איך להסביר לאמא את הרגישות שלי כלפי המצב?

[אלמונית גלויה]

איך להסביר לאמא את הרגישות שלי כלפי המצב?

היי כולם,
כתבתי כאן בעבר ומדי פעם אני מגיעה לגיחות קצרות. אני בחורה מאומצת בת 23, אמא שלי היא חד הורית ואנחנו גרות לבד בבית(כלומר רק היא ואני). ככה זה היה כל השנים. יש לה כמה בעיות רפואיות ובמהלך השנים האחרונות היא נכנסה ויצאה מבתי חולים לסירוגין, התקופה הארוכה שבהן הייתה בערך חודשיים(וגם כתבתי על זה בפורום כדי להתחזק בעזרתכם). אלה לא מצבים צפויים, זה קורה ב"הפתעה" ובכל פעם מחדש אני נאלצת להתמודד עם זה לבד, להתקשר למד"א, לעמוד מול החוסר ודאות וזה קשה לי נורא.
הבעיה היא שהיא לא מבינה שהדברים האלה מכניסים אותי להיסטריה. היא יוצאת מהבית מבלי להודיע לי לאן, מבלי לקחת פלאפון או לפחות להשאיר פתק ואני מתעוררת בבוקר או חוזרת מהעבודה ולא יודעת איפה היא, זה מכניס אותי לאיזה סחרור של פאניקה. אני לא רוצה לאבחן את עצמי ולהגיד שמדובר בהתקף חרדה. אני מתחילה לרעוד, מרגישה כאילו מישהו מוחץ את הלב שלי, חושבת שהגרוע מכל חס וחלילה קורה, חוסר שקט, תחושה איומה של חוסר אונים.
כבר קרה שהייתי בעבודה והיא לא ענתה כמה שעות, חשבתי שמשהו נורא קורה ופשוט עזבתי את הכל ונסעתי הביתה, היא פשוט לא ענתה כי לא היה לה כוח לקום מהספה אל הטלפון. הייתי באילת באחת מהפעמים שהיא הייתה בביה"ח והיא לא ענתה, כבר חשבתי שמשהו נורא ואיום קרה לה חס וחלילה והייתי שניה אחת מלארוז את המזוודה ולנסוע לבית חולים. היא אמרה שהיא הייתה בבדיקה ארוכה אז שאלתי אותה למה היא לא יכלה לכתוב לי אסמס לפני שהיא נכנסת לבדיקה, לפחות להודיע לי שהיא לא תהיה זמינה. זה בטח ישמע לכם ילדותי ותלותי מאוד, חוסר יכולת לדחות סיפוקים והאמת שגם אני כועסת על המוח שלי שנכנס לסרטים בקלות מדיי ולוקח את הכל בקיצוניות בכל פעם מחדש.

אני בחורה מאוד אחראית, חשוב לי שלא תהיה לה סיבה אחת להלחץ בגללי. כשאני יוצאת עם חברות ומוציאה רכב, אני תמיד מתקשרת אליה כדי שתדע שהגעתי ושלא תדאג. הייתי בחו"ל עם חברות וכשהיא התקשרה אלי תמיד עניתי, גם אם הייתי במסיבה רועשת. פשוט יצאתי החוצה כדי לדבר איתה.
אני מרגישה שזה חד צדדי וזה מאוד משפיע על ההרגשה שלי כלפיה, על היחסים בנינו. התחננתי ממנה לפחות אלף פעמים שתענה כשאני מתקשרת, שלפחות תשאיר פתק שאני אדע איפה היא. הסברתי לה בבכי ובדמעות לא פעם ולא פעמיים שהמצב הזה קשה לי נפשית, שאני נכנסת למערבולת של פחדים ומחשבות. היא תמיד אומרת שהיא שוכחת או לא שמה לב ושהיא תשים לב להבא. אבל היא אף פעם לא שמה לב וכל פעם זה חוזר על עצמו מחדש. אני מתביישת להגיד שאני מרגישה שזה אגואיסטי מצדה, שהיא יודעת כמה קשה לי ואולי זה לא מספיק חשוב לה? אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עליה. לפעמים מתחשק לי גם לא לענות לה, לא להגיד לה לאן אני יוצאת ועם מי, אולי ככה היא תבין איך אני מרגישה.
זה משפיע כמובן על הבחירות שלי בחיים, למשל חשוב לי לעבוד במקום שקרוב לבית כדי שאם חס וחלילה יקרה משהו אני אוכל להגיע מהר. אני רוצה להתקדם ולתקן את זה אבל מרגישה שאני עומדת באותה נקודה כל זמן שהמקרים האלה חוזרים על עצמם.
איך עוד אפשר להסביר לה? מה עוד אני יכולה לעשות?

