קודם קול אמא: ראשית האימהות

קודם קול אמא: ראשית האימהות


בהשראת שבועות וביכורים, חשבתי כי נקדיש את הפינה שלנו היום להתחלות. היום נאפשר לעצמנו להציץ על עצמנו בראשית האימהות לתינוק/ת הנוכחי/ת (בין אם מדובר באימהות לילד ראשון, שני וכו') - כלומר בראשית האימהות לתינוק הכי צעיר שלנו (אם יש יותר מאחד), ולמקום שבו אנו נמצאות היום.

יתכן ואין הבדל גדול, ואת בתחושתך ממש בראשית האימהות, ויתכן ואת חשה הבדל של שמים וארץ, ויתכן שאת איפשהו באמצע.

נסי לראות כיצד התחושה כאמא שונה כיום מאשר בשבועות הראשונים לאימהות.

ודבר נוסף: מה היה הדבר שהכי הפתיע אותך בראשית האימהות?

מצפה לקרוא אותך,
בטי
 

POOH*

New member
זה מה שכתבתי שבוע אחרי הלידה של הקטנה:

חשבתי שבפעם הרביעית זה יהיה אחרת...
חשבתי שבפעם הרביעית יקח לי זמן להתחבר לפחות כמה חודשים כמו לשלישית.

לא ציפיתי ללידה כזו - עוצמתית מפחידה ועם סיום נפלא כזה..
לא ציפיתי לחיבור והתאהבות עוצמתית כזו תוך פחות משבוע...
לא ציפיתי שהיא תתפוס מקום בתוך הלב של כולנו עם כזו נוכחות תוך כל כך מעט זמן..

וגם שכחתי קצת את העייפות והמותשות אבל מול חיוך אחד שלה הכל נשכח ונמס..

אז כן אני אמא לארבעה..
נראה לי מטורף מצד אחד ומצד שני אני כל כך נהנית מארבעתם...


והיום?
היום אני הרבה יותר מפוכחת. עדיין אוהבת את ארבעתם ונהנית מהם בלי הפסקה.

לפני הלידה של הקטנה תיארתי לגדולים מגירות.
הסברתי שלכל ילד יש מגירה משלו בלב של אמא עם השם שלו עליה. וכשנולד עוד ילד נוצרת מגירה חדשה.
להם תיארתי שכל המגרות באותו גדול והן מלאות אהבה היום אני יודעת שיש בהן גם רגשות אשם, ודאגה, ועוד כל מיני רגשות והחלק שכל רגש תופס במגירה משתנה כל הזמן לכל ילד.

POOH
 
POOH היקרה

איזה כיף לראות אותך פה. כתבת כל כך מקסים. יכול להיות שכבר פרסמת את זה איפשהו לאחר הלידה? היתה לי תחושה שקראתי את זה.
דימוי המגרות והרגשות פשוט נפלא.

כאמא ל-2, זה ממש מעורר השראה לקרוא אותך.
 

POOH*

New member
סביר להניח שכבר פרסמתי את זה...

כמו שפירסמתי הרבה ממה שכתבתי לגדולים לפניה.

אני חייבת להודות שהרבה יותר משהיה לי קשה האימהות הראשונית קשהב לי עכשיו לראות את אחותי שם ושאני לא יכולה לקחת ממנה את הקשיים אלא יודעת שהיא צריכה למצוא את הפתרונות הנכונים לה בעצמה.

POOH
 

mitmit11

New member
התחושה האימהית השתנתה בטירוף

זה ילדי הראשון לכן הכל היה אצלי ראשוני ולא ידוע. אני אדם שצריך להיות בשליטה כל הזמן והיה לי ממש קשה בהתחלה כשלא באמת ידעתי מה לעשות. התייעצתי עם המון אנשים ובסוף מצאתי את עצמי מתייעצת רק עם אמא שלי כי גישתנו לאימהות מאוד דומה (מפתיע, לא?
).
ההתחלה היתה מלווה גם ברגשות קשים של כעס וחוסר אונים שטופלו בשלב מאוחר יותר.
מה שהכי הפתיע אותי זה שעד שהבנתי ולמדתי מה צריך וכדאי לעשות ואיך להתמודד עם סיטואציה שהופיעה צצה לה בעיה חדשה לא מוכרת. הקטנטן הזה הפתיע אותנו כל פעם מחדש.
הפתעה נוספת היתה ההסתמכות על האינסטינקט הראשוני - הרבה פעמים זה מה שעשינו, אני והחצי, וזה התברר כדבר הנכון ביותר עבור הדובון שלנו. "הצלחה" כזו משרה המון בטחון ותורמת באופן מאוד חיובי לקשר ההורי לטעמי.

