קודם קול אמא : רגע משמעותי באימהות

[בינתיים חסויה]

שבוע שעבר

הבת שלי מדברת המון ג'יבריש, את שברי המילים שהיא כבר כן אומרת היא הוגה במלרע (מה שמאד מקשה עלי לזהות אותן), ואת "א-בא" (במלרע!) ו"מא" היא צועקת על גבול הצרחה (ואז לוחשת לנו מילים טובות בג'יבריש

)

שבוע שעבר היא הניחה יד קטנה על הכתף שלי, ובטון רך ומלטף (ונמוך!) קראה לי "מאמא"

בשוטף אני מרגישה יופי של אמא כשאני נוזפת בה על דברים שהיא יודעת שאני לא מרשה

בשאר הזמן אני משתדלת להיות חברה טובה

 

[Dilumaba4]

חיבוק ונשיקה ראשונה שווה הכל!

לאחרונה כשאני חוזרת הביתה בני בן 10 חודשים מחבק אותי בשתי הידיים, נצמד עם הפנים אלי ועוצר ככה לכמה שניות. הוא מעביר לי את האהבה שלו, נותן לי להבין שהוא מתגעגע אלי ושמח לראות אותי. לפני כמה ימים ביקשתי ממנו שינשק אותי לפני שיצאתי מהבית והוא באמת נישק אותי! אני מה זה מאושרת! לפעמים הוא גם מסתכל עליי באהבה, ממלא אותי באהבה! שווה את הכל!!!!
כמובן, אני גם אמא כשבעלי מבקש לצאת ואני מסרבת כי אין עם מי להשאיר תינוק או כשמזמינים אותי למסיבות בערב בקשר לעבודה.... קודם כל אמא )) (גם אם לא תמיד שלמה עם זה)

 

[אבישג75]

המבטים והחיבוקים האלה, אין עליהם

 

[זהירות אמא בדרך]

רגע קשה, אפילו שעברו 5 שנים מאז

כששיר היתה בערך בת שנה השכבתי אותה לישון בחדר שלה במיטה והלכתי לישון בחדר שלי, הדלקתי מאוורר רועש ולא חשבתי בכלל שיש סיכוי שהיא תקום ולא אשמע אותה. ישנתי דיי הרבה וכשקמתי שמעתי אותה מאוד בוכה, מאוד! כשהגעתי ראיתי שהיא יושבת במיטה ובוכה והיה נראה שהיא בכתה הרבה זמן, לא יכולתי לדעת כמה אבל הלב שלי פשוט נקרע לראות אותה ככה, הרמתי אותה והיא נרגעה ממש מהר אבל יש לי כאלו רגשות אשמה שלא שמעתי אותה בוכה עד היום כשאני חושבת על זה ממש עולות לי דמעות בעיניים, לא יודעת למה דווקא זה, בדרך כלל אני בכלל לא אמא לחוצה או "לוקחת דברים ללב" אבל זה ממש קורע אותי.

טוב שהוצאתי את זה כבר מהלב...

 

[zivaf2]

מזדהה מאוד

אחד הסיוטים הכי גדולים שלי זה שחלילה יקרה משהו לי ולבעלי, והילדה תישאר חסרת אונים בלי שמישהו ידע מזה... זה פשוט נורא לחשוב על זה.
קראתי פעם כתבה על אישה שמתה בארה"ב, היא היתה אם יחידנית לילדה בת 3, והילדה יומיים היתה לבד ואכלה שאריות אוכל מהמקרר עד שמצאו אותה. זה עשה לי כאלו סיוטים שאני לא יכולה אפילו להעלות על הכתב, וכמו שרשמת- גם אני די רחוקה מהיסטריות ולקיחת דברים כאלה ללב.
שלא נדע

 

[shuliruli]

מזדהה...

