קודם קול אמא

[אמא של צופיייי]

ואוו לא ציפיתי לכל התגובות החמות

תודה רבה לכולכן!!!

אני כפי שאמרתן אני יודעת שאני לא הולכת ל"וותר" כל כך במהירות על הנישואים ועל אבא של צופי
אבל עדיין עברתי באמת חוויות מאוד קשות איתו (באמת על סף ההתעללות) שגורמות לי להטיל בספק את האמון שלי בו
ולכן כמובן ללא טיפול טוב וללא רצון שלי הוא לא חוזר הבייתה..
ולאט לאט בצדי תינוק ננסה שוב לחזור...

לשאלות שלך בטי- ראשית את כלל לא מעצבנת אותי ואני אשמח לשתף ולשמוע את דעתכן...
המשבר של הילד הראשון באמת שבר את בעלי ובמקום לתמוך הוא פשוט החליט לברוח- להיות כל הזמן בעבודה ועם חברים וזה שבר אותי!
לא היייתה לי עזרה כלל מההורים
והרצון שלו לטוס כל הזמן כל כך מוטט אותי שזה גרם לנקודת שבירה ביננו...
ובעיצת העו"ד המאוד לא נעימה שלו הוא עשה דברים שהוא ממש מתחרט עליהם...
אבל עכשיו השאלה שנותרה פתוחה היא האם אני יכולה באמת לסמוך עליו והאם ניתן לגשר על התהום שנפתח

אנחנו מנסים לחפש יועצת זוגית באמת טובה באיזור ירושלים אז אם אתן מכירות אני אשמח...

נקודה טובה שיצאה לי מהסיבוך הזה הוא שנזכרתי סוף כל סוף להסתכל על עצמי ועל הרצונות שלי
והתחלתי לבחון שוב מי אני (לא כאמא), מה אני רוצה לעשות בחיים שלי (ללא קשר למשפחה)
והתחלתי להשתעשע ברעיון לחזור שוב ללימודים שלי... (סיימתי תואר שני ולא עשיתי איתו כלום.. אני עובדת כמזכירה זוטרה בארגון גדול...)

אני יודעת שאם כן נחזור אז בטוח שנחזור למקום טוב יותר שרק יעצים את שנינו
אבל הדרך לשם היא ארוכה וסבוכה...
רק הזמן יוכל להגיד אם נצליח בה

תודה רבה לכולכן על המילים החמות והתמיכה

 

[שני פ]

התחלות חדשות

התחלות חדשות תמיד הפחידו אותי. אני אדם רגיש מאוד וכל מפגש עם חדש ולא מוכר הוא התמודדות בשבילי. אחרי הלידה הראשונה היה לי קשה מאוד להסתגל למרות שחיכיתי לו כל כך... הכל היה קשה, אפילו המגע שלו בגוף שלי. הוא בכה הרבה ואני הרגשתי כל כך לבד למרות שבעלי המקסים תמיד איתי. כשסוף סוף הדברים התחילו להסתדר וההליכה לעבודה הפסיקה להיות כזו מאיימת וכבר הייתי מוכנה לצלול שוב לעניינים ולקחת חלק בכל מני דברים שנעשו בעבודה הריתי שוב בהפתעה גמורה.
הייתי ממש בשוק ואפילו קצת באבל אבל היום המתנה הקטנה שלי כבר בן 8 חודשים ולא יכולתי לייחל לילד יותר מופלא ממנו. ואם כבר, היום הגדול שלי חוגג שנתיים וכל פעם שאני מסתכלת עליו הלב שלי מחסיר פעימה כי אני מאוהבת בו עד כלות הנשמה.
ההתחלה החדשה שהייתה לי לאחרונה היא החזרה לעבודה אחרי תום חופשת הלידה, שמחתי מאוד לחזור. אני מרפאה בעיסוק התפתחותית במקצועי ומרגישה שהילדים העשירו אותי ונותנים לי כח לתת למטופלים שלי ולהורים שלהם.
אבל דווקא הטיפול בילדים שגילם קרוב לגיל של בני הבכור הוא מאוד מבלבל בשבילי, אני מצפה מעצמי לדעת הכל ולשלוט בשלבים ההתפתחותיים ולדעת בדיוק מה מצופה אבל מוצאת שזה ממש לא ככה. עם הבן שלי אני לא מסתכלת בספרים ופשוט משחקת איתו. בהתחלה זה הפחיד אותי אבל לאט לאט ובזכות ההדרכה במקום העבודה אני לומדת מהילדים וגם מהבן שלי ואפילו מחברות שאין להם שום רקע טיפולי.
אני מוצאת שההורות גרמה לי להיות הרבה יותר צנועה ומכבדת כלפי ההורים והילדים...
אולי קצת לא קשור אבל זה מה שיצא