היום, לקראת ילד שני, אני כבר סומכת על עצמי במאה אחוז. עדיין מעדכנת את אמא מדי פעם אבל רק ברמת עדכון. למדתי לזהות בעיות בריאותיות שניה לפני שזה מסתבך, למדתי לזהות התנהגויות חריגות שעזרו לעלות על דברים אחרים ולגבי עצמי - לאחר הלידה הקרבה אדע לזהות מתי אני צריכה לבקש עזרה ולא אדחה את זה כ"כ כמו בסיבוב הקודם. וגם - למדתי להכיר את מערכת הפורומים של תפוז שבה קיבלתי ונתתי המון מידע לגבי סיטואציות שונות ומשונות יותר ופחות. השיתוף הזה עשה לי רק טוב בהרבה תחומים.
 
תודה

איזה יופי של תמיכה ומשאבים ביססת פה: מההתייעצות עם אמא וטיפול ברגשות קשים שהוצפת בהם בהתחלה, ועד ההסתמכות על האינטואיציה האימהית שלך, האינסטינקט - מה שהתברר כדבר הנכון. וכמובן: האפשרות לבקש עזרה ולקבל תמיכה ממערכת הפורומים כאן - פשוט נפלא.

מאוד שמחה בשבילך שביססת לעצמך את כל זה.

ולגבי ההפתעה הראשונה - הדינמיות הזו שיש בטיפול בתינוקות שלנו ובאימהות יכולה באמת להיות מפליאה ומדהימה. עד שלא מספיקים להתרגל לX, הוא הופך ל-Y. הילדים שלנו הופכים אותנו גמישות, בין אם נרצה זאת או לא
 

mitmit11

New member
אני ממש נדיה קומנצ'י מרוב גמישות


ואכן הדיכאון אחרי לידה שהיה לי התברר כאחד הדברים היותר מעצימים לעצמי הפרטי ולזוגיות.
והפורום - הו הנשים היקרות האלה...
 
שאלה ממש יפה

בטח שיש שינוי!
היום התינוקת שלי בת 3 חודשים וחצי, ואין בכלל מה להשוות איך שהרגשתי בהתחלה ואיך שעכשיו.
בהתחלה זה היה רגש חזק מאוד של אחראיות, ועכשיו זה משהו שונה. אני לא יודעת איך אפשר להגדיר אהבה, זה משהו שממלא את הלב. אושר גדול
.
בכלל, לפני כמה שנים, לפני שילדתי, מאוד פחדתי שיהיה לי דכאון אחרי לידה, כי אני מתאימה לדעתי בקריטריונים מבחינת האישיות (פרפקציונזם, פסימיסטית, מאוד קשה עם עצמי) ולשמחתי הרבה מאודדד, נהפוך הוא, זהו אושר גדול.
 
הי אורמקיף

תודה על השיתוף. ממה שאני מבינה האחריות שכנראה מתלווה אליה ניחוח של קושי הפכה לאהבה, אושר גדול, משהו שמתלווה אליו ניחוח חיובי יותר? אופטימי יותר? מוזמנת לדייק אותי...
 
שאלה מעניינת - עונה לראשונה

אז ככה,
בני נולד בשנה שעברה - בדיוק יומיים לפני שבועות,
אני זוכרת איך כל מה שחשבתי שיש באמהות השתנה כשהפכתי לאמא בעצמי

בחג שבועות ישבתי במיטה של בית החולים - אחרי ניתוח קיסרי עם התינוק שישן עלי - כולי ב"היי" מהאושר הזה שישן בחיקי- הבטי מהחלון וחשבתי איך כולם חוגגים את שבועות עם מנהגים שונים ואני חוגגת כשבני הבכור בזרועותי - בריא ושלם וכולו התגלמות האושר בעיניי!
אני לא אשכח איך תמיד חשבתי שתינוק זה קלי קלות ואני אסתדר ובטח תוך 3 חודשים אחזור לעבודה ולפיתוח הקריירה - אך ככל שהזמן התקרב לחזור לעבודה המחשה על נטישת התינוק שלי היתה איומה
פתאום כל הערכים שלי לגבי קריירה והתפתחות אישית התרסקו למראה היצור הקטן והתלותי הזה

הילד שלי הוא האושר שלי - אני נהנת בכל יום לראות אוו לומד דברים חדשים ומגלה את העולם
גם בימים שקשה ומעייף - אני לא מוכנה לוותר עליו עבור כל הון שבעולם

מקווה שעניתי "נכון" בכל אופן זו ה"תרומה" שלי לחג השובועות - לעולם אני אזכור איך קיבלתי את הבכור שלי לכבוד חג הביכורים
 
מרגש ומזל טוב אמא בת שנה!

