יש לי זכרון מביך מהבישולים הראשונים
דווקא אצלנו בבית אהבנו לעזור בבישולים ואני, עוד מגיל די צעיר, הייתי אוספת מתכונים ורושמת אותם במחברת המתכונים של אמא שלי. בתור ילדה אהבתי לעזור לאמא שלי לעשות את "עוגת אורית" המיתולוגית שלנו (עוגה שקרויה על שם הבת של חברה של אמא שלי, שמסרה את המתכון לפני שנים). עוגה שחבל-על-הזמן ובהזדמנות אבקש מאמא שלי את המתכון ואחלוק איתכם. כ"כ, אהבתי לעזור לאבא שלי באפיית הפיצות שלו. אבא שלי ז"ל היה אופה את הפיצות הכי טעימות בעולם ולפעמים הוא היה עושה אותם בתור עיגולי פיצה אישיים ואני, הילדה הפספוסה, הייתי יושבת על השולחן וקורצת עיגולים ממשטח הבצק. הרגשתי כ"כ גדולה... עד היום, בתור מחווה לזכרו, אנחנו עושים בכל "יום השנה" פיצה ואני חייבת לציין שאחי הולך בדרכו ועושה פיצה מעולה, אבל לזכרונות ולגעגועים יש טעם טעים יותר... ומהבישול "האמיתי" שלי יש לי זכרון מביך: בתור ילדה המאכל שהכי אהבתי בעולם היה "לביבות תירס" מגבינה ותירס. החלטתי לצ'פר את המשפוחה ועשיתי לביבות כאלה, לבד-לבד. הייתי בת 10 בערך. כולם ישבו לאכול. אכלו מהנגלות הראשונות והרגישו טעם מוזר. מבט לכיוון המחבת גילה שטיגנתי גפרור שלם (!) יחד עם הלביבות. פאדיחה של הלייף
עד היום האחים שלי מזכירים לי את זה, כשהם רוצים להקניט אותי... ולי', אם זכרוני אינו מטעיני, המאכל הראשון שהכנתי היה פסטה ברוטב פטריות ושמנת - לכבוד יום הולדתו, כמה ימים אחרי שעבר לגור איתי. רציתי להראות שאני "בלעבוסטה" ולמרות שלא היו לי כמעט אמצעים (היו לי רק טוסטר אובן ישן וכירה חשמלית) בישלתי לו ארוחה וכל הטראראם. עובדה שעשיתי עליו את הרושם המקווה
יצא לי קצת ארוך אבל השרשורים הנוסטלגים האלה מעוררים בי השתפכות...