כתבתי המון, אני מצטערת על האורך ומקווה שהיה לכם כוח לקרוא.
*אשמח אם ההודעה הזאת לא תהיה בעמוד הראשי.

תודה רבה ושיהיה חג שמח!

 

[KallaGLP]

ראשית הלוואי על כל אמא בת כמוך, כל כך אוהבת ודואגת.

באשר לאמא שלך - לדעתי אותה כבר לא תצליחי לשנות. את צודקת שבעולם אידיאלי היא הייתה אמורה להעריך את דאגתך ולהתחשב בך, במיוחד כשהיא רואה כמה את סובלת כשאת חוששת לה ולבריאותה. נכון, דאגת יתר (כשהיא נתפסת ככזו, כי זה הרי עניין סובייקטיבי) עלולה לפעמים להיות מעיקה מעט, אך זה לא מצדיק להעמיד אדם קרוב במצב של לחץ ודאגה כשכל כך פשוט למנוע אותו. למשל, אמי מאוד קשורה לנכד היחיד שלה שנשאר בארץ והמשרת בקבע, היא מרגישה שהוא היחיד שנשאר לה שהיא עוד יכולה להיות מעורבת בחייו באופן מעשי, ולכן היא מפנה לכיוונו את כל דאגתה הרבה. הוא בחור בן 21, מאוד עסוק, עובד קשה כל היום במקום שממנו לא ממש אפשר לנהל שיחות טלפון, ובערבים יש לו מעט זמן לעצמו, לסידורים ולחברים ובילויים. אבל הוא, כמוך, כל יום מקפיד להתקשר אליה. לא כי הוא באמת חושב שיש לה סיבה לדאגה (הוא גר שני מטר מהבסיס במרכז הארץ שבו הוא משרת) ולא כי אין לו יותר מה לעשות, ולא כי תמיד מתחשק לו, אלא אך ורק מתוך אהבה והתחשבות טהורה והערכה על כל מה שהיא עשתה וממשיכה לעשות למענו. סבתא ביקשה? אז הוא מתקשר, גם כשהוא עסוק, גם כשהוא עייף ואין לו כוח, גם כשדעתו מוסחת בחברת אנשים אחרים, גם כשבא לו לשכוח ולהתנתק מהכל. זה חלק מההדדיות שבקשרי משפחה, אהבה וקירבה.

