קודם קול אמא

[בטי גורן]

קודם קול אמא

שלום לך,

היום בפינתנו: תרגיל. אני מזמינה אותך להיכנס פנימה, לעצום עיניים או להשפיל מבט, לנשום 3 נשימות עמוקות ולהתחיל לשים לב למה שקורה בתוך הגוף שלך. נסי להתמקד תחילה באזור שמרגיש ממש נוח בגוף. ותתענגי על התחושה. תתמקדי שם, תנשמי לאזור ותרגישי את התחושות שאת מרגישה, אם זה ריפיון, נוחות, כיף.

עכשיו אבקש ממך להתמקד באזור שמרגיש פחות נוח בגוף, אולי נוקשות, אולי כיווץ, אולי דברים אחרים. נסי להתמקד בו, לנשום אליו, ולבדוק מה קורה.

לאחר שעשית את זה, אני מזמינה אותך לחשוב על איזשהו נושא שמעסיק אותך כרגע. הנושא הזה לא חייב בהכרח להיות קשור לאימהות שלך. הוא יכול להיות כל דבר שעולה. הכל בסדר והכל נכון, כי זה מה שעלה מתוכך.

כתבי כאן (אם מרגיש לך נוח) או אצלך - מה הנושא, מה מעסיק, ואני מזמינה אותך בכל פעם שקשה, שמציף, לחזור לאזור הנוח בגוף, להרגיש אותו ולהיזכר בו.

אשמח לקרוא את מה שמעסיק ולשמוע חוויות מהתרגיל,
בטי

נ.ב. אני רק רוצה להזכיר לכולכן, שאין פה הצליח / לא הצליח, טוב / רע, כל מה שעולה הוא בסדר ולגיטימי והוא רק חלק אחד בתוכנו שמבקש כרגע תשומת לב.

 

[בטי גורן]

לחלופין יכולות לשתף פשוט

במשהו שמטריד או מעסיק כרגע.

 

[איריתי27]

זוגיות של ההורים שלי

היי,
הורים שלי כבני 50. זוגיות לא הכי בריאה ולא הכי מאושרת בעולם.
אבא שלי,אם משהו לא מוצא חן בעיניו,הוא יכול לא לדבר עם אמא שלי שבועות.
וזה מטריף אותי ואותה.לא רק שהוא לא מדבר,אם היא שואלת משהו,אז הוא מגיב בצורה מעליבה ופוגעת,לא מסביר על מה הוא כועס.לא מקפיץ אותה לעבודה(אמא שלי עובדת בשתי עבודות),לא עוזר לה בקניות....פשוט כלום.
היתה שם גם אלימות פיזית.

אני די טעונה על אבא שלי עוד מילדות.כך שכל תלונה מאמא שלי מתקבלת "בברכה".אני בעצבים מתקשרת אליו וצורחת עליו.
לפני כמה ימים אמא שלי סיפרה שהוא לא מדבר איתה ומעליב אותה,אז התקשרתי אליו ואמרתי"אל תפנה אלי אם אתה ממשיך להתנהג ככה".אז הוא אמר "בסדר" וניתקתי.
ברור שאני אוכלת את הלב.אני אמא לילדה קטנה וממש לא בא לי להתעסק עם זה.כואב לי על אמא שלי שהיא סובלת ונמצאת בזוגיות הזאת.וכואב לי הרי הוא אבא שלי ואני בטוחה שהוא לא ממש שמח שנוצר כזה מצב.
אני לא יודעת מה לעשות.אמא שלי כל הזמן אומרת שרוצה לפרק את הזוגיות,אך לא עושה את זה.אני לא יודעת מה ליעץ לה.
אשמח לעצות

 

[בטי גורן]

קודם כל, קבלי

נשמע ממש לא פשוט.

נדמה לי שאת מרגישה בתפקיד היועצת / הפסיכולוגית של אמא שלך. כדאי לך להזכיר לעצמך שאת הבת שלה, ושאת לא יכולה לקחת אחריות על חייה.

אני מאמינה שכדאי להורים שלך מאוד לפגוש יועצת זוגית ולהחליט משם לאן הזוגיות שלהם הולכת - לפירוק או לניסיון לבנות מחדש.

אני אישית הייתי מחפשת איפה לפרוק את זה שאת "טעונה" על אבא ונדמה לי שסטינג טיפולי יכול להיות מאוד מסייע. מה דעתך?

