קודם קול אמא : הפנטזיה למול המציאות באימהות |

[בטי גורן]

קודם קול אמא : הפנטזיה למול המציאות באימהות |

שלום לכן,

הנושא של הפינה היום הוא הפנטזיה שהייתה לנו לפני האימהות - על עצמנו כאימהות, על התינוקות שיהיו לנו, לעומת המציאות שלנו כיום.

כשהיית בהריון, על מה פנטזת "בחופשת" הלידה (זוהי לא חופשה ולכן שמה את המושג במרכאות)? מה פגשת בפועל?

איזה תינוק או תינוקת דמיינת? ומה פגשת בפועל?

רוצה רק להזכיר את הכלל בפינה הזו כל הרגשות לגיטימיים. הכל קביל. הכל בסדר. זה המקום גם לפגוש בתוכנו את החלקים שלא פשוט לנו לפגוש לעיתים, מתוך הכרה שמשהו יתרחש וינוע אם נפגוש וניתן מקום לאותם חלקים (רגשות, מחשבות וכדומה). ודבר נוסף: אלה הם רק חלקים בתוכנו ולא כל ההוויה שלנו.

מצפה לקרוא אותך, כרגיל,
בטי

 

[ננסי בוטווין]

איך באת לי בזמן....

בין הרצוי למצוי- קו חצוי....
אני אמא לגור מתוק וחמוד בן 5 חודשים. אני אמא אוהבת,מפנקת,מחבקת והמון מנשקת, אבל אני אמא עייפה כל כך,אמא מותשת,אמא מתוסכלת.

ההריון עבר בצורה תקינה על אף היותו הריון בסיכון, אני פינטזתי על לידה טיבעית ביותר וקיבלתי לידה טיבעית ( עם אפידורל כמובן) שהסתיימה בואקום ותפרים איומים. (כמובן שלא ידעתי למה לצפות, זהו בני הבכור)
ההחלמה הלא צפויה היתה קשה מאוד, וההסתגלות למצב החדש שהכיל בתוכו תינוק טרי טרי, אמא ואבא טריים וכלבה אחת גדולה,רגישה ועצובה ( שהצעצוע החדש לא משחק איתה וגם אסור ללקק אותו) היה קשה מאוד.

כיוון שהגור נולד בחורף את החודשיים הראשונים שלנו יחד העברנו בתוך הבית סגורים ועטופים בשכבות.
אני אישה עצמאית, אוהבת את האפשרות לבחור בין המנוחה והעשייה, ולפתע הכל השתנה.
כיוון שהקטן נולד באמת קטן, בתחילת הדרך הוא היה מחובר אלי לשד ולא יכלתי לזוז ליותר משעתיים, וגם ככה כאמא טרייה וחרדתית לא נתתי לאף אחד לשמור עליו לבד.

את ה״חופשה״ העברתי בהחלמה מהלידה תוך כדי טיפול בבית, טיפול בגור,טיפול בבעל ובכלבה, כולם היו זקוקים ליחס מיוחד ואני הרגשתי שהמהות שלי הופכת להיות מהות של פרה חולבת/עוזרת בית/מטפלת.

חשבתי שהחופשה אמורה להיות חופשה, שאשב עם הקטן בבתי קפה עם חברות שילדו או שנמצאות בחופשות משלהן, חשבתי שאסע לטייל איתו באוטו לאן שבא לנו, שהכל יזרום לנו כמו בסרטים ( עאלק) שהבעל יהיה רגיש ותומך....

בפועל היה חורף קר וגשום אז לא יכלתי לצאת איתו יותר מדי מהבית, קשה לי להניק מחוץ לבית ( עדיין מניקה באופן מלא ועכשיו התחלנו טעימות), הבעל חזר לעבוד מלא שבוע לאחר הלידה ושכח את הרגישות מחוץ לבית , ואני מותשת,מתוסכלת ובעיקר עייפה.

לגבי הגור, הוא טוב ומצחיק, פעלתן לא קטן ומתקדם בקצב מדהים ( טפו טפו טפו) , מעבר לבעיות כאלו ואחרות שאני מאמינה שרובנו חוות, הוא באמת מותק של ילד ולא יכלתי לבקש יותר טוב מזה.אני מאוהבת בו מעל הראש וזה בהחלט נראה הדדי.
אני חושבת שהבעיה היא בהסתגלות למצב החדש והלא מצופה, בבהתאוששות פיזית ונפשית מחוויה מדהימה אבל לא קלה בכלל.
אני מייחלת לעצמי לחזור לעבודה, להרוויח את לחמי ( ואת שכר הגננת) ביושר, ליצור תקשורת עם אנשים בגילי בשפה בה אני רגילה לתקשר ( ולא השפה התינוקית עם הטון הגבוה) , לחזור לעצמי, ברמה הנפשית והפיזית, להרגיש שהחיים שלי חוזרים למסלולם.