נראה שהאימהות לקחה אותך למקום מאוד מפתיע שרוצה להיות בתוך האימהות כרגע על חשבון הקריירה "וההתפתחות האישית" (שמה במרכאות כי זה מונח שלך, אבל חשבי כי גם הבחירה באימהות טוטאלית לעת עתה היא סוג של התפתחות אישית מבחינתך).

וכמובן שענית "נכון" כי אין כזה דבר לענות נכון או לא נכון, מה שבליבך הוא מה ש"נכון".
 
בהחלט!

אם כל החיים שלי חיפשתי משהו שאני "טובה" בו - הרי כשנהייתי אמא - פתאום כבר לא אכפת לי במה אני "טובה" אכפת לי שטוב לילד שלי - אכפת לי שהוא מחייך וצוחק, שהוא גדל ומתפתח ושהוא מגלה עולם
יצרתי אדם עם גוף ונשמה וזה מדהים בעיניי - אניכל כך נהנת ממנו שאני כבר מצפה לרגע שיהיה לי עוד אחד- יצור כזה שאנייצרתי שאני מגדלת ומחנכת.

המונח "פרי אהבה" הוא כל כך נכון במקרה הזה שאין לי מילים טובות יותר לתאר את זה
כל השאר כבר לא חשוב לי
 

בלונד23

New member
התחלות

בתי יחידתי נהרתה בשבועות לפני שנה, תודה לאל. והיום היא בת 3 חודשים מן הסתם. יצא לי להצטלם איתה ליד ערימת חציר באירוע שבועות והתרגשתי מאוד, מאוד, מאוד ועוד אלפי מאודים.
התחושה שלי היום היא שאני מנסה לגבש את האמהות, כמה דברים למדתי ואחרים עוד צפויים לי, מפחדת מאוד מסוגיית המסגרת כי עכשיו בדיוק הסתיימה החל"ד שלי, אני עוד 3 חודשים מקסימום אשוב לעבודה מאילוצים כלכליים, וצריכה להתחיל לחפש לה מסגרת. ואובדת עצות: כיצד מחפשים מסגרת לקטנטנה יקרה כזאת? איך עוזבים אותה? ואיך מעביריפם לחדר משלה למיטה ה"גדולה"? לא יודעת איך להיפרד משלב העריסה ומהחל"ד.
ראשית האמהות היתה תערובת: שמירת הריון בכל התשיעי כולל אשפוז של שבוע, לידה טובה ודי מעצימה, ושבועיים ראשונים של בכי ורגשי אשמה קשים כי לא הצלחתי להניק. שבהם לא נהניתי כמעט מן האמהות, הייתי עסוקה בבכי ותחושה שאכזבתי קשות את שתינו ואת כל העולם.
ברגע שסוגיית ההנקה חלפה והחלטתי להיפרד לשלום מהחלום להניק, הכול התחיל להירגע והתמקדתי בלהכיר את בתי ואת צרכיה.
עד החיסון, שהכניס אותי לחרדות, והנה עוד מעט חיסון נוסף... אני מרגישה שהאמהות צופנת בחובה לא מעט דאגות וחרדות ועייפות, ובד בבד אושר טהור ומזוקק.
 
כיף לקרוא אותך כל שבוע מחדש


ענייני שבועות מרגשים ממש בשרשור, וגם אצלך.

לגבי החזרה לעבודה, זהו שלב מאוד לא פשוט מאחר וכרגע את לא בשלה לעשות זאת מבחינה נפשית, ולכן זה קשה שבעתיים. אולי תנסי לחכות עוד חודש עד שתחפשי מסגרת. כל מסגרת שתראי עכשיו לא תיראה לך כנראה, מאחר ואת פשוט עדין לא בשלב המנטאלי שאת מסוגלת לעזוב אותה (ויתכן ובגיל חצי שנה כן תהיי שם למרות שלא בטוח).

לגבי ההעברה לחדר משלה, מי אמר שחייבים להעביר? מדוע זה MUST? אם עדין לא מתאים לך, כנראה שלא מתאים. מה בן זוגך חושב על העניין?

מה שאת מתארת בשבועיים הראשונים שלך, זה כל כך קלאסי לבלבול, לעייפות, לאכזבה ולאשמה שכל כך הרבה אימהות חשות בתקופה הזו. יש המון ניפוץ של פנטזיה (במקרה שלך ההנקה), שכולל תהליך של אובדן ואבל על הפנטזיה (למשל, של האם המניקה ואצל רבות כל כך הלידה שדמיינתי וייחלתי לעצמי, התינוק הורדרד הרגוע והישן ועוד) עד השלמה וקבלה של המציאות שמאפשרת להירגע ולהתמקד, כפי שכתבת.

