קודם קול אמא : רגע משמעותי באימהות

[בטי גורן]

קודם קול אמא : רגע משמעותי באימהות

הי יקרות,

האימהות מורכבת מאוסף של המון רגעים קטנים.

בחיי היום יום, קשה לעיתים לעצור ולהתבונן באיפה אני בתוך כל האימהות...

מזמינה אותך היום להתבונן ברגע משמעותי אחד שקרה לך לאחרונה באימהות שלך ולכתוב עליו.

הרגע הזה יכול להיות קטן, הוא יכול להיות גדול, הוא יכול להיות משמח, הוא יכול להיות עצוב, הוא יכול להיות נפלא, הוא יכול להיות קשה, והוא יכול להיות גם וגם.

כל מה שעולה לך הוא שלך, ומתאים ולגיטימי לפינה.

כבר מסוקרנת לקרוא אותך.

שלך,
בטי

 

[mitmit11]

רגע אחד לפני שנה ושבוע בדיוק

הדובון חולה. בוכה. לא נרגע. חום. אקמול. נורופן. עדיין חום. עדיין בוכה.
מיון - לראשונה בחיינו (מאז ביקרנו עוד כמה פעמים).
40.6 חום. הוא אחרי תרופות ולא ניתן לתת משהו נוסף בשעה הקרובה.
כדי לקצר - הוא קורר ונרגע. הושארנו באשפוז בהשגחה ללילה. לא עזבתי אותו לדקה. בחיי שהלכתי לשירותים פעם אחת ביממה בערך וגם רק כי החצי כמעט בעט אותי מהחדר.

אני חושבת שגם לפני זה היתה לי הבנה מה זו דאגה של אמא אבל לא היה לי מושג לאיזה רמה זה יכול להגיע. איזו מסירות, איזו הקרבה, איזו דאגה אפשר לפתח לילד כזה קטן (זה היה יום לפני יומולדת שנה) שנכנס לחיים שלך זמן כל כך קצר לפני כן.

 

[zivaf2]

הרגע המשמעותי שלי

היה כשרות היתה בת 4 שבועות, זה היה יום או יומיים אחרי שחזרנו הביתה מאמא שלי, שאצלה שהינו אחרי הלידה.
הרגשתי כל כך לבד, ורות סבלה מגזים ובכתה בלי הפסקה מעל שעתיים,
ואחר כך היתה הפוגה בבכי, וישבתי איתה מול המחשב (כנראה בפורום..) והדלקתי מוזיקה.
פתאום היה השיר "שיר לשירה" של מירי מסיקה, זה השיר ששרתי לה כל ההריון.
התחלתי לשיר לה את זה, ופתאום היא חייכה, כאילו זיהתה את השיר. זה היה החיוך הראשון שלה

אני התחלתי לבכות מרב התרגשות, ואני הטיפוס הכי לא בוכה שאתן מכירות

מאז היא חייכה עוד המוני פעמים, אבל את הרגע ההוא אני זוכרת בבירור, מתוך "חור שחור" שמכסה לי את הזכרונות מהתקופה ההיא.

 

[מכורה בהפרעה]

גרמת לי לבכות.. הורמוני ההריון האלה

 

[פטל 28]

גם אני שרתי את השיר הזה לרוני במהלך ההריון

שרתי לה אותו בכל יום במהלך ההריון, בתקווה שיישאר לה מזה משהו טוב אחרי הלידה.
היום (היא בת 11 חודשים), אני שרה לה אותו כשאני משכיבה אותה לישון, או סתם כשאני מרגישה שהיא צריכה פינוק של אמא...

השיר מקסים ואני מאוד מזדהה איתך.

 

[מ י כ ל10]

כשהייתי קטנה והיה קשה לי להירדם

אמא שלי הייתה נותנת לי נשיקת קסם, והייתי נרדמת בשניות.
כשאני יושבת ליד הילדים שלי ומניחה עליהם יד בלילה, ורואה את ההשפעה המרגיעה המיידית, אני מבינה שהיום היא שלי, היד המלטפת. אני האמא.

 

[אבישג75]

מרגש

 

[אבישג75]

רגע באימהות...

כבר מזמן החלטנו שבספטמבר הקטנציק ילך למשפחתון (בינתיים אנחנו ביחד בבית)... ולמרות הצער שבדבר, קיבלנו את ההחלטות בצורה רציונלית והחלטנו מהם הסידורים שנעשה ואיך נתארגן עם הפרטים הטכנים וכל זה.
ולמרות שיש עוד יותר מחודשיים עד יום הדין, תפסתי את עצמי לאחרונה והבנתי את גודל המשמעות של הפרידה, וזה היה פתאום בלתי נסבל בעליל. כי אנחנו עכשיו בסוג של סימביוזה, אני והוא, הוא ואני, וכיף לנו יחד, מאוד מאוד. ופתאום הבנתי שאני פשוט לא יכולה, לא מסוגלת להפרד, לא מסוגלת. וזה העציב אותי כל כך.

באותו ערב דיברתי עם האיש ואני שמחה להגיד שהוא מאוד תמך והבין והצלחנו לחשוב ביחד איך בקונטסטלציה הנוכחית נצליח למזער את הזמנים שנהיה בנפרד...

 

[tooly g]

גם אנחנו באותו מצב...