אבל במקרה שאת מתארת יש לי תחושה שאמך לא עושה לך את זה בכוונה או כי לא אכפת לה ממך (אני לא מכירה את ההיסטוריה שלכן, אבל מסיפורך עולה העובדה שהיא התקשרה לבדוק לשלומך כשהיית בחו"ל), אלא אולי כי יש לה איזושהי בעיה. אני לא יודעת בת כמה היא ואיך היו היחסים ביניכן כשהייתה צעירה יותר ואת היית ילדה ונערה, אך לפעמים עם הגיל אנשים מבוגרים מפתחים כל מיני ג'וקים בראש שגורמים להם להתנהג בצורה מוזרה ולא תמיד נעימה או אדקווטית. חשד זה מתחזק לאור סיפורייך על מצבה הבריאותי המדרדר ואשפוזיה לאחרונה, שאולי גם מצביעים על איזושהי מגמה מערכתית ההולכת ומחמירה. אני חושבת שכדאי לך לקחת בחשבון את האפשרות הזו כשאת חושבת על התנהגותה. אם היא מוכנה לשתף פעולה, אפשר אולי אפילו להתייעץ בעניין עם רופאיה. אם לא - אולי את יכולה להיפגש לבד עם איש מקצוע ולדבר איתו על המצב, אולי זה יעזור לך להתמודד, גם אם לא ישפר את התנהלותה.
בקיצור, מה שחשוב הוא שתביני שבגילה ובמצבה, רוב הסיכויים שלא תצליחי לשנות אותה ולכן כדאי לך לטפל בעצמך, אולי לנסות להפחית את רמת התסכול והאכזבה ממנה על ידי ניסיון להבין טוב יותר מה עלול לגרום לה להתנהגות כזו ושאולי זה לא ממש בשליטתה, ובעיקר איך את עצמך, למען בריאותך והשקט הנפשי שלך, תוכלי להתייחס לעניין בצורה רגועה יותר ולהילחץ פחות, רצוי בעזרת ייעוץ מקצועי.

 

[נוני261]

אלמונית יקרה

גם אני מצטרפת לקאלה ורוצה לחבק אותך על הבת שאת .הלוואי על כל הורה ילד כמוך.
אצלי למשל יש מצב הפוך, אבא שלי נורא חרדתי (ואני לא רומזת שאת כמוהו) הוא חושב על הנורא מכל אם אחד מאיתנו, הילדים לא עונה לו, לי אישית הוא דואג יותר כי אני לא נשואה ומגדלת ילד לבד, אז היו מצבי קיצון שאם לא יכולתי לענות הוא נסע אלי הביתה ,כך זה מילדות. שנים אמי ז"ל רצתה שיקבל טיפול, בשבילו קודם כל וגם כי זה היה מלחיץ אותנו, אבל הוא לא היה מוכן. אני למדתי לחיות עם החרדות שלו, וזה לא פשוט, ולכן אני מסכימה עם קאלה שאת אמא שלך לא תוכלי לשנות בגילה (אין לי מושג איך היא הייתה כשהייתה צעירה יותר ובריאה) את צריכה לטפל בעצמך, את צעירה ובקצב הזה תהיי מותשת רגשית ונפשית. שחוקה. את גם עוצרת את חייך למענה (כמו בנושא העבודה) וזה לא נכון ולא בריא. אני מאמינה שבעזרת הכלים שתקבלי בטיפול תוכלי להתמודד איתה (אולי היא תסכים להצטרף אליך לאחד הפגישות עם הפסיכולוג/ית) .
תטפלי בעצמך יקירה, ושוב חיבוק גדול!

 

[אלמונית גלויה]

קאלה ונוני תודה רבה על התגובות המרגשות

אגיב לשתיכן

באמת תודה לשתיכן על התגובות, נגעתן בנקודות רגישות וחשובות עבורי ועבור ההתמודדות שלי. אני מודה לכן מאוד.