 

[איריתי27]

אשמח לדעת מה זה סטינג טיפולי

 

[בטי גורן]

טיפול פסיכולוגי

 

[אמאמרבל]

אותי מדאיג מצב בטחוני

בכל פעם שיש התחממות במצב אני נכנסת ללחץ ומחשבות שעוד מעט יהיו אזעקות לא עוזבות אותי. אני מנסה להעסיק את עצמי ולצאת מהבית, אבל זה תמיד חוזר.

אחרי שיש לי שני ילדים כל המצבים האלו מלחיצים אותי עוד יותר ובנוסף שבעלי רחוק בעבודה ולוקח לו שעתיים להגיע הביתה. המוח לא מפסיק לנתח ולחשוב.

 

[danny242]

אאל"ט את גרה באות עיר שאני

(לפי פוסטים שקראתי כאן) ומזדהה איתך כ"כ במיוחד עכשיו

המחשבות רצות בראש!!!

 

[אמאמרבל]

אשדוד?

נקווה לטוב

 

[mysoulight]

גם אני איתכן בנות

גרה באשדוד וגם מודאגת מהמצב הבטחוני.

 

[מכורה בהפרעה]

גם אני אשדודית וכל הלילה הייתי על קוצים..

מתכננת איך בדיוק ארוץ לחדר מדרגות בשניה שתהיה אזעקה, חושבת על מה אעשה קודם. אוף, לא רוצה שוב.

 

[אמאמרבל]

 

[בטי גורן]

כשאנחנו הופכות אמהות

ואחראיות על חייהם של הילדים שלנו, הסיטואציה הכל כך קשה הזו של חוסר הודאות, הפחד לחיים ולביטחון במקרה של מצב ביטחוני רעוע באמת קשה מאוד.

אמאמרבל -נסי לחשוב מה עוזר לך להתמודד עם הסיטואציות האלה? הייתי מנסה לדבוק במה שעוזר להתמודד עם הפחדים והלחץ...

 

[RISHAB]

גם אני אמא אשדודית עם חרדות

מה בוקר אני רק חושבת איך הם יחזרו הביתה
בכל הדרך מבית ספר אין אין איפה להתחבא יש רק ווילות

 

[© RoNa]

צריכים לרשום אותו למסגרת מספטמבר

ואני רועדת מפחד.
לא מצאתי משהו מושלם מצד שני יודעת שבחיים לא אמצא משהו שיענה על כל הדרישות.
מצאתי משהו שיחסית עונה על הרוב, ובכל זאת, הוא כזה גורון קטן ומפחיד לתת את האוצר הזה לזרים.

במקביל אני צריכה לחזור לעבודה וממש לא בא לי לעזוב אותו.
כבר 4 חודשים שלא נפרדנו לרגע (בגלל שאין לי עזרה).
אני רגילה לנוכחות שלו איתי, לריח שלו, לראות אותו כל היום, לחוות כל פיפס שהוא עושה.
ונכון, אני גם לא אוהבת את העבודה ועשו הרבה שינויים בחודשים שלא הייתי והתחלפו בעלי תפקידים.

אם רק הייתי יכולה לעבוד מהבית..

 

[איריתי27]

כמה אני מסכימה איתך

ילדה שלי בת שנה וחודשיים,חזרתי לעבודה כשהיא היתה בת 4.5 חודשים והיא עם אמא שלי עד עכשיו.
ככל הנראה מספטמבר אצטרך גם להכניס אותה למסגרת.עדיין לא התחלתי לחפש ואני ממש רועדת מפחד.לא יכולה לחשוב על זה אפילו.שאם היא תבכה לא יתייחסו אליה,אם היא תרצה על הידיים לא יתייחסו אליה וכו'.
כל כך מבינה אותך.....
רק בשביל זה כדאי להכנס להריון שוב פעם ולהיות בבית בחופשת לידה או קצת לפני,

אבל איך מחלקים את האהבה בין שני ילדים,גם את זה אני לא יודעת...

 

[בטי גורן]

מאוד יכולה להתחבר לפחדים שלך

ולמצב שלך.

את ארבעה חודשים לאחר לידה, בשלב האימהות הטוטאלית, כפי שדניאל סטרן הפסיכולוג מגדיר אותה, השלב שחלק מאתנו מאוד סימביוטיות לתינוקות שלנו, וקשה לנו מאוד לשחרר אותם אפילו לקרובי משפחה, לעיתים.

התינוק מרגיש כמו עוד איבר בגוף.