לא כל הפנטזיות נועדו להתגשם, נכון?!
תודה על המקום לשחרר ולהוציא

 

[נישנושיט2]

מזדהה עם כל מילה ומילה

הבעל שחזר לעבודה והטיפול האינטנסיבי... התחושה שלא היתה חופשה בכלל ואי אפשר לצאת מהבית בחורף ההוא (טוב, אין חשק לצאת מהבית גם ככה).

 

[בטי גורן]

תודה לך

המילים שלך מרפאות, הן משחררות ומאפשרות להמון אמהות שקוראות אותך עכשיו להזדהות, ולהרגיש רגע בסדר, שזה לגיטימי שזה נורמלי להרגיש אכזבה, קושי, ניפוץ הפנטזיה.

את הסיפור הזה שהוא אינדיבידואלי שלך, אני שומעת פעמים רבות מאמהות רבות, ולכן הוא מרגיש לי אפילו קולקטיבי.

הציפיה ללידה מסוימת, שלא קרתה.

ההחלמה הלא פשוטה.

המעבר מעצמאות לתלות ולטיפול בכולם.

הבדידות.

הציפיות האלה שלנו לא הגיעו סתם כך. הם הגיעו מהחברה, מהתרבות, מסרטים, מפרסומות, מהאמהות שלנו, מחברות, מהחינוך.

ישנו כזה לחץ להביא ילדים לעולם, שאף אחד לא בא ומספר את הקשיים הכרוכים במעבר, את ההתמודדויות הלא פשוטות של המעבר (ככל מעבר בחיים ובטח שמעבר כה משמעותי) וכמה חשוב זה לכתוב את כל זה ולחשוף את המורכבויות של החיים (שגם הופכות אותם למעניינים

בקיצור, תודה רבה לך יקירתי. את בהחלט לא לבד בסיפור הזה. רוצה רק לשאול אותך, כרגע, האם יש לך מקום לשתף את כל זה? לעסוק בזה? האם יש לך רצון כזה?

 

[ננסי בוטווין]

תודה על המקום לשתף

קודם כל ( ואחרי שקראתי שוב את מה שכתבתי) אני חייבת להוסיף כמה מילים טובות -

באנו להורות מבושלים היטב מבחינת הגיל והמקום של החיים ( אנחנו בני 38 ו- 36 ) ושנינו מקבלים את השינוי ידיים פתוחות ולב אוהב. זכינו בילד לתפארת מדינת ישראל, חייכן וחכם וזריז ומתוק ( הוא מת עלי...

) ומעבר לכל הימים הקשים וגילויי הכוחות שיש לנו, אנחנו זכינו להרבה ימים של צחוק ושימחה והמוווון נחת מהקטנצ׳יק כך שבדיעבד על כל שלב וצעד שעברנו אנחנו מודים עם חיוך ( ויודעים שהנה עברנו עוד שיעור בחיים).
במשך תקופה השתתפתי במעגל אמהות, כרגע לצערי זה מעבר ליולת הכלכלית שלי ( אני לא עובדת) , אז בנתיים האוזן של אחותי ״ סופגת ״ אותי.
אגב,משיחות איתה, למדתי שכל חברותיה האמהות הטריות, וחברותיי שלי, חוות את אותן קשיים ושינויים וברור לי שאני לא לבד בתחושותיי, איפשהו זה מאוד עוזר ומקל על ההרגשה של הלבד.
אז שוב תודה על המקום לתת לנו להפתח ולשחרר, זה לא מובן מאליו.

למה התכוונת בשאלה שלך , האם הכוונה היא להשתתף במעגל אמהות או משהו אחר ?

 

[בטי גורן]

גם המילים הקודמות טובות

הכל בסדר.

תודה לך על מילותייך. התכוונתי בשאלה שלי למקום כמו מעגל אמהות, או אולי מקום אחר שלא בהכרח חייב להיות מעגל אמהות פורמלי. מפגש אמהות, חברות וכו'.