 

[בטי גורן]

כתבת כל כך מקסים וקשור

הכל כמובן קשור כי זה מה שיצא ממך.

זה ממש מעניין שקשרת בין התחלות שונות בחיים לבין ההתחלה של האימהות. ברידג'ס, שהוא יועץ וחוקר מעברים, מדבר על כך שהאופן שבו אנו מגיעים למעבר חדש אינו בהכרח קשור לתוכן של אותו מעבר (למשל, אימהות, עבודה חדשה) אלא לאופן שבו למדנו להתמודד עם מעברים נושנים ומה שהם מביאים.

שמחה כל כך על השיתוף הזה. מהניסיון שלי ממפגש עם אמהות טריות, כל כך הרבה אמהות יוכלו להתחבר למה שאת כותבת שיש בזה ממש פוטנציאל מרפא. למשל, להכיר בכך שקשה לי שהוא כל היום וכל הלילה עלי. שהמגע שלו כבר מעייף אותי . למשל, להתעייף ממש מהבכי הבלתי פוסק. ולא תמיד לדעת למה הוא בוכה, ואיך נענים לבכי הזה. ומה לעשות.

השוק והאבל שחווית עם הגעתו המפתיעה של הילד השני הם גם השלב הראשון בכניסה למעבר (להורות ל-2 במקרה הזה). וגם על כך מדבר ברידג'ס. אז באופן פרדוקסלי, השלב הראשון במעבר הוא דווקא הסיום. מתן המקום לפרידה, לאובדן של החיים הקודמים שלי שלעולם לא יחזרו להיות מה שיהיו.

המשפט הזה שלך ממש ריגש אותי: "אני מוצאת שההורות גרמה לי להיות הרבה יותר צנועה ומכבדת כלפי ההורים והילדים..."

תראי עד כמה החוויה שלך של ההורות פיתחה אותך כאשת מקצוע הרבה יותר טובה שמשתדלת לראות את הכוונה הטובה של ההורים שמולה.

ומזל טוב - אמא בת 2 ואמא ל-2

 

[בלונד23]