קרה אצלינו בגיל יותר צעיר.
שבת בצהריים הרדמנו את הקטנצ'יק (בן שלושה חודשים) במיטה שלו שבחדר השני (ישן עדיין איתנו בלילה אבל בשעות היום בחדר שלו)
והלכנו לישון אחריו, כנראה שבדיוק שנכנסתי לשינה עמוקה הוא התעורר, והתחיל לבכות, מאחר שהיה על הבטן, הבכי לא היה מאד חזק. [עוד לא ידע להתהפך]
כשסוףסוף שמעתי אותו, הוא היה כולו אדום מבכי, ולקח לו 20 דקות להרגע, זה היה קורע לב.
לא יכלתי להרגע מזה, ועד היום עולות לי דמעות לעיניים כשאני נזכרת בזה וחושבת על חוסר האונים שהוא וודאי הרגיש

 

[בלונד23]

הרגע שלי-רגע קטן קטן אבל ריגש אותי

היום בתי חוגגת 4 חודשים.

לרגל האירוע ובגלל שחמותי עמדה להגיע לביקור והיא תמיד אומרת לי להלביש לה שמלות, אז הלבשתי לה שמלה בפעם הראשונה בחייה, וגם אני התלבשתי יפה בג'ינס צמוד. השמלה לא היתה לה נוחה, כפתורים מעצבנים, כל הזמן עלתה למעלה והבד התכווצ'ץ' והיא בכתה מאוד. הורדתי לה את השמלה לטובת בגד נוח ופשוט וידעתי שהיא כמוני, כי גם אני מתעבת בגדים לא נוחים! וגם אני הלכתי והחלפתי למכנסי טרנינג

ושתינו חזרנו לחייך. אנחנו שתינו אותו הדבר - עדינות, רגישות לרעשים ואוהבות רק בגד נוח.

היא גם דומה לי תודה לאל, רק שלה יש את העיניים של אבא שלה

היום גם אמרו לי שהיא ממש דומה לי וזה שימח אותי מאוד.

מעבר לכך היה לנו ייום קשה על רקע החזרה לעבודה, אבל זה כבר משהו אחר...............

 

[© RoNa]

אווו יש לי אוסף של רגעים

אני אמא רק 4 חודשים, וזו הורות מאוחרת. הכל עוד חדש, כל התחושות שמתערבבים עם ההורמונים

קודם כל הלידה היתה בקיסרי בהרדמה מלאה.
ראיתי אותו 12 שעות אחרי הלידה.
בשניה הראשונה עברה בי המחשבה, "זה שלי? איך אני יודעת שהוא שלי?" לא הרגשתי שבאמת ילדתי.
אני מבינה שהרבה נשים שעברו קיסרי חוות את זה.
היה מוזר. מאוד. אבל זה עבר מאוד מהר.
מאוד מהר התחושה הפכה לאהבה עוצמה שאי אפשר לתאר במילים. הלב נקרע מרוב אהבה ועולה על גדותיו מרוב אושר, שמחה וגם קצת (הרבה) הורמונים

כל דבר קטן גורם לי להתרגשות, לדמעות וגאווה!

הוא נולד ילד מאוד רציני. לא חייך כל השישה שבועות הראשונים, גם לא חיוך לא רצוני.
בחיוך הראשון שלו אני יצאתי מגדרי

היום לא לא מפסיק לחייך ועדיין אני מתרגשת מכל ציחקוק.

התרגשתי בטירווווף (והדמעות ירדו מעצמן) כשהוא דיבר איתי לראשונה והסביר לי למה הוא אוהב את הפיל הסגול ולמה הוא כועס על ההיפופוטם (רציני לחלוטין!).

אני יכולה להמשיך עוד ועוד ועוד.
הוא גורם לי לאושר עצום וגם להסטרייה, פחד ודאגה

והעיקר, שיהיו בריאים ויגדלו לאט! יש לי עוד חודשיים להנות איתו עד שחוזרת לעבודה

 

[פטל 28]

גם אני ילדתי בניתוח קיסרי

ואני מרגישה בדיוק את מה שאת מתארת. שבכלל לא חוויתי לידה...