&nbsp
היחסים בנינו קרובים מאוד, אמא תמיד אומרת שאני הכי חשובה לה ושהיא הכי אוהבת אותי בעולם. יש תקופות טובות יותר ופחות אבל בסך הכל הקשר שלנו חזק ואוהב. היא גם מאוד דואגת לי ואם יקרה מצב שאני יוצאת ולא עונה לה, היא תשאר ערה כל הלילה עד שאחזור הביתה.
כשהייתי קטנה ראיתי אותה בתור אמא-לביאה. היא הייתה חזקה, עצמאית, עשתה הכל בכוחות עצמה והסתדרה לבד בלי עזרה של אף אחד. עם השנים חלה התדרדרות, היא אף פעם לא שיתפה אותי יותר מדיי בעניינים הרפואיים כנראה כדי לא להלחיץ אותי אבל פתאום היא שברירית. ברור לי שזה חלק מהטבע. אולי אני כועסת בתוכי על היפוך התפקידים... כשהייתי בת 18 והיא הייתה בבית חולים, מישהי שם אמרה לי "אמא טיפלה בך כשהיית ילדה ועכשיו תורך לטפל בה", אני זוכרת שעניתי לה "אבל אני בעצמי עדיין ילדה" והיה בזה קצת כעס. אין לי בעיה לטפל בה, אני מקווה שזה לא יתפרש כך מדבריי. גם עכשיו אני מרגישה קצת כמו האמא המודאגת שנכנסת לחרדות כשהבת המתבגרת שלה לא עונה לה באמצע הלילה, זה לא אמור להיות הפוך?
פעם אחת חזרתי הביתה ומצאתי אותה על הרצפה בסלון לאחר שהיא החליקה ולא הצליחה לזוז, במיון הסתבר שהיה לה סדק באגן. למעשה כמעט כל הפעמים שבהן הזמנתי מד"א היו אחרי שהיא לא ענתה בנייד או בטלפון וחזרתי הביתה.
הפחדים שלי כשהיא לא עונה נובעים ממקום שאולי היא שוב נפלה ולא יכולה לגשת אל הטלפון, התגובה האוטומטית שלי היא ישר לרצות לחזור כדי לוודא שהכל בסדר. כשהיא יוצאת בלי הנייד אני עוד יותר מפחדת בגלל שאני לא יודעת איפה היא וגם אם חס וחלילה משהו יקרה לה, אנשים לא יוכלו לצלצל אלי או להודיע לי וזה גורם לי להלחץ עוד יותר.
&nbsp
הלכתי בעבר לכמה פגישות וכשנגענו בנושא האימוץ הפסקתי, הרגשתי שזה כבד לי מדי בשלב הזה. את ההשפעות של האימוץ אני לומדת על עצמי בשנים האחרונות, דפוסים שבעבר לא ידעתי מה גורם להם ופתאום אני מבינה שהם קשורים בעקיפין לנושא הזה.
בדרך כלל אני בחורה רציונלית שחושבת בהגיון, הבעיה עם אמא היא נקודת התורפה שלי ואני גם כן מאמינה שטיפול יכול לעזור, רק שאני קצת מפחדת להכנס לשם יותר מדי עמוק.
&nbsp
שוב אני מודה לכן על התגובות, תודה רבה!

&nbsp
&nbsp

 

[KallaGLP]

מה שכתבת בהחלט מחזק את מה שחשבתי:

שאמא שלך היא אמא אוהבת ומסורה, שמאוד אכפת לה ממך, אך שבריאותה נמצאת בהתדרדרות וזה כנראה משפיע גם על ההתנהגות שלה. סביר שזה לא באשמתה ובשליטתה. יחד עם זאת, אני מבינה את דאגתך העמוקה והמוצדקת לאור מה שחווית איתה בתקופה האחרונה. לכן, לדעתי, מעבר לטיפול שכדאי לך לעשות עם עצמך כדי להשלים עם העבודה שלמרות אהבתה הרבה אלייך, הגיל והמצב הבריאותי גורמים לאמך שלא במתכוון להתנהגות שאינה מתחשבת כלפייך וגם מסכנת אותה עצמה, מה שדרוש כאן בעיקר זה פתרון מעשי לסיכון שאכן יקרה לה משהו ואף אחד לא יידע. כמו שאני רואה זאת, יש כמה דברים שאפשר לעשות, רצוי במשולב:
1. לנסות לשכנע אותה ללכת לרופא/פסיכולוג ולבדוק את התפקוד שלה מכל ההיבטים ולקבל טיפול במקרה הצורך. לדעתי ומניסיוני, מרבית הסיכויים שהיא לא תסכים, אך להציע תמיד אפשר.
2. להתקין בטלפון שלה אפליקציה לאיתור, שאם היא לא תענה לך לפחות תדעי איפה היא נמצאת ותדעי איפה לחפש אותה במקרה הצורך.
3. לשכנע אותה להשתמש בשירותי כפתור מצוקה. כיום ידוע לי שקיימים מכשירים ניידים שאפשר להסתובב איתם צמודים לגוף, כך שגם אם אדם נופל, נפצע או לא יכול להגיע לכפתור הנייח, הוא עדיין יכול לקרוא לעזרה.
4. אם המצב הכלכלי מאפשר, לשכור שירותי עוזרת, מטפלת או בת לוויה לפחות לשעות שבהן היא פעילה, כדי שתשגיח עליה ותסייע לה במקרה הצורך. שוב, מניסיוני, יש סיכוי רב שהיא תסרב, אבל אפשר להציע. גם דיור לגיל הזהב הוא אופציה, אבל שוב זה תלוי רצון ויכולת כלכלית.
מקווה שתמצאו פתרון שגם יענה על הצרכים הבריאותיים של אמך וגם יעזור לך להירגע ולחיות את חייך עם פחות מתח ודאגות.