 

[לולקין]

נושא מצויין בחרת

כשגיליתי שאני בהריון הייתי מופתעת עד מאוד (נאמר שיהיה צורך בטיפולי פוריות) אבל גם מאוד שמחתי.
אחרי שגיליתי שיש לי בת לא הייתה מאושרת ממני-וכמו ילדה כל ההריון פנזטזתי איך אני אלביש לה שמלות וכמה היא תיהיה יפה.
עבדתי המון שנים עם ילדים בכל הגילאים אז הייתי בטוחה שיהיה לי יחסית קל והמון כייף נשחק ביחד אני אלמד אותה וכמה סיפוק יהיה לי כשהיא תחזור אחרי.
חופשת לידה אוי כמה חלמתי עליה וחיכיתי לה בפועל אני מצטערת שאת האומץ לצאת עם עגלה באוטובוס קיבלתי הרבה אחרי, החופשת לידה הייתה קשה ההלם מהלידה הלילות ללא שינה (אני אדם שמאוווד אוהב לישון) חמותי שהגיעה בימים הראשונים מבחינתי גרמה למצב להיות יותר קשה, התעקשה שאני אניק למרות שמראש החלטתי שאני לא רוצה,זרקה כל מיני הערות שזה מצב רגיל אבל כשאת מלאת הורמונים הרבה יותר קשה.
סך הכול החופשת לידה הייתה קשה המון בכי ותסכול,כשאמרו לי קודם שיהיה משבר לא חשבתי שהוא יהיה כל כך גדול, הכאבים הפריחה שלקח לרופאים הרבה זמן לתת לי טיפול נכון.
התינוקת שלי הייתה מקסימה הגזים לא היו נוראים ודווקא הלילות הסתדרו די מהר שלא כמו עכשיו

חוץ מהוירוס שחטפה בגיל חודש וחצי וכמעט אישפזו אותה עד היום אני זוכרת כמה בכיתי רק המחשבה על אישפוז וכמה היא סובלת עכשיו.
הפנטזיה על אימהות הייתה והתנפצה בחודשים האחרונים

רציתי להיות אמא מושלמת שתחנך רק בדרכי נועם בלי צעקות ובלי להתעצבן,לקח לי המון זמן להשלים עם זה שזה כבר לא יקרה,כמה קשה שזה ישמע בלילות הלבנים אני לפעמיםמתעצבנת ורק מתחננת שתלך לישון כבר ואח"כ כל כך כועסת על עצמי אני מבינה שברוב הפעמים משהו מציק לה ומן הסתם שדווקא היא לא עושה לי אבל כל כך קשה לי לא לישון ויום למחרת לקום לעבודה שמצריכה המון המון סבלנות.
אני כועסת על עצמי שלעיטים אין לי מספיק סבלנות לקטנה האהובה שלי ואני רק רוצה כמה ד"ק של שקט מצד שני אני מבינה שזה גם אנושי בכל זאת לטפל בילדה רוב שעות היום ולעבוד בעבודה שמצריכה אין סוף סבלנות מצריכים ממני המון אנרגיות שהרבה פעמים אני מרגישה שאין בי מה שגורם לתסכול עוד יותר גדול.
מצד שני יש גם ימים שאני גאה בעצמי שכמו שרציתי הילדה תיהיה בבית עד גיל שנה ואפילו חודש יותר

ושבכל זאת אני מצליחה להעביר איתה המון זמן איכות וגם לעבוד ולא להיות תלויה בבעלי מבחינה כספית(נושא שלי מאוד חשוב אבל זה לפינה אחרת)

וואו כמה חפרתי סליחה מראש

 

[בטי גורן]

חפירות נפלאות

ומאוד רלוונטיות

תודה על השיתוף הזה.

אני מרגישה שהייתה לך כאן הזדמנות לחזור אחורה עוד להריון ולראות את התהליך שעבר עליך מאז ועד היום.

הפוסט שלך התחלק ל-2: הקשיים שהיו בתקופה הראשונית לאחר הלידה והקשיים שאת מתמודדת איתם היום.

האם את מכירה את המושג "אמא טובה דייה" של ויניקוט? ויניקוט הפסיכואנליטקאי דיבר על כך שאין אמהות מושלמות, ושזה גם חשוב שאין אמהות מושלמות כי ילדים צריכים לגדול עם סף מסוים של תסכול על מנת להתפתח.

ישנן רק אמהות טובות דיין. וזו האמא שאת. את הכי משתדלת בעולם עבור הבת שלך, אך לפעמים קשה לך ואת חסרת סבלנות. את אנושית. מה לעשות?

האם תוכלי להתייחס לעצמך בחמלה במקומות שאת שופטת את עצמך? האם תוכלי להיות אימהית כלפי עצמך גם במקומות האלה?

