כולם אוהבים רק אותי, אף אחד לא אוהב אותי

Noga Lavie

New member
כולם אוהבים רק אותי, אף אחד לא אוהב אותי

חוויות מן השבוע האחרון:

* לעת ארוחת ערב זיו שאלה פתאום "למה כולם אוהבים אותי במיוחד?"
מכיוון שזה היה פתאומי לא קשור לכלום, בהינו בה בתדהמה. ההסבר היה יותר נקיבת שמות בני משפחה מאשר הסבר, אך אנו הבנו.
"כי את הילדה שלהם, משפחה. את שלהם והם שלך. כי זה מה שבמשפחה עושים - אוהבים אחד את השני." (טוב, זה לא היה הניסוח, אבל הבנתם את הרעיון.)

* לעת נסיעה במכונית, כשזיו לא נענתה בתשובה שרצתה, במהירות שרצתה, החלה היללה שאיננו מתרשמים ממנה לרוב - יללת "אף אחד לא אוהב אותי." בדרך כלל, היא גם עוברת להסלמה נגדנו בטענה ש"רק המשפחה האמיתית שלי בקזחסטן אוהבת אותי" (וכן, מהכרות איתה, רוב רובו של הזמן זה נסיון לחזור לנשק יום הדין שפעל כה יפה בעבר, ולמרות שאינו עובד כבר זמן רב, היא עדין מנסה אותו). אבל הפעם, לא כהצהרה מפונקת נגדנו, זה המשיך ל-"אפילו המשפחה האמיתית שלי בקזחסטן לא אוהבים אותי."
כשניסינו לברר מהיכן זה מגיע, היא הפליגה למחוזות הנטישה.

***********************************************************************************

לא משנה כמה היא ילדה אהובה, לא משנה כמה היא יודעת שהיא ילדה אהובה, היכנשהו במקום מסתור בנשמתה, קיימת לעד הילדה הנטושה. זו שלא הבינה מהי נטישה כל עוד הייתה בבית הילדים, ללא תפיסה מהי משפחה באמת. דווקא האהבה האולטימטיבית שהיא חווה כבר מעל שש שנים (מתקרב לשבע), דווקא היא מבהירה לה עם כל יום שחולף את גודל הנטישה הראשונית.
והתרופה היחידה שיש לנו - הענקת אהבה אין סופית - רק חוזרת ומדגישה זאת.
אך ללא אותה תרופה ... איך אפשר ללא אותה תרופה?
 

fatfat

New member
ובאמת איך אפשר להתגבר על אותה חוויה ראשונית של נטישה?

אנחנו המבוגרים מתקשים לתפוס אותה, על אחת כמה וכמה ילד צעיר.
ואכן אין מה לעשות אלא לחבק ולהרעיף אהבה ולהכיל את הכאב הנורא הזה.
 

אבי351

New member
אכן זה החור השחור בילדינו שלעולם לא מגליד וכואב ויכאב להם תמ

תמיד ולנו נותר לחבקם חזק חזק לליבינו
 
אני בזמן האחרון עסוקה

יותר מאשר בנטישה הראשונית שכבר היתה,
בנטישה השניה הצפויה- הסתלקותנו שלנו,ההורים.
וכשהילדים שלנו קשורים מאד לסבים שלהם- סביר שגם שם צפוייה להיחוות נטישה גדולה.
אנחנו לעיתים טועים לחשוב שאם רק נמצא ניסוח הולם- תהיה הבנה ואנחת רווחה בצד השני.
ואני לא חושבת שמדובר בהסבר מדוברר היטב.הסבר כזה בעיקר מרגיע אותנו,לא בטוח שאת ילדינו.
מדובר יותר בהבנה רגשית.
הרי אנחנו לא לנצח.
חיבוק חזק ללא מילים - לפעמים התשובה היחידה האמיתית,המציאותית. כל עוד אנחנו נוכחים- אנחנו לא ננטוש.
 

Noga Lavie

New member
ומה עושים כשהחיבוק הזה בדיוק

מדגיש את החיבוק שלעולם לא יקבלו (בין אם זה חיבוקה של המשפחה הביולוגית, ובין אם חיבוקו של בן משפחה שכבר אינו יכול לחבק יותר)?

לא, אין צורך לענות לי.
אני יודעת.
מחבקים בכל זאת.
מחבקים כדי ליצור *יש* לצד ה*אין*, לא עבור העלמת ה*אין*.
(אבל לפעמים אני תוהה עד כמה הייתה בה תחושת *אין* לפני שלמדה את ה*יש*, והאם אנו, דווקא דרך נתינת ה*יש* בחייה, לימדנו אותה את ה*אין* הגדול הזה.)
 
הי נוגה- לא ממש תשובה...יותר המשך מחשבותי

לדעתי בהקשר למילים האחרונות שלך 'אין' לא מלמדים.
חושבת שיש עוד מה לעשות בנושא פרט ללחבק- ללמד עצמאות,וללמד התחברות,וללמד שייכות.
אנחנו הורים יחסית מבוגרים[יחסית לממוצע הגיל של הורים לילדים בגיל של ילדינו],ודווקא בתהליך נורמאלי של התנהלות אנחנו אמורים לפרוש מן העולם בגיל צעיר יחסית של ילדינו.חושבת שיש בעייתיות בהישארות לבד ,ושמה שכן -כדאי ללמד את הילדים אלה דרכי חוסן.שאנחנו הכי הכי עבורם אבל גם בלעדינו יהיה להם קיום,עם חברים,עם רקמת שייכות,עם עיסוקים,עם יכולת הליכה קדימה.
הורים הרבה פעמים לא רוצים לחשוב על זה - אבל זה מהותי,בעיני.בייחוד במשפחות קטנות חד הוריות שהן אחוז גדול ממאמצי חו"ל,ואולי גם מבחינתכם כמהגרים בארץ אחרת.
חושבת אגב לימוד החוסן,והטענת הכח להמשיך בחיים גם מבלעדי ההורים- זאת משימה חשובה גם של משפחות שאינן מאמצות.בכ"ז רגשית, אצלנו יש איכות מסובכת יותר בשל הנטישה הראשונית.
 