 

[KallaGLP]

ושכחתי להוסיף: כן, זה מצב די נדיר, לא רצוי ולא קל, שבו נאלצת

להפוך למעין הורה ומבוגר אחראי בגיל כה צעיר, שבו את אמורה ליהנות, לבלות ולהיות מרוכזת בעיקר בעניינייך האישיים ובתכניות לעתיד. אבל אלה החיים, והם לפעמים קשים ולא צודקים שלא באשמת איש, ויש דברים שאין לנו שליטה עליהם. ובגלל זה לדעתי חשוב במיוחד שתקבלי עזרה ותמיכה עבור עצמך, שתקל על ההתמודדות הבאמת לא פשוטה שלך.

 

[אלמונית גלויה]

תודה על העצות הנהדרות

אמא במעקב שבועי אצל רופא. היא מאוד דואגת לעצמה, עושה בדיקות כשצריך ולא מפספסת אף תור אצלו. היא מקבלת טיפול תרופתי ומצבה נכון להיום יציב(רק שאני לא אפתח פה לשטן!). רמת התפקוד שלה טובה: היא הולכת(לא למרחקים ארוכים), עובדת(מהבית), מבשלת(ממש טעים

), קוראת, מתקלחת לבד, מתקשרת בצורה רהוטה ומגיבה לסביבה. פשוט כחלק מהבעיות השיווי משקל שלה לא בשיאו, אז היא עושה את הכל יותר לאט ובזהירות. אם היא לא מרגישה טוב או שהיא נפלה כמובן שאני עושה הכל בשביל לעזור, ואם זה לא עובר או מחמיר אני מזמינה אמבולנס ויודעת ששם היא תקבל את הטיפול המסור ביותר.
יש לה עוזרת בשעות הבוקר כשאני בעבודה, אמנם היא לא מגיעה כל יום אבל זה נותן לי קצת שקט בלב. דיור לגיל הזהב זה פחות רלוונטי גם מפני שהיא לא בגיל המתאים וגם בגלל שאני לא רוצה להיות לבד בבית ושהיא תהיה לבד שם.
הרעיון השני גאוני! אני אתקין לה את האפליקציה מחר. נתת לי גם רעיון לקנות לה שרשרת שמחברים אליה את הפלאפון ולתלות אותו על המתלה מפתחות ליד הדלת. על הדלת אני אוכל להדביק שלט קבוע שיהיה כתוב עליו "לא לשכוח לקחת את הפלאפון" מכיוון שהיא טוענת שהיא פשוט לא שמה לב לזה כשהיא יוצאת מהבית.
הרעיון השלישי נפלא ואני אברר עליו, אני בטוחה שזה יעזור לה ולי מאוד.
&nbsp
ריגשת אותי במה שכתבת. זה מצב לא פשוט עבורי וההתמודדות לא תמיד קלה אבל אני מנסה להאחז בצד החיובי שיש לי אמא ושאני לא לבד. זה היה יכול חס וחלילה להסתיים אחרת כי היא הייתה כמעט בסכנת חיים באשפוז הארוך והיא התחזקה מאז, אני אומרת לעצמי בכל יום מחדש שעדיף שיהיה קצת קשה איתה בגיל הזה מאשר הרבה קשה בלעדיה בגיל הזה.
&nbsp
תודה רבה לך מכל ה-