בשלב כזה, כשאת עדין לא בשלה לזה מנטאלית, לחפש מסגרת זה על סף הבלתי אפשרי. ברור שלא יהיה שום דבר שתהיי לגמרי מרוצה ממנו, כי הדבר שאת רוצה הוא פשוט להיות איתו ולהישאר איתו.

אולי דבר שיכול להרגיע אותך, זה שיש עוד 3 חודשים עד ספטמבר (כמעט פי 2 מחיי התינוק שלך כיום), ודברים יכולים להשתנות אצלך עד אז ובטוח שאצלו. הוא יגדל יותר, יזחל אולי, ויהיה הרבה פחות תינוק חסר ישע שהוא היום.

יתכן ועוד 3 חודשים יתאים לך לחזור לעבודה.

ושאלה נוספת: האם יש אפשרות לשינוי? אולי לחפש עבודה אחרת כשיתאים ובינתיים להישאר איתו? האם שקלת את זה?

 

[עוגיפלצת31]

ענייני עבודה...

אני מורה לחינוך מיוחד בהכשרה שלי ובפועל חינכתי כיתות רגילות... כבר שנתיים לא נמצאת במעגל העבודה. השנה האחרונה לפני החל"ת הייתה מאוד קשה עבורי.. מנהלת ששמה רגליים וצוות מפולג ותחרותי, הורים מתלוננים, מפקחת שאיימה כי לא תיתן לי עבודה באיזור הפיקוח שלה ובספק אם אני יכולה להיות מורה בכלל... חוויה לא פשוטה

אחרי שנתיים של מחשבות על שינוי כיוון הגעתי למסקנה שזה הייעוד שלי וזה מה שאני אוהבת לעשות ומה שאני צריכה לעשות! השאלה היא איך משקמים דימוי עצמי בריצפה ואיך משכנעים מנהלת לעתיד (

) שזה לא אני זה הם... ושאני כן שווה את האמון וההשקעה...
מסובך

 

[בטי גורן]

הי לך

קודם כל, תודה על השיתוף, ובאמת החוויה נשמעת מאוד לא פשוטה בעיקר כי היא נוגעת ברבדים העמוקים של דחייה חברתית.

אשתף אותך בתחושות שעברו עלי כשקראתי את הפוסט שלך. בכל החלק הראשון הרגשתי שאת חשה איזשהו "עליהום" שנעשה עליך. ההסתכלות היא מאוד חיצונית על האנשים מבחוץ ולא שמעתי איפה את היית בכל הדבר הזה.

כלומר, מה מבחינתך קרה שהדברים הגיעו למה שהגיעו?
אני חושבת שהתשובה לשאלתך טמונה בחלק הראשון של המשפט שלך "הגעתי למסקנה שזה הייעוד שלי" - אני הייתי מסתכלת על המשפט הזה ומפרקת אותו לגורמים - מה ההנאה שלך בעבודה? מה עוזר לך שם? במה את טובה בעבודה שלך? להיזכר בכל העוצמות שלך, להאמין שהן קיימות ולשדר אותן החוצה.

ברגע שאת תחזרי להאמין בעצמך, גם העולם יאמין לך.

אולי כדאי לעשות זאת בתהליך עם אשת מקצוע.

מה דעתך? בכל אופן, המון בהצלחה!

 

[H and B]

זו תרגולת מקסימה. תודה.

מה שיושב עלי ומעסיק אותי, יישאר שלי פרטי, אבל זה הזכיר לי תרגולת שהייתי עושה פעם והייתה עוזרת לי המון.
הייתי שוכבת ומדמיינת שמיכה כבדה כזו, כמו של פעם מכסה אותי לאט לאט, עד שכולי הייתי מכוסה (למעט הראש והידיים). ואז הייתי מדמיינת את עצמי במקום ללא דאגות, מקום שבו ידעתי שאני יכולה להיות מאושרת סתם מלהיות, מקום שבו היו דברים שעושים לי טוב - שמש, וים, ואנשים. ואז לאט, לאט הייתי משילה את השמיכה הכבדה מעלי, בעודי נמצאת במקום ההוא (שאכן היה ים, מיוחד שכזה, שבמרכזו במה, שעליה הייתי רוקדת) עד שהייתי משתחררת ממנה ונשארת במקום המאושר שלי בלי משהו מכביד על הגוף. זה לא היה עוזר לפתור את הבעיות, אבל זה היה עוזר לשחרר את המועקה, להקליל (מלשון להיות קלה יותר) את עצמי, ולהמשיך.
פאוזת תזכורת ומנוחה. והפוסט שלך הזכיר לי אותה. אז תודה