ואולי גם שווה לזהות במקומות הקשים, של התסכול וחוסר הסבלנות, מה עשוי לעזור לך. אולי קצת יותר עזרה? מקרובי משפחה אם יש או ביביסיטר? אולי חסר לך זמן שהוא זמן איכות עם עצמך בלבד? ברגע שאנחנו פנויות לעצמנו, אנחנו יכולות הרבה יותר להתפנות גם לטפל בילדים שלנו. אולי כשאת מזהה את חוסר הסבלנות מגיע, לנשום כמה נשימות עמוקות ואז לפעול?

כתבתי לך דברים שאני משתדלת לעשות (לא תמיד זה מצליח לי כמובן) ושעוזרים לי, אבל כדאי לבדוק עם עצמך מה עוזר לך שם במקומות האלה.

 

[לולקין]

בטי את מדהימה

מה שאני מנסה להסביר לבעלי כבר 11 חודשים את הבנת ב5 ד"ק!!

נכון שאני משתדלת להיות האמא המושלמת כמו שאני מתארת אותה אבל אני חושבת שאני יכולה להשתדל יותר,נכון אני אנושיים ומותר לטעות כמו שאמא שלי טעתה ועדיין קשה לי.

אכן יש פעמים שאני מרגישה שהסף סבלנות שלי נגמר ואז גם היא ליה בוכה במיטה אני משאירה אותה בוכה והולכת לשטוף פנים ולהירגע.

אבל כמו שכתבתי בתחילה ההודעה את הבנת שאני פשוט זקוקה נואשות לזמן איכות עם עצמי(ולא בעלי היקר 10 ד"ק של מקלחת לא נחשב זמן איכות עם עצמי) אני יודעת שזו אשמתי שאני לא דורשת מספיק בתקיפות ועדיין אני מצפה לקצת הבנה.
מבחינת הורים שניהם גרים קרוב אחד לשני אבל אנחנו 5 שעות נסיעה מהם וגם כשמגיעים לא ממש מקבלים עזרה אמא שלי חולה ואין לה אפשרות וחמותי עדיף להתעלם.
בייבי סיטר אני מאוד רוצה אבל קשה לי לשחרר ובעלי לא מוכן לשמוע על זה.

בכל מקרה המון תודה על ההבנה ועל המקום לפרוק.

 

[בלה טיגריס]

דווקא התכונה השלילית שלי שאני הכי מתבאסת ממנה שיחקה תפקיד מכריע בתחושות שלי מאמהות

יש לי בטחון עצמי נמוך, אני עובדת על זה, אני כבר לא נלחמת בזה, אני מחזקת את עצמי..אבל בינתיים זה מה יש.
ועמוק בפנים, הייתי די חרדה מאיזה הורה אני אהיה. אני חשבתי שלא אהיה סובלנית, שלא יעניין אותי, פחדתי שלא יהיה לי קשר טוב עם התינוק ובכלל אף פעם לא התלהבתי מילדים או מתינוקות אחרים.
לא ציפיתי מעצמי יותר מדי וגם לא ציפיתי יותר מדי מהחוויה כולה.
בגלל שבהריון ראשון העובר הפסיק להתפתח ונאלצתי לעבור הפלה, גם במהלך ההריון "שמרתי מרחק" הרבה זמן ממחשבות על לידה ועל הורות. פחדתע להקשר לעובר שלי ברחם, הייתי קרירה.
אבל איך הכל השתנה אחרי לידה!!!
איזה עולם חדש גיליתי!
חוויה של אמהות חיזקה את הביטחון העצמי שלי, גם פסיכולוגית וגם בגוף שלי. גיליתי בי רמות חדשות של סובלנות, אהבה, חמלה, אמפטיה ועוד דברים נפלאים.
גיליתי עד כמה בעלי הוא בן אדם מדהים ושאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות וכמה דברים אני פתאום יכולה ללמוד ממנו.
תינוק הכי חמוד בעולם יש לנו

יש לו אישיות, יש לו דעות, הוא איש קטן והכי אהוב עלינו בעולם. אני נהנית מהסקרנות האינסופית שלו לגלות את העולם, מהדברים שהוא לומד ועושה, מאיך שהוא משתנה כל הזמן.

 

[אדמה13]

וואוו... איך ריגשת אותי

 

[funny money]

מרגש ביותר!

 

[בטי גורן]

מקסים ומרגש מאוד

במיוחד בשל היסטוריית ההפלה.