!

 

[מעין686]

מוסיפה עוד אפשרות

לא כולם יסכימו איתי אבל אם זה בהסכמה של אמא אפשר להתקין מצלמה בסלון שניתן לראות מהפלאפון- כך כשהיא לא עונה את יכולה לראות אם זה בגלל ששוב נפלה או שהיא רק יושבת על הספה ורחוקה מהטלפון! לפי דעתי זה לא יקר כי יש כאלה פשוטים לחדרי תינוקות ואת לא צריכה איכותי...
כפתור מצוקה זה גם רעיון ממש טוב
וכמובן לדבר עם מישהו מקצועי...

 

[קופיני1]

אלמונית יקרה

קיבלת כאן עצות נהדרות ואני מקווה שיועילו לך
רציתי לשלוח לך חיבוק ומאחלת לך שתמצאי את האיזון הנכון בין הדאגה היומיומית לבניית העתיד שלך
זכרי שכדי שתוכלי להמשיך לתמוך באמך את צריכה כוחות והדרך לשמור עליהם לאורך זמן היא לדאוג לעצמך ולעשות דברים שעושים לך טוב

 

[זואילי]

אלמונית יקרה

ראשית גם אני אומר - הלוואי וגם אני אצליח לגדל ילדה מסורה ככ כמוך.
אני בדיוק כמוך... עם הוריי. יכולה מאוד להבין אותך ולהזדהות.
לא אחזור על מה שכבר נכתב, רק מציעה לך - לתת לה לקרוא את השירשור.
כי מה שחשוב פה הוא מה שכתבת. ואולי אם היא תקרא את זה, יפול איזה אסימון.
אני נתתי להוריי לקרוא באחד הפורומים שכתבתי - כשרציתי להדגיש משהו שבשיחות רגילות היה לו אפקט אחר מאשר בכתב. (כולל התגובות של "זרים"/מסתכלים מהצד ובעיקר מה שהכתיבה הוציאה ממני).
בסופו של דבר - את רק מבקשת את טובתה.
ובידיה היכולת לגרום לך לקצת יותר רוגע (בהנחה ומצבה הרפואי הוא לא הגורם הישיר להתנהלות שלה שתיארת).
לכן לדעתי, תני לה לקרוא.
&nbsp
בהצלחה, המון בריאות, ואת מהממת

 

[fatfat]

קיבלת עצות נהדרות ביחס לאמך

ולכן אתייחס אליך ומהצד של מטפלת: אני מבינה את החשש שלך מלגעתבנושאים מסויימים שמא זה יהיה יותר מדי לעומק... תאבדי שליטה....

אבל בטיפול המטופל הוא זה שאמור להכתיב את התכנים בהם מעוניין לגעת ואלה שלא, את העומק אליו מוכן להגיע ואת העיתוי של החשיפה. מטפל מיומן יקפיד לשמור על גבולות אלה וגם עליך, דהיינו לעצור אותך אם יראה שאת עוד לא בשלה לגעת באישו מסויים.

בנוסף יש היום הרבה גישות וטכניקות טיפוליות ויש כאלה שמכוונות לעסוק בעיקר בכאן ועכשיו ולא באנליזה של העבר שלך. כך שאת יכולה לפנות לטיפול כזה שאינו מתמקד ב"חפירה" לעומק.