מזדהה שהאימהות היא מעין תצרף מורכב של דאגות, חרדות, עייפות כמו גם אושר טהור ומזוקק. תודה.
 

ליcןת

New member
עונה

טוב אז כאמא לילדי הראשון (נכון לעכשיו )
זכור לי השבועות הראשונים בשמחה ואושר לצד לחץ והיסטריה
אני זוכרת שלא הלכתי לבד איתו לשום מקום
לא לגינה
לא לטיפת חלב
לא לטיול בחוץ
פשוט פחדתי וגם התפדחתי להניק בחוץ.........
עד שאזרתי אומץ לצאת כאילו קטנטני הרגיש את הפחד ולא הפסיק לבכות
אבל אז אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת ולמחרת יצאנו לטיול שהיה כל כך כיף לשנינו.....ומאז אנחנו בחוץ המון

עכשיו שעברה יותר משנה אני רואה איך הקטנטן הזה גדל וכמעט הולך...
לא מאמינה איך הזמן לא עובר...פשוט טס ...עף...לא יאומן
איך הוא הכניס לנו הרבה חדש המון אהבה ושמחה
לצד עייפות


הדבר שהכי הפתיע אותי בראשית האימהות שהצלחתי להניק וזה בא לי כל כך טיבעי...לא שהייתי נגד אבל לא ממש חשבתי שזה יבוא ואמרתי לעצמי שאם לא הולך אחרי ניסיון ראשון שני אני מוותרת
לא אשכח שמיד אחרי הלידה הצמדתי את קטני וזה פשוט הלך....טבעי מרגש וכיף

ליאת
 
הי ליאת

כמות האימהות שיכולות עכשיו להזדהות עם דבריך היא אדירה. איזה כיף שהבאת את הזיכרונות האלה, את חוסר הביטחון הזה שקיים בלצאת החוצה בפעמים הראשונות לכל מקום. את הפחד האדיר שקיים בפוטנציאל הבכי ואיך אתמודד ומה יהיה ומה יחשבו עלי ואיזו מין אמא אני אם התינוק שלי בוכה וכו' וכו',

ואיזה כיף שהפתיעה אותך הפתעה חיובית של הנקה שהגיעה בקלות. אשריך, נפלא.
 

malamlad

New member
שאלה מצויינת

אני אמא לילדה ראשונה בת שנה וחודשיים (בדיוק היום
) ועד היום לא באמת מעקלת זאת. הרי זה שינוי כל כך עצום וכמו שהיא גודלת ומתפתחת כל הזמן כך גם אני.
בהתחלה כאמא היה לי מוזר לעשות את השינוי, מאשה עובדת, לומדת בעלת השפעה ואחריות הרגשתי שאני הופכת להיות לאדם שחייו סובבים סביב אדם אחר עם צרכים בסיסים ביותר. אהבתי את הילדה שלי בכל נפשי אבל השינוי הזה היה מאוד חזק.
הייתי נינוחה איתה כבר בהתחלה, ממש לא הייתי חרדה, נהנתי מכל רגע שהיא ישנה עלי, שהיא חייכה אלי, נלחמתי להניק אותה גם כשכבר רציתי לפרוש והלכתי עם מה שהרגיש לי נכון.
כשהיא הייתה בת 4 חודשים היו לנו המון בעיות שינה וכל הזמן ניסיתי למצוא פתרונות אצל אחרים. אף פתרון לא ממש עבר וזו היתה נקודה שהבנתי שאני צריכה ללכת עם הלב שלי, עם מה שמרגיש לי נכון, עם האינטואיציה שלי.
מאז ועד היום זה מה שאני משתדלת לעשות, אבל תמיד שמחה לשמוע גם הערה בונה מהיקרים לי.
בנוסף, שככל שהיא גדלה ומתפתחת כך רמת החרדה שלי עולה, ככה מרגישה צורך לשמור ולהגן ואולי לפעמים אף מתקשה לשחרר.
והדבר שהכי הפתיע אותי בראשית הדרך היא ההתאוששות המהירה שלי מהקיסרי וההבנה שאני כבר לא במרכז ויש פה ילדה שצריכה חום והתייחסות. אני, הילדה המפונקת שלא יכולה לשאת כאב ולו לרגע, צריכה להיות אמא וזה מה שעשיתי!!!
 
למעלה