 

[funny money]

כנ"ל

כבר חולמת על הלידה הבאה כלידה טבעית

 

[© RoNa]

כייף לך שאת יכולה

לי אמרו מראש שאני חייבת קיסרי בלידות הבאות

מצד שני לא צריך לחוות את כאבי הצירים, זה איום ונורא.
סוגרת למי שיולדת ללא אפידורל

 

[funny money]

זו הייתה הלידה הראשונה שלי

כנראה שבגלל זה! פשוט אמרו לי לא להיכנס שנה להריון נוסף מחשש לקרע בתפרים ברחם...

 

[© RoNa]

כנ"ל

 

[שופשופון]

יש לי רגע

האמת שכבר קצת שחכתי איך זה לא להיות אמא

(הגדולה בת 9)
הכיף הכי גדול שלי זה שכל יום בסביבות השעה 7 בערב הילדים מתישבים ליד הטלויזיה והבן 6 דורש שאבוא לשבת איתם ל"חיבוקי" ואז אני באמצע וכולם מחבקים אותי ורואים טלויזיה

ועוד סיפור, ביום הראשון ללימודים ציירתי לכל ילד על היד לב קטן ואמרתי להם שבכל רגע שיתגעגעו אלי, או ירגישו עצובים שיסתכלו על הלב הקטן וידעו שאני חושבת עליהם כל הזמן.
בסוף היום הבת שלי באה מאושרת וסיפרה לי שהלב הקטן עזר לה כמה פעמים כשהיתה עצובה

 

[אור מקיף10]

אוי..מתוק הסיפור עם הלב

 

[tinkerpan]

אלפי רגעים כאלה (ביום)

ואו, באמת שיש לי אלפי רגעים משמעותיים באימהות כל יום כי אימהות היא ברגעים הכי קטנים.

אני מזדהה עם מרבית הרגעים שכתבו האימהות לפניי, ואני לא אחפש עכשיו את הרגע המשמעותי ביותר (בכל זאת, מדובר במאגר נתונים עצום לעלעל בו) אלא את הרגע הראשון שקופץ לי לראש מאירועי היום.

היום בצהריים, הקטנה (בת שנה ועשר) סירבה להירדם כי היא נרדמה לפני זה בעגלה וזה קלקל לה את השנ"צ, אז החלטתי שאני מוותרת ובמקום זאת בילינו את שעות הצהריים בדברים היומיומיים ביותר - בישלנו ביחד, רוקנו את המדיח, הורדנו כביסה מהחבל.

אז אחד מרגעי היום: הילדה עומדת על דרגש גבוה צמודה לשיש ועוזרת / מפריעה לי לבשל - בעצם בישלנו לגמרי יחד. יש ברגע הזה כל כך הרבה אימהות בעיני וכל כך הרבה דברים מצטלבים בו: העובדה שהתמונה הזאת שלה על הדרגש מקסימה, האחריות שלי ללמד את הילדה לעזור בבית ובכלל להיות אדם תורם, העובדה שאנחנו פשוט נהנות מחוויה משותפת שכוללת בתוכה המון מגע, התפעמות מהעצמאות האדירה של הבת שלי, התרגשות בכל פעם שהיא נוגעת ממש בבצקים ותערובות (יש לה קצת אישיוז עם מגע בדברים) וגם השמחה בכך שלצד זה שאני מדגישה כל כך סדר יום, אני גם יודעת מתי לוותר לטובת שתינו.

 

[בטי גורן]

יצא שרשור מקסים

תודה לכל אחת ואחת על השיתוף. אתן נהדרות.

