון כבר לא חשבתי על זה והייתי עסוקה בכלמיני חרדות שקשורות לתקינות ההריון, העובר ואח"כ פחדים מהלידה...לא ממש חשבתי על האחרי כי שאר החרדות תפסו מספיק מקום

לגבי התינוקי, כשנכנסתי להריון הייתי משוכנעת שזו תהיה בת, חלמתי על בת, כנראה כדי לתקן את חוויות הילדות שלי...לא הכי בריא אבל זה מה שרציתי. ילדה שתזכיר לי את עצמי ושאוכל להיות בשבילה מה שלא היו בשבילי. אפילו שם כבר בחרתי לה. אלא שכבר בשקיפות אמרו לי "80% שזה בן" ובסקירה כבר לא היה ספק... הייתי נורא מופתעת, לא ברור למה, ולאט לאט הסתגלתי לרעיון של בן, ועדיין כשחלמתי (בלילה) על התינוק הוא היה תינוקת...

עוד ציפיה שהייתה לי כנראה בסתר הלב שאיכשהו התינוק יחבר יותר ביני לבן אמא שלי, שמערכת היחסים שלנו בשנים האחרונות די לא משהו, לא חושבת שאפילו לעצמי הודיתי בציפיה הזו אבל מין משאלת לב ילדותית שקשה להיפטר ממנה.

ואז כשהוא נולד, ברגע ממש כשהוא הגיח לעולם (בסיועו האדיב של חברנו הואקום) הייתי כל כך נפעמת מכמה הוא יפה, ומושלם (חמסה, חמסה!) ושהוא שלי! והוא כבר היה הוא, וכל מה שרציתי או ציפיתי או חששתי נעלם פחות או יותר והתחיל משהו חדש, יפה ונהדר, ושבאמת נכנסתי אליו בטבעיות שהפתיעה גם אותי. האופוריה של הימים הראשונים גרמה לי לחשוב שאני מסוגלת לעשות הכל בעצמי בלי לישון ואז אחרי יומיים שלושה כשהייתי על סף קריסה הבנתי שזה לא עובד בדיוק ככה...בעלי עזר המון וככה צלחנו את השבועות הראשונים, הוא אני והתינוקי המקסים שלנו, בלי עזרה ממשפחה- שלו בחו"ל, ואצלי הוכזבה הציפיה על התקרבות לאמא, היא לא הגיעה בכלל לבקר אותנו בבית (רק בבית חולים) - למרות שהזמנו כמה פעמים. אצלה זה או בתנאים שלה או שום כלום. אז עדיף שום כלום ובלי כל הסטרס שהיא מביאה איתה. באיזשהו מקום זה גם איפשר לי להיות האמא שאני רוצה להיות בלי ההתערבויות שלה. תכלס כל פעם ששאלתי אותה בטלפון שאלה לגבי טיפול בתינוק היא הסיקה מזה שאין לי מושג מהחיים שלי וגרמה לי להרגיש ממש רע עם עצמי. כי מסתבר שלא משנה כמה תארים יש לי, כמה נסיון יש לי עם ילדים, כמה דברים אחראיים כבר עשיתי בחיי- מבחינתה פשוט אין לי מושג מה אני עושה, וכל פעם זה מביא אותי מחדש לתחושה של חוסר ערך עצמי וכעס עצום עליה

ויחד עם ההורמונים של פוסט לידה זה היה מתכון בטוח להמון דמעות...בסופו של דבר הבנתי שגם עם ילד, מערכת היחסים המעורערת שלנו כבר לא תשתנה, כי היא לא מקבלת אותי ואת הבחירות שלי בחיים ולכן היכולת שלי לשתף אותה מאוד מוגבלת, כמובן אם אני רוצה להמשיך לחיות עם הבחירות שלי ולא להפוך את הרצונות שלה לבחירות שלי, שזה מה שחלק מהמשפחה שלי עושים...

מבחינת התינוקי, באמת שהוא כל מה שאפשר לרצות (שוב- חמסה חמסה!!!) , רק שתמיד יהיה בריא וחייכן ומתוק כמו שהוא. בהריון היה לי קשה לדמיין אותו ואיך יהיה, וכשהוא כבר הגיע הייתי פשוט מוקסמת ממנו.

מבחינת אימהות, אני ממש מאושרת שאני אמא שלו!! מרגישה שזו זכות ענקית לגדל אותו, ואני נהנית כמעט מכל רגע (טוב חוץ מכשהוא מתעורר בלילה או צורח מסיבה לא ברורה אבל אף אחד לא מושלם...). לא תיארתי לעצמי כמה קשה יהיה להיפרד ממנו לשעה- שעתיים אפילו, כמה אחשוש מהחזרה לעבודה ולשים אותו במסגרת וכל הרגשות החדשים האלו שטרם היכרתי.