התחלה חדשה

אני לא יודעת למה, אבל הנושא הזה זורק אותי למקום של חברות טובות מהעבר שלי... נושא של התחלה וגם סיום.
היו לי כמה מעגלים של חברות, מעגל אחד הכי חשוב מהאוניברסיטה, שם ביליתי שנים יפות מחיי. שם הכרתי חברה טובה מאוד שיחד עשינו תואר, ומאוד התקרבנו. התיידדתי גם עם בעלה, היא ילדה ילד מקסים והכול היה כיף. אני הייתי אז רווקה ונהגנו לבלות המון יחד גם עם בעלה והילד וגם שתינו לבד או עם חברות נוספות. השנים עברו והחברות שלנו רק התחזקה, הרגשתי שמחה ואסירת תודה על ההבנה שלה אותי ולהפך, ונפגשנו פעם בשבוע למרות המרחק הפיזי שגרנו בערים אחרות. כשהתחתנתי הם היו העדים שלנו בחתונה והכול המשיך יפה.
כאשר נתקלנו בבעיית בריאות ולא הצלחנו להרות, החברה עברה לגור בארה"ב עם משפחתה. המשכנו להיות בקשר הדוק אבל היא לא הבינה את מה שעובר עלי, ניסיתי לשתף אבל ללא הצלחה. בשלב כלשהו הגעתי למצב שהתרחקתי (זמנית) מחברות וקרובות בהריון ועם ילדים והייתי בתחושה שנותרתי מאחור, ועמוק בטיפולים. ודווקא בזמן עוד טיפול שלא הצליח היא התקשרה מחו"ל וכשבישרתי לה בדמעות על הכישלון, היא בישרה לי באדישות וכמובן מאליו שהיא בחודש הריון מתקדם. אני נאלמתי דום ולא היה לי כל כך מה לומר, לנוכח חוסר הרגישות והתחושה שהנה אנו הולכות ומתרחקות עוד יותר... היא כבר עם ילד שני בבטן ואני מנסה לספר לה על מה שעובר עלי והיא כאילו לא שומעת...
אחרי שבכיתי כמה ימים גם על הטיפול שלי שלא הצליח וגם על הצורה היבשה והקרה שבה היא הודיעה לי על ההריון שלה, כתבתי לה שאני לוקחת כמה זמן לעצמי כדי להתאושש ולא אכתוב לה זמן מה. לא יכולתי להתמודד עם הליווי שלה כאמא לתינוק נוסף, במצבי דאז, והעדפתי להתרחק זמנית. גם בעלי, שכעס על חוסר ההבנה שלה, עודד אותי לתפוס ממנה קצת מרחק.

כעת, כאשר תודה לאל אני חובקת בת, כתבתי לה ושאלתי מה שלומה ואיפה היא נמצאת כעת, ניסיתי לחדש קשר והיא כתבה לי ביובש וברשמיות שאיננה מעוניינת בשום קשר אתי יותר.

איך זה קשור להתחלות חדשות?
אולי להתחלה החדשה שלי כאמא חדשה שפוגשת חברות חדשות, אמהות, ומתגעגעת לחברה ההיא שממש אהבתי אבל צריכה להתחיל מחדש... עם מעגל של חברות חדשות. כן, יש לי חברות נוספות כמובן, אבל לא חברת נפש כמו שהיא הייתה לי (ואולי רק היה נדמה לי?). אני מקווה שתהיה לי התחלה חדשה עם חברה טובה חדשה.
ולה אני מאחלת רק טוב, ועם זאת אני מרגישה שנפגעתי, שהיא "נטשה" אותי בעת צרה.

 

[ynlove]

 

[בטי גורן]

חברות וסנכרון בחיים

קודם כל, קראתי בשקיקה. כתבת מקסים. הפוסט שלך הזכיר לי את נושא החברות שעולה כמעט כל פעם מחדש במעגלי האמהות לאחר לידה. מה שבדרך כלל אמהות מספרות עליו, זו תחושת הבדידות והלבד שהן חוות, שחברות שנמצאות בשלב שהוא טרום האימהות לא מצליחות להבין מה עובר עליהן כרגע, או חברות שמזמן כבר הפכו אמהות, גם כבר נמצאות בשלב אחר בחיים וקשה להן להתחבר לקשיים הראשוניים של תקופת ההסתגלות לאימהות. ולכן מעגל האמהות בו כל הנשים נמצאות בתקופה מאוד דומה בחיים מהווה משענת כזו מדהימה.

טיפולי פוריות הם תקופה כל כך רגישה מבחינה רגשית, הורמונלית, ואישה שלא עוברת את זה, קשה לה מאוד להבין עד כמה יש להיות רגישה לאישה שמולה. ואני קוראת את העלבון והפגיעות שהרגשת מזה שחשת שחברתך הפגינה חוסר רגישות מאוד מאוד גדול.