בהצלחה לשניכם!! שיעבור בקלות ובלי הרבה בכי (גם לאמא...)

 

[אבישג75]

תודה, ואיך את עם זה?

 

[ניו מאמי]

גם אנחנו...

פתאום ספטמבר נראה נורא קרוב, וכל פעם שאני חושבת על זה (וזה הרבה פעמים), בא לי לחבק אותו חזק ולנשק אותו, ולא לעזוב...
אבל מצד שני, אני יודעת שזה גם הכי טוב בשבילו, כי אני אמא לא מנוסה, שאומנם מרעיפה עליו ים של אהבה, אבל לא יכולה לענות על הצורך שלו בהכוונה וחברים בני גילו...
מה שכן, אני כל הזמן חושבת איך להיערך לזה נכון, איך לעשות לו את המעבר יותר קל, להרגיל אותו אולי לסדר יום שלה (שאין לי מושג מהו), או סתם לדברים בסיסיים כמו להירדם לבד במיטה שלו...
לא יודעת, נראה לי שאמשוך את חופשת הלידה גם לשבוע הראשון של ספטמבר ואשאיר אותו במשפחתון בהדרגה...

וכל פעם שאני חושבת על השיר "עוף גוזל" בא לי לבכות.. איך שהזמן טס!!!

 

[אבישג75]

מזדהה ביותר

אני החלטתי לא להרגיל אותו לשום דבר אחר בינתיים. אני מאמינה ששם הוא יתרגל לסדר יום של שם, כולל להסדרי שינה (שזה גם פחד מאוד גדול שלי).

מה שכן, אני הולכת לעשות את ההכנסה הזאת למשפחתון בצורה מאוד מאוד הדרגתית, בקצב שלו ובקצב שלי.

 

[ניו מאמי]

אני רוצה פירוט...

מה בדיוק את מתכוונת לעשות?
את הולכת להיות איתו במשפחתון ביום/ימים ראשונים? להוציא אותו אחרי כמה שעות ולהאריך בהדרגה?
חשבתי גם לדבר עם המטפלת ולהציע בנגיע עכשיו ביחד כמה פעמים לקצת זמן שיתרגל אליה... מה דעתך? כדאי? לא חוצפה?

 

[אבישג75]

ממש ככה

אני הולכת להיות איתו כמה שידרש. אני חושבת שיום-יומיים זה מעט מדי ואני הולכת להיות איתו שם, בהתחלה מספר שעות ובהמשך יותר, וכשארגיש שהוא מרגיש בטוח עם המטפלת, אתחיל לעזוב לפרקי זמן- בהתחלה קצרים ולאחר מכן יותר ארוכים. אני צופה שזה יקח את הזמן שלו, אבל חשוב לי להיות בטוחה שהוא מרגיש שם טוב.
אגב, זה בהסכמת המטפלת, וכדאי לתאם איתה את הציפיות האלה מראש.

 

[דנה קמה11]

רגע קשה

כשבני היה בן 4 חודשים הוא הקשית את גבו אחורנית כשהיה בידיי ובשניה אחת נפל על הריצפה בלי שיכלתי להשתלט על המצב...
רעש החבטה מלווה אותי עד היום.
אני לא יכולה לתאר מה עברתי באותם רגעים,
חשבתי שהנורא מכל קרה. כל הגוף שלי רעד, בכיתי וחיבקתי ופחדתי להביט בו באותה שניה שהרמתי.
תקופה ארוכה אחרי הרגשתי אמא נוראית והלקיתי את עצמי על כך....
עד היום אני מזועזעת כשהמחשבה עוברת לי בראש ואף פעם לא שיתפתי אף אחד בזה חוץ מאת בעלי והרופא.

 

[9חודשים]

אני תמיד מפחדת שמשהו כזה יקרה!!

בטוחה שהייתי מרגישה בדיוק כמוך. העיקר שהכל היה בסדר בסוף...

 

[שונצו]

לי זה קרה בגיל 3 שבועות...

והייתי בטוחה שהרגתי את הילד....

לא הפסקתי כל היום אח"כ להתנצל בפניו (לא שהוא הבין משהו...).

 

[begonia]

וואו, ממש מפחיד!

לא אשמתך בכלל, כמובן, ומפחיד נורא.

 

[© RoNa]

יווו איזה מפחיד

בגלל שגורי שלי גדול וכבד, אני כל כך מפחד שזה יקרה, או שאני אמעד ואפול יחד איתו.

 

[שונצו]

לפני חצי שעה בערך היה רגע כזה....

הייתי לרגע אמא בכל רמ"ח איבריי- תוך כדי שאני אוכלת ארוחת צהריים, מצאתי את עצמי מאכילה גם את שני ילדיי במקביל - את אופיר, על הכסא לשמאלי, במזלג עם שניצל, ואת עמרי, בטרמפולינה מימיני, בכפית עם בננה מעוכה.

ביס לפה שלי, ביס לאופיר, ביס לעמרי.....


זה התמסמס מהר מאוד כשעמריקי (עדיין בשלב הטעימות) לא ממש הבין, שוב, מה אני רוצה ממנו, ואופיר הבינה שאם היא רוצה שהמזלג יגיע לפיה באופן קבוע ותדיר, כדאי שהיא תהיה זו שאוחזת בו....