זהו בנתיים, סליחה על החפירה

 

[בטי גורן]

תפסיקו כבר להתנצל, אתן מהממות

וזה המקום לחפור

איזה שיתוף מדהים. בעיקר קראתי פה על הקשר עם אמא שלך. ועד כמה הקשר הזה צף ועולה כשאנחנו הופכות אמהות בעצמנו.

נשמע שאת כל כולך באימהות, כרגע. וזה עושה לך מאוד טוב (ולפעמים גם פחות, וזה גם בסדר כמובן).

תודה לך, יקירה. היה מרתק לקרוא אותך.

 

[9חודשים]

תודה

אני באמת מאוד באימהות עכשיו, לכן המחשבה על חזרה לעבודה היא מאוד קשה...מה גם שהמקצוע שלי מצריך גם עבודה אחרי שעות העבודה (לשבת ללמוד...)

הקשר עם אמא לצערי ידע הרבה מורדות (לא כ"כ עליות

) בשנים האחרונות ואני מאוד מקווה ומתפללת שעם ילדיי שלי הקשר יהיה בריא וקרוב הרבה יותר.

 

[בטי גורן]

אמן ואמן

 

[בלה טיגריס]

אז לא רק אצלי הולדת ילד גרמה לכל הנושא של יחסים שלי עם אמא שלי לצוף...
אמנם היחסים שלנו בסדר והיא אפילו מטפלת בתינוק בזמן שאני בעבודה...אבל כל המשקעים מילדות עולים ועולים ולא מפסיקים...

 

[יהלום29]

הכל ורוד..

אני חושבת שבעיקר התפלאתי כמה אני מחכה שילכו כבר לישון.
כל כך רציתי אותם, למה אני רוצה שישנו?
בצורה מפתיעה, דווקא ההתפכחות אצלי היתה בלידה השנייה.
לידה ראשונה של תאומים, ידעתי שהולך להיות קשה. קשה מאד. הכנתי את עצמי ובאמת הרגשתי שאני מוכנה. הדבר היחיד שהתאכזבתי ממנו זה כמה קשה היה עם ההנקה. לא הצלחתי וזה היה קשה להשלים עם זה.
בלידה השנייה הייתי בטוחה שאחרי תאומים, מה זה כבר ילדה אחת. קלי קלות.. והופתעתי שקיבלתי ילדה שלא מצליחה להרדם בשום דרך, צורחת כל היום. חורף קשה במיוחד שלא מאפשר לצאת החוצה, ושהילדים הגדולים לא הולכים לשום מקום ועדיין צריך לטפל בהם.
באמת שהופתעתי כמה קשה זה ילד שני (שלישי במקרה שלי) לקח לי כמה חודשים טובים להתאפס על עצמי. דווקא בהנקה הצלחתי הפעם, אולי כי הייתי מוכנה יותר לקושי.

 

[בינתיים חסויה]

אפשר לקרוא לזה "הנפילה הגדולה"

את אחותי הקטנה גידלתי כמעט לבד (אל תשאלו אותי למה, מכובע ה"אמא" שיש לי כיום אני משערת שאמא שלי מאד שמחה לתפוס מנוחה כשמישהו אחר מטפל בתינוקת הקטנטונת)
הייתי סופרת לה את זמני ההאכלה ומכינה לה בקבוקים כשצריך, הייתי מחליפה לה חיתולים- גם אלו עם הקקי שכוללים שטיפה בכיור, הייתי מרגיעה אותה כשבכתה, הייתי שרה לה שירי ערש לפני השינה
משם המשכתי לבייביסיטרים- בעיקר לתינוקות קטנים (הרי יש לי נסיון לא רע), אלו כללו גם ארוחות מוצקים ראשונות (עם אחותי זה היה עדיין עידן ה"מרק עוף עם ירקות טחון בבקבוק"), אם היה מדובר בשכנה יולדת אז הילד ישן אצלינו בחדר שלי, במיטה שלי, בלי לחשוב פעמיים (ואני במיטה הנפתחת,צמודה אליו ויודעת שאם יתגלגל- זה יהיה למיטה שלי)

אז שאני לא אדע מה זה תינוק? שאני אפחד מטיפול בתינוקת בת שעה? הצחקתם אותי! אני הרי סופר דופר מוכנה! מה גם שתינוק בן יומו לא עושה כלום חוץ מלאכול, לחרבן ולישון (ולבכות- כי הוא רעב או כי חירבן). אהה כן, יש גם גזים, אבל כדור פיזיו או נמר על עץ אמורים להקל
בקיצור- הדודה מאמריקה חיה ובועטת בתוכי, היא רק צריכה לצאת והכל יהיה מושלם!

