ראש העיר שאליה עברנו לאחרונה בארה"ב אימץ 4 ילדים מרוסיה.
זה נודע לנו לגמרי במקרה. הוא הגיע אלינו הביתה במסגרת מסע הבחירות המתחדש שלו. אנחנו ממש לא טיפוסים שבדרך כלל מעורבים בפוליטיקה, כולל פוליטיקה עירונית, נהפוך הוא - אנחנו ממש שומרים מרחק, וכנראה שאילו היה זה ראש עיר של כל עיר אחרת שגרנו בה אי פעם או בכלל, היינו שולחים אותו לדרכו אחרי כמה מילות נימוסים ריקות. אך מכיוון שזו הפעם הראשונה בחיינו שאנחנו גרים בעיר שאנו פשוט מאוהבים לגמרי בצורה שבה היא נראית ומנוהלת, החמאנו לו על העבודה המרשימה שהוא עשה במשך 12 השנים האחרונות שבהם החזיק בתפקיד ואמרנו שאף על פי שאנחנו ממש חדשים בעיר, אנחנו יודעים לזהות דבר טוב כשאנחנו רואים אותו ולכן נשמח להצביע עבורו. ומפה לשם התפתחה בינינו שיחה אישית מעניינת מאוד שכבר לא הייתה קשורה בשום דבר לפוליטיקה או בחירות, ובין היתר עלה עניין האימוץ.
הוא דיבר על הנושא ועל ילדיו בהתלהבות במשך זמן די ממושך והרגשנו שיש לנו שפה משותפת. בסופו של דבר, הוא הזמין אותנו לברביקיו בביתו, וגם שם, עם כל האורחים הרבים שהיו לו, הוא ואשתו מצאו לנכון לשבת איתנו זמן ממושך ולדבר על עניינים אישיים, ובפרט על הילדים שלו ושלנו. הם הראו לנו תמונות וסיפרו על איך הם מצאו את עצמם ברוסיה בעקבות טיול שעשו כזוג צעיר, ועל האימוץ של כל הילדים ומה קורה איתם היום. בין היתר מסתבר שפרט לילד אחד שהיה בן כמה חודשים בעת האימוץ, שלושת האחרים היו כבר ממש גדולים, בגילאים בין 6 ל-10. האימוצים היו כבר לפני הרבה מאוד שנים וכל הילדים כבר בגרו, יצאו לחיים עצמאיים ולמדו או לומדים במוסדות להשכלה גבוהה.
היחיד בין הילדים שנכח שם באותו זמן היה הצעיר שבהם, אדי, בחור נעים הליכות ואינטליגנטי, שהיה מופקד על הגריל ובכלל היה לעזר רב להוריו במהלך האירוח. הוא אומץ בגיל 6. גם איתו יצא לנו לדבר לא מעט, והתרשמנו מאוד לטובה. הוא דיבר איתנו חופשי על האימוץ שלו, התעניין באימוץ שלנו ובעבר הרוסי שלי. מסתבר שבנוסף להיותו סטודנט באוניברסיטה הוא גם עובד בהדרכת מתבגרים במרכז הספורט הקהילתי.
ואנחנו חשבנו לעצמנו איזה אומץ והשקעה צריך כדי לאמץ 4 ילדים ש-3 מהם כבר ממש גדולים, וגם לגדל אותם למופת, כפי שבהחלט נראה לפחות מהרושם שקיבלנו מהבן הצעיר.
כאמור, בדרך כלל אני אינסטינקטיבית נרתעת מכל מה ומי שקשור לפוליטיקה, אך את האיש הזה, וגם את אשתו, שאף היא עשתה רושם חיובי מאוד, אני מאוד מכבדת ומעריכה, כי כמו שנראית העיר שהם מנהלים כך נראה הילד שהם מגדלים (וממה ששמעתי והתרשמתי כנראה גם הילדים האחרים). אני יודעת שלי במקומם לא היה אומץ לאמץ ילדים גדולים כל כך, ולא נשאר לי אלא להוריד בפניהם את הכובע.
בין היתר, אחד מנושאי השיחה נסב סביב סגירת האימוצים מרוסיה בפני ארה"ב. הנה קישור לכתבה מ-2012 שמצאתי באינטרנט בעקבות השיחה, שבה חלק מבני המשפחה מביעים את דעתם על הנושא ותוך כדי כך גם מספרים קצת פרטים על האימוצים הפרטיים שלהם. הבן היחיד שאינו מוזכר כמעט בכתבה הוא הבן שאומץ כתינוק וידוע לנו שכיום הוא סטודנט למשפטים.