השאלה היא אם יש לך היום בדיעבד אפשרות לראות את הכוונה הטובה שעמדה מאחורי הכוונה של חברתך לשתף אותך בכך שנכנסה להריון. למשל, אולי שקלה זאת וחשבה שזה יהיה ממש לא הגיוני להסתיר ממך את המידע הזה, הכל כך משמעותי שעובר עליה כרגע. אולי היתה כל כך נרגשת מכך שהיא בהריון, שהייתה בשלב הזה שבו חייבים לספר לכל העולם את הבשורה, ופשוט לא יכלה להתאפק.

נראה שכפי שאת נפגעת ממנה ותפסת כמה צעדים אחורה וכתבת לה בכנות שאת לא מסוגלת כרגע להמשיך איתה בקשר, היא מאוד נפגעה מהמכתב ולא רצתה להמשיך בקשר כאשר ניסית לחזור לאותה חברות מופלאה.

מאוד התרגשתי לקרוא את סוף הפוסט שלך ואת הקישור שעשית בין סיום חברות הנפש שאולי גם מסמלת סיום תקופה בחיים (תקופת הקושי להיכנס להריון) לבין התקופה החדשה ובה את מנסה ליצור חברויות חדשות עם נשים שיותר מסונכרנות אליך בתקופה בחיים. מאחלת לך המון בהצלחה להעמקת הקשרים הנוכחיים.

 

[JonJon1983]

כנראה שאני חובבת התחלות חדשות

אני מכורה לשינויים, אוהבת את הריגוש ואת הלא נודע שבהתחלה חדשה. רוב הדברים שעשיתי בחיים נבעו מהצורך הזה בשינויים ובריגוש של של התחלה. החלפה של עבודות, חתונה וגם ההריון. ככל שאני מתבגרת (אני בת 29 כמעט) אני צוברת יותר ביטחון עצמי ולומדת להכנס לתוך ה"משהו החדש" בביטחון ובגב זקוף וזה עושה את ההתחלה הרבה יותר כיפית. אני יכולה להזכר בכמה התחלות חדשות מהעבר, החשובה שבהן היא איך הכרתי את בעלי. נפרדתי ממישהו אחרי יותר מ3 שנים ורציתי לאכול את העולם, להשלים חסכים, להתחיל עם גברים...רצה הגורל והגבר הראשון שהתחלתי איתו, כדי ל"השלים חסכים" הוא היום בעלי. כך שבעצם הוא היה ההתחלה החדשה שלי אחרי שסגרתי פרק מאוד משמעותי בחיי.
ההתחלה של האימהות? מצחיק...אני עדיין מחכה שהיא תגיע. בכל ערב שאני מרדימה את הנסיכה בת ה5.5 חודשים שלי והיא שוכבת עליי בכזאת שלווה עוברות לי אותן מחשבות בראש. אני לא מעכלת שאני אמא שלה, שאני הנחמה שלה, שאני המשענת הזאת שמניחים עליה את הראש והכל נראה בטוח ורגוע.

 

[בטי גורן]

כמה כיף לקרוא אותך

קראתי עם חיוך. זו ממש תובנה מקסימה פתאום לראות את הקשר בין התחלות שונות בחייך, נכון?

ולגבי האימהות, חכי לגן, ובו שיקראו לך אמא של הנסיכה, יתכן ויהיה לך איזה רגע שלא תביני שמתכוונים אליך.

לוקח המון זמן לדעתי לעכל את זה שאנחנו אימהות. צריך לעשות פעם מחקר ולגלות באיזה שלב נופל האסימון. ברור שזה משתנה מאישה לאישה, אבל זה ממש מרתק, לא?

 

[JonJon1983]

תודה

היא כבר בגן

בסה"כ 3 שבועות אבל זה נראה המון! אבל את צודקת כי כשהגננת שמרה את הטלפון שלי בזיכרון של הפלאפון שלה תחת "אמא של רז" זה היה מאוד מוזר גם כשמתקשרים מקופ"ח או משהו כזה ושואלים "זאת אמא של רז?" הדבר הראשון שעולה לי בראש זה :"לא זאת טעות..." אני כל הזמן צוחקת ששואלים אותי איך זה להיות אמא? או שאני עונה שזה הבייביסיטר הכי ארוך בחיים שלי או שאני עונה שאנחנו מחכים שההורים שלה יבואו לקחת אותה

אולי כשאני אשמע ממנה את המילה "אמא" לראשונה יפול לי האסימון.