תודה רבה על השיתוף הזה. לעיתים הפנטזיה איננה ורודה אלא יותר אפורה, שחורה, ואז ההפתעה עשויה להיות לטובה וחיובית. איזה כיף!

הגילוי שלך מאוד מרגש וגם מהדהד חוויות של נשים רבות. תודה.

 

[לולית30]

כתבתן את המחשבות שלי בדיוק...

הייתי בטוחה, באלף אחוז, שאהיה אמא סבלנית, רגישה, אוהבת, תומכת, מכילה - עד אין קץ. והייתי בטוחה שכל יום הבית יהיה נקי, אחרי שאעשה טיול בעגלה המושלמת שבה שוכבת לה נסיכה ורודה ומחייכת, ואכין משהו מדהים לאכול....
בפועל, הבית מלוכלך, כואב לי הגב, אין לי סבלנות לבשל ובטח שלא משהו מדהים, הנסיכה שונאת לטייל בעגלה ומוכנה רק בסלקל או במנשא, והכי גרוע שלפעמים אני מאבדת סבלנות... כשהרדמות לוקחות חצי שעה ויותר, כשהיא צורחת וצורחת וצורחת- אני לפעמים רק רוצה שתישן כבר, מרימה אותה בחוסר סבלנות, מדברת בטון כועס, וכל כך כועסת על עצמי אחר כך
עוזר לי לקרוא שגם אמהות אחרות לא חיות את הפנטזיה, כי כשאני רואה אמהות בארומה תמיד הן נראות לי כל כל שלוות ומאושרות...

 

[גרגירישלי]

וואו, טוב לקרוא שאני לא (הייתי) לבד

עכשיו הילד שלי גדול

(שנה ו-3 חודשים)

עכשיו, כשהוא מבין וקולט מה סביבו ועצמאי, ואנחנו יכולים לצחוק שעות יחד - אני יכולה סופסוף לומר שהפנטזיות שלי התגשמו

בחופשת הלידה?

לא ממש... הכל היה בהחלט כפי שאת מתארת כאן.

 

[אולה20]

מזדהה מאד....

 

[בטי גורן]

קראי את התגובה שלי לננסי בוטוין

והמשפט הזה שלך:

"עוזר לי לקרוא שגם אמהות אחרות לא חיות את הפנטזיה, כי כשאני רואה אמהות בארומה תמיד הן נראות לי כל כל שלוות ומאושרות..."

הוא הרציונל לעשייה שלי - להנחיית מעגלי אמהות בהן כולן עדות לכך שלא כולן חיות את הפנטזיה. אני מבטיחה לך שגם אמהות אחרות בארומה שמסתכלות עליך, חושבות אותו דבר. וגם אם נפלה בחלקן תינוקת רגועה ושלווה, הן עסוקות בנושאים אחרים, אולי הקשר עם אמא והחמות, אולי הזוגיות אולי החזרה לעבודה.

זה שהן נראות שלוות ומאושרות - זו השלכה של הפנטזיה. זו לא בהכרח המציאות. נקודה למחשבה ותודה על השיתוף.

 

[astrid2]

ככה נראתה הפנטזיה שלי לגבי אימהות:

מה שקרה בפועל, well... לא ממש דומה...

*לא יודעת מה החוקים פה לגבי צירוף תמונות, אבל בכל מקרה מצרפת את הקישור.

 

[בטי גורן]

תודה

האם בכל זאת תרצי לשתף אותנו מה קורה בפועל? כי כל אחת יכולה לפנטז עכשיו דברים שונים.

אני למשל מנחשת שלא הצלחת להניק. האם זה נכון?

 

[astrid2]

ניחוש מוצלח

לא הצלחתי להניק למרות שמאוד הייתי נחושה בהתחלה להניק. אמרו לי שזה קשה, הזהירו אותי. אני חשבתי- "כמה זה יכול להיות קשה אם עשו את זה בלי סוף לפני?" בפועל זה היה מאוד קשה ומבלבל-כמה אכל, למה הוא יונק כל חצי שעה-שעה, יש לי\אין לי חלב...
בתמונה הזו נתקלתי עוד לפני שילדתי ואני ממש זוכרת אותה צרובה לי כהתגלמות האושר בהורות.
היום, 7 וחצי חודשים אחרי אני יכולה להגיד שהגשמתי את הפנטזיה בחלקה, יש לי תינוק מקסים ואני מאוהבת בו.
מלבד ההנקה היו לי מלא פנטזיות שקשורות להורות, חלקן התגשמו וחלקן נזנחו לטובת המציאות.