זה נודע לנו לגמרי במקרה. הוא הגיע אלינו הביתה במסגרת מסע הבחירות המתחדש שלו. אנחנו ממש לא טיפוסים שבדרך כלל מעורבים בפוליטיקה, כולל פוליטיקה עירונית, נהפוך הוא - אנחנו ממש שומרים מרחק, וכנראה שאילו היה זה ראש עיר של כל עיר אחרת שגרנו בה אי פעם או בכלל, היינו שולחים אותו לדרכו אחרי כמה מילות נימוסים ריקות. אך מכיוון שזו הפעם הראשונה בחיינו שאנחנו גרים בעיר שאנו פשוט מאוהבים לגמרי בצורה שבה היא נראית ומנוהלת, החמאנו לו על העבודה המרשימה שהוא עשה במשך 12 השנים האחרונות שבהם החזיק בתפקיד ואמרנו שאף על פי שאנחנו ממש חדשים בעיר, אנחנו יודעים לזהות דבר טוב כשאנחנו רואים אותו ולכן נשמח להצביע עבורו. ומפה לשם התפתחה בינינו שיחה אישית מעניינת מאוד שכבר לא הייתה קשורה בשום דבר לפוליטיקה או בחירות, ובין היתר עלה עניין האימוץ.
הוא דיבר על הנושא ועל ילדיו בהתלהבות במשך זמן די ממושך והרגשנו שיש לנו שפה משותפת. בסופו של דבר, הוא הזמין אותנו לברביקיו בביתו, וגם שם, עם כל האורחים הרבים שהיו לו, הוא ואשתו מצאו לנכון לשבת איתנו זמן ממושך ולדבר על עניינים אישיים, ובפרט על הילדים שלו ושלנו. הם הראו לנו תמונות וסיפרו על איך הם מצאו את עצמם ברוסיה בעקבות טיול שעשו כזוג צעיר, ועל האימוץ של כל הילדים ומה קורה איתם היום. בין היתר מסתבר שפרט לילד אחד שהיה בן כמה חודשים בעת האימוץ, שלושת האחרים היו כבר ממש גדולים, בגילאים בין 6 ל-10. האימוצים היו כבר לפני הרבה מאוד שנים וכל הילדים כבר בגרו, יצאו לחיים עצמאיים ולמדו או לומדים במוסדות להשכלה גבוהה.
היחיד בין הילדים שנכח שם באותו זמן היה הצעיר שבהם, אדי, בחור נעים הליכות ואינטליגנטי, שהיה מופקד על הגריל ובכלל היה לעזר רב להוריו במהלך האירוח. הוא אומץ בגיל 6. גם איתו יצא לנו לדבר לא מעט, והתרשמנו מאוד לטובה. הוא דיבר איתנו חופשי על האימוץ שלו, התעניין באימוץ שלנו ובעבר הרוסי שלי. מסתבר שבנוסף להיותו סטודנט באוניברסיטה הוא גם עובד בהדרכת מתבגרים במרכז הספורט הקהילתי.
ואנחנו חשבנו לעצמנו איזה אומץ והשקעה צריך כדי לאמץ 4 ילדים ש-3 מהם כבר ממש גדולים, וגם לגדל אותם למופת, כפי שבהחלט נראה לפחות מהרושם שקיבלנו מהבן הצעיר.
כאמור, בדרך כלל אני אינסטינקטיבית נרתעת מכל מה ומי שקשור לפוליטיקה, אך את האיש הזה, וגם את אשתו, שאף היא עשתה רושם חיובי מאוד, אני מאוד מכבדת ומעריכה, כי כמו שנראית העיר שהם מנהלים כך נראה הילד שהם מגדלים (וממה ששמעתי והתרשמתי כנראה גם הילדים האחרים). אני יודעת שלי במקומם לא היה אומץ לאמץ ילדים גדולים כל כך, ולא נשאר לי אלא להוריד בפניהם את הכובע.
בין היתר, אחד מנושאי השיחה נסב סביב סגירת האימוצים מרוסיה בפני ארה"ב. הנה קישור לכתבה מ-2012 שמצאתי באינטרנט בעקבות השיחה, שבה חלק מבני המשפחה מביעים את דעתם על הנושא ותוך כדי כך גם מספרים קצת פרטים על האימוצים הפרטיים שלהם. הבן היחיד שאינו מוזכר כמעט בכתבה הוא הבן שאומץ כתינוק וידוע לנו שכיום הוא סטודנט למשפטים.