כאם חד הורית, כמעט ללא משפחה וכבר לא כ"כ צעירה-מתחברת מאוד

לדברייך. נדמה לי שמשהו מזה מוקרן גם לבתי. אני מניחה שכל הילדים, כולל הביולוגיים, מתעסקים בנושא, אך נדמה לי ששלנו (כמובן, זה אישי) קצת יותר. בתי אומרת משפטים כמו: כשאני אהיה גדולה אני רוצה לגור איתך או כשהיתה צעירה יותר אמרה: את לא תמותי, נכון?/ עוד הרבה זמן תהיי מאוד זקנה . כשהתבגרה, אמרה משהו כמו: יש עוד המון המון זמן עד שתמותי, נכון?
 
תודה על ההסכמה וההצטרפות ,בהתחדשות


את יודעת,אני שמה לב שבתוך התחום המרתק והמורכב של אימוץ יש נושאים שאוהבים לדבר עליהם ,ואלה שלא.וזה בהחלט משהו שלא אוהבים להזכיר,לדעתי גם משתדלים להימנע מלזכור. בגילאים המאד רכים מתאים לומר 'תמיד תמיד נהיה ביחד' ולדעתי מגיע גיל שבו לא רק שנכון להיות עם עמדה מפוכחת לגבי המציאות ,אלא גם ממש לחשוב מה פסיכולוגית ומעשית יכול לעזור לילדינו לעמוד איתנים על רגליהם בהגיע שעתינו,מה יכול לבנות את חישולם ועיגונם בעולם,גם בלעדינו.
 

fatfat

New member
אצלנו הקטנה כשהיתה בשלב שהבינה שהמוות

אינו בר חלוף שאלה אותי יום אחד: כשתמותי עוד פעם יצטרכו לחפש לנו אמא חדשה? עניתי לה שלא, שאם חלילה יקרה לי משהו הן תישארנה בחיק המשפחה המורחבת. הקטנה ישר שאלה: אצל סבתא? עניתי שלא כי סבתא כבר מבוגרת וקשה לטפל בילדות צעירות ושהן צפויות להישאר אצל אחותי הצעירה. הקטנה פרצה בצהלת שמחה: "יש".
 
מאד מאד נחמד. ובתוך סיפור הנטישות....

יש עוד אחת שאנחנו ההורים חייבים להתכונן אליה.
וזו העזיבה של הילדים שלנו מהקן המשפחתי- לצבא,למגורים עם בני זוג,לבית משלהם.
גם לנו יש חרדת נטישה [לפחות לחלקנו].
חשוב מאד לא 'לשבת להם על הוריד' כשהם בדרך לאינדיבידואציה
עוד מהלך חשוב בחיים,עם תחושות העצב שלו,שחייבים להיות מוכנים אליו,להרגשתי.
 

Noga Lavie

New member
לא מלמדים, אך לימוד היש, מוביל גם ללימוד האין

כשהייתי סטודנטית נחשפתי לדיונים על מהות טוב ורע, ועל הגדרותיהם. אחת ההגדרות לרע היא שהוא פשוט אין-טוב ( בהפשטה הכי גדולה שאפשר - משהו כמו החור שבמרכז הבייגל, שאינו קיים לכשעצמו, אלא מוגדר על ידי קיום הבייגל מסביבו). מעולם לא הייתי מוצלחת בפילוסופיה תיאורטית, אך מבחינה מעשית - אולי אי אפשר ללמד תחושת "אין", אך שכמלמדים "יש" אי אפשר להתפלא שכתוצאה מזה נלמד גם ה"אין".

אחת מבעיות מהגרים היא באמת מה קורה במקרה של אובדן. כבר לפני אימוצה של זיו ניסיתי לברר ככל האפשר מה אפשר יהיה לעשות מבחינה חוקית, ולמרות שאנו יודעים, אנו מדחיקים ומתעלמים. ככל שזיו גדלה, גם הפתרונות המתאימים לה משתנים, כך שהרבה לתכנן איננו יכולים.
הדבר היחידי שאנו חוזרים ומשננים לה הוא שאהבתנו אינו תלויה בזמן ובמקום, והיא תשאר לנצח. גם אם אנו לא נהיה שם יותר. גם אם היא לא תהיה שם יותר (נובע מאותו מקרה מוות של ילדה בת שנתיים שהזכרתי כאן בעבר). לא, איני מאמינה שזו נחמה אמיתית לאובדן, אך איני מכירה נחמה אמיתית לאובדן במילא, אז זה מה יש.
 

Noga Lavie

New member
כמו על פי סימן

אני לא רוצה להיות לבד, היא אומרת לי ממש לפני שהיא נרדמת.
אני לא אוהבת את היומולדת שלי, כי הוא קרוב לחופשת הקיץ, וחופשת הקיץ קרובה לכיתה ה', וכלכך הרבה דברים אני לא יודעת, ואין לי כח, ואני מפחדת. ואז חטיבת ביניים ותיכון, ואני לא חכמה, ואני לא יודעת הרבה. ואני אהיה גדולה, ואשאר לבד, ואני לא רוצה להיות לבד. אני רוצה להשאר איתכם, אבל אתם תמותו