 

[פטל 28]

הרגעים שבהם נופל לי האסימון שאני אמא

יש המון רגעים משמעותיים, אבל הרבה פעמים זה מתחבר לי עם אותם רגעים שבהם נופל האסימון.
רוני המתוקה שלי בת 11 חודשים.
לאחרונה, הרבה יותר משהיה בהתחלה, נופלים לי אסימונים כאלו של: ואו, הילדה הזו היא שלי! אני אמא שלה!
הייתי אמא שלה לגמרי מהיום שהיא נולדה

, אבל אולי בגלל שעכשיו היא גדולה, ממש בן אדם קטן שמפטפט, מגיב ויודע מה הוא רוצה, האסימונים ממשיכים ליפול בקצב...

שני רגעים כאלו, שעשו לי 'ואו':
1. באתי לקחת את רוני מקרובת משפחה שמטפלת בה. היא גרה בבניין בקומה ראשונה ויש לה מרפסת שממנה רואים את מי שנכנס לבניין.
רוני היתה במרפסת והסתכלה עלי מלמעלה. ברגע שקלטה שזו אני, היא הצמידה את האף לשמשת המעקה והתחילה לקרוא לי בקול: א-מא! א-מא! א-מא!
הייתי די בשוק וזה פשוט חימם לי את הלב.

2. אנחנו עדיין עם הבייביסנס (אני סוג של מכורה...). לפני מספר לילות הקטנה ישנה, במקרה דווקא הייתי ליד המיטה שלה, עסוקה בענייניי. פתאום הבייביסנס התחיל לפעול. קלטתי את זה קורה, שמעתי את אותות האזהרה שלו לפני שהוא מתחיל לצפצף. לפני שהספקתי להגיב - הוא החל לצפצף בקול. נבהלתי בטירוף, שלפתי אותה מיד מהמיטה (אם לא הייתי לחוצה היה מספיק להניח עליה יד ולראות שהיא נושמת לרווחה וישנה בשלווה....). אבל היות וכבר שלפתי אותה, עם ליבי הדופק במהירות התיישבתי על המיטה ופשוט חיבקתי אותה (היא בכלל לא התעוררה מכל החגיגה). חיבקתי אותה והסתכלתי עליה וחשבתי כמה הילדה שלי כבר גדולה, כמה היא כבר פעוטה ולא תינוקת. ושוב - הייתי בשוק מזה שאני אמא

.

 

[אור מקיף10]

לאחרונה - אז זה היום

אני לא בן אדם של בוקר. לא לא לא.
הנקתי תינוקת ב5 בבוקר במיטה שלנו והיא נרדמה מזה חזק, אז לא העברתי אותה, חשבתי שתישן לפחות 3 שעות, עד 8:30.
התעוררתי אחרי שעתים ב7:30, כי היא כבר היתה עירנית הרבה זמן והתעוררתי מזה שהתחילה לדבר עם עצמה "ררר" ובועטת ברגלים בי כמובן, אמרתי לעצמי "אוףףףףףףףף למה לא העברתי אותה למיטה שלה", כולי עצבים, מקללת את עצמי בלב, מסתובבת אליה והיא דופקת לי תחיוך שלה, דולר, ואני עם על העצבים והעייפות מחייכת בחזרה ואפילו צוחקת. משהו..

 

[אור מקיף10]

ויש לי עוד אחד, שקרה לפני חודש

אני כל הזמן מדברת איתה, אז אמרתי לה "ממה" (אמא ברוסית), היא הסתכלה עלי עמוק בעינים הכחולות שלה, חייכה ואמרה לי "רררר...רררר"

אין, אין, אני מחייכת כשאני רושמת את זה אפילו,
אני ככ התרגשתי באותו רגע, שתפסתי אותה מעכתי אותה בנשיקות, והתקשרתי לכל המשפחה לספר, למותר לציין שכבר כל היום היה בשבילי מלא התרגשות והיי שחבל על הזמן.
אגב, זה קרה פעם אחת בלבד.


יו, אין, אני מתמוססת