 

[אמא של יהונתנוש]

לא יכולתי שלא להגיב אחרי כל

הדברים הממש מרגשים שקראתי כאן....
כשיהונתן נולד השתניתי לגמרי
למדתי להירגע ולקחת אויר כשצריך
למדתי פשוט להעריך את הילד המקסים שלי ואת הבעל המושלם שלי בכל רגעים של משבר, אם פתאום הבנק לוחץ, אם לא ישנתי מליון שעות, אם הנסיך שלי היה חולה ולא היה לי שניה אפילו לעשות פיפי...
בתור בחורה שהיתה רגילה להיות עם "טמפרמנט סוער" פשוט נרגעתי אפילו כל מי שמכיר אותי שם לזה לב....
אז המינוס לוחץ, הבעל בעבודה ואין עם מי לדבר , והילד צורח שארים אותו?? נכון בא לי לצרוח עם עצמי עד שאתעלף, מכל הלחץ הזה אבל למדתי להירגע,
יש ימים ממש קשים ביחוד עכשיו לקראתי גיל שנתיים הוא למד לצרוח ממש חזק כשלא מקבל משהו..
כיום ממרומי גילו שנה ו-8 חודשים כשהו ישן אני מסתכלת עליו, מריחה אותו, ומחבקת מתוך שינה, אני יודעת שתיכף הוא יתעורר, וירצה "את זה" ו"בחוץ" ו "לשתות" וצרחות....
אז אני ארגיע אותו ויצחיק אותו ולמרות שיבוא לי לכעוס ולהתעצבן, אני אזכר בנשיקה שנתתי לו מתוך שינה, כשהוא לא הרגיש, ובחיבוק שהוא נתן לי אתמול מכל הלב...
ואני אסתכל איך הוא רץ בבית, עולה על בימבות אומר "אן אן" ואזכר ביצור הקטן חסר הישע שהבאתי הביתה לפני שנה ו-8 חודשים
ואז הוא יראה אותי מזילה דמעה של התרגשות הוא יחשוב שקיבלתי מכה מהרצפה אז כואב לי, והוא יבוא וירביץ לרצפה כי היא עשתה לאמא כואב.....
ואז אני אחבק אותו, הפעם הוא יתנגד ויברח, לא נורא בלילה אני אחבק אותו יותר הרבה....

יהונתן זה הילד שממש כל חיוך שלו "מרים" אותי מכל קושי ומכל עצב שאהיה בו, ברור שלגדל ילד זה לא קל, ולפעמים הוא יכול ממש להוציא מהכלים, אבל אני מסתכלת על כל דבר שהוא עושה, כל מילה שאומר, כל צעד וכל אבן דרך בחיים שלו, וזה פשוט כיף לי ונותן לי כח להמשיך ולחזור לקשיי היומיום, הם קשים, אבל יהונתן עושה הכל ליותר יפה ושמח....

זו ההתחלה החדשה שלי, היא היתה לא קלה בכלל, אבל כיף לי להסתכל על התוצאה של שנה ו-8 חודשים בבית עם האוצר שלי....

אה- וכמובן תודה גם לבעל התומך אתה חלק נכבד מכל זה...

 

[muga]

ברכות לפינה החדשה

היה מרתק לקרוא

 

[בטי גורן]

תודה רבה לך על האפשרות לתמוך באמהות

גם באופן הזה. היה לי מדהים לכתוב את הפינה ולקרוא את כל הסיפורים המרגשים.

 

[עוגיפלצת31]

התחלה בשבילי...