ואז ילדתי
בהתחלה הכל באמת היה מושלם, מיד אחרי הלידה הנקתי אותה והיא ינקה במרץ, כשחזרה אלי מבדיקת הרופא ניקיתי לה בעדינות את הראש (ביקשתי שלא יקלחו אותה, והקרקפת שלה היתה זקוקה לטיפול קטן), הנקתי אותה, החלפתי לה חיתול, סידרתי לה את החולצות, הלבשתי לה את המכנסיים, עטפתי אותה בשמיכה, שמתי לה כובע (אומרים חבשתי, אני יודעת

), האמא המושלמת עלי אדמות!
הגענו הביתה, אבא, אמא מושלמת, ותינוקת עוד יותר מושלמת! ואז התחילו הבעיות
התינוקת המושלמת התגלתה כ"מקולקלת", לא מה ש"הבטיחו"! כל היום בכתה, התעוררה עשרות פעמים בלילה, פלטה מאות פעמים, כיבדה את כל הסביבה הקרובה בקקי שלה, נרדמה אחרי שעות על כדור פיזיו, ואז התעוררה צורחת כי-אין-לי-מושג-למה, לא רעבה, לא חיתול, לא גזים, פשוט בא לה טוב לצרוח באמצע הלילה, רק כדי להראות לי מי כאן הבוס, ואולי גם כדי להוכיח לי שאני כל כך רחוקה מלהיות האמא המושלמת
ימים שלמים חיכיתי לדפיקה בדלת, שתגיע כבר האמא של התינוקת הזאת, שתיקח אותה ותשלם לי על הבייביסיטר. לילות שלמים ייחלתי שמישהו ימציא מכשיר שיספר לי מה היא רוצה, כי כבר הבנתי שחוברת הפעלה אין, והיא לא תקום פתאום ותסביר לי במילים למה היא בוכה כל כך
חיפשתי את המקום הנסתר בו מוחבאות הבטריות או לכל הפחות את הכפתור שמכבה אותה, כי כמה האוזניים מסוגלות לשמוע בכי? (והיא, שתהיה בריאה, נולדה עם קול מאד חזק! כל כך חזק שבבי"ח שמעתי אותה מהקצה השני של המסדרון! עדיין לא מצאתי תינוק שבוכה עם קול חזק יותר)
סליחה, אבל נראה לי שהיתה כאן טעות קטנה! תינוקות אמורים לאכול ולישון, לא לבכות שעתיים שלמות בלילה, ולא להיות ערים כל היום (היא היתה ישנה אולי פעם או פעמיים במהלך היום וגם זה לזמנים קצרים מאד)
השכנים כבר התקשרו לשאול אם הכל בסדר, תמיד כשהייתי יוצאת מהבית הייתי שומעת סיפורי "שמענו אותה בוכה המון, מה קרה?" אהמממ היא בכתה כי-אין-לי-מושג-למה
ואני, מאמא מושלמת הפכתי לאשה עייפה מאד, טרוטת עיניים, חסרת סבלנות, כזו שמנסה להשלים עם העובדה שהתינוקת שלה כנראה עדיין לא יודעת לקרוא (או שסתם לא היתה לה ספריה ברחם), ובגלל שנולדה לה תינוקת עם אופי מאד חזק ודומיננטי אז היא ממשיכה בקו הזה (עד היום, שנה וחצי אחרי, היא ממשיכה באותו קו, רק שהיום שתינו מכירות אחת את השניה וזה גם גיל שאפשר לשים גבולות בעת הצורך)

מיותר לציין שכל השגרה המוכרת התנדפה ברגע שהתינוקת הגיעה, אם חשבתי שתינוק זה אומר להוסיף אותו לחיים שלי אז טעיתי לגמרי, גיליתי שבשביל הבת שלי אני צריכה לשנות את כל החיים שלי, ליצור שגרה חדשה שמתאימה לשתינו. זה היה קשה מאד!


אני עוד יכולה להמשיך ולהאריך, אבל נראה לי שחפרתי מספיק. קל זה ממש לא היה.

 

[בלה טיגריס]

אני מתחילה להבין

שיש לנו ילד מאוד רגוע, נוח ולא בכיין. זה נותן הרגשה ש"וואלה, אני יודע איך לתפעל תינוקות בצורה נכונה. זה לא מסובך."
אבל אז בטח יבוא הילד השני ויעשה לנו טירונות

אוי, כמה הם שונים, האנשים הקטנים האלו