מלווה בהמון פחד ומה יגידו או יחשבו על זה... בעיקר הפחד לספר להורים... לאכזב אותם... אני מאוד קשורה להורים שלי בעיקר לאבא שלי ואני בת בכורה...
ההתחלות שהכי זכורות שלי הן כאמא לאחת וכאמא לשתיים...
קודם כל פחדתי מעצם הרעיון של ההריון... אף חברה מסביבי לא הייתה בהריון, הבת שלי תהפוך את הורי והורי בעלי לסבים וסבתות בפעם הראשונה... ואולי התפקיד החדש לא מתאים להם??? פחדתי גם כמובן מהשינוי החיצוני ואולי בעלי לא יאהב את איך שאני נראית, כמה אעלה במשקל, איך תהיה הלידה, איך התינוקת תהיה...
קיבלתי תינוקת מהממת (שהיום בת 4 וחצי) אבל צרחנית, לא רגועה, לא מצליחה לינוק והדבר שהכי רציתי בעולם ועליו חלמתי כל ההריון היה הנקה, אז החלתי שאני נלחמת על זה... נתתי עם המון ייסורי מצפון תמ"ל אבל שאבתי כל 3 שעות סביב השעון. בקושי ישנתי, בקושי אכלתי, למרות שבחודש הראשון גרנו אצל ההורים שלי רוב היום הייתי לבד (כי שניהם עובדים) והרגשתי מאוד בודדה. גם כשחזרנו לדירה שלנו הרגשתי לבד אבל הכרתי בנות במעגלי אמהות בטיפת חלב (קורס עיסוי תינוקות וליווי התפתחותי) ואנחנו עדיין בקשר (לא קרוב כמו פעם...).
כשגיליתי על ההריון השני שוב אותן חששות עלו... בנוסף לרגשות האשם על איך אפשר לאהוב שתיים? ואיך אקח מיהלי את תשומת הלב? ואיך יהלי תתנהג עם אחותה הקטנה? ואיך אסתדר עם שתיים כשבעלי עובד במשמרות ולמרות שההורים שלי גרים קרוב אלינו הם עדיין עובדים ולא כל כך יכולים לעזור... ושוב החשש לספר להורים וגם להלחיץ את אחותי שהייתה נשואה אבל עדיין לא ילדה...
בסוף הריון של 38 שבועות ילדתי את אוריה (אוריוש) שהיום בת שנה וחצי, ילדה הרבה יותר רגועה, חייכנית. ואחותה הגדולה פתאום התגלתה כאחות לתפארת ההתחלה התחילה ממש חלק! (אולי גם זה שהגננת שלה ילדה 6 שבועות לפני עזרה לה להבין ולקבל את הלידה אחרת). גם את אוריה לא הצלחתי להניק בהתחלה, (כבר בהריון הכנתי את עצמי לזה וידעתי מה אני הולכת לעשות) אבל גם לא יצא לי חלב בשאיבה והייתי מתוסכלת כי עם יהלי נלחמתי ופה אני מוותרת... בסוף, לא הייתה לי ברירה והשלמתי עם זה למרות שהיה לי מאוד קשה...
יש עוד כמה התחלות עם סוף לא משהו...

בשורה תחתונה, אני מאוד חוששת מהתחלות חדשות והסוף שלהן משפיע מאוד על תחושת המסוגלות שלי ועל הביטחון העצמי שלי...

 

[בטי גורן]

ומה עוזר לך להתמודד בתקופות של התחלות חדשות?

את יכולה לנסות להיזכר? זה מידע ממש חשוב ששווה להיזכר בו לפני ההתחלה החדשה.

תודה על השיתוף המקסים.

 

[עוגיפלצת31]

תודה

ובעיניים דומעות עונה...

הידיעה, שלא משנה מה יהיה תמיד הוריי ובעלי יתמכו בי, גם אם אפול ואתרסק ולא אצליח, יש לי רשת ביטחון שתעזור לי לקום ולחזור למסלול...

 

[בטי גורן]

`איזה יופי של תובנה

שיכולה לחזק אותך לקראת כל התחלה חדשה.

 

[עוגיפלצת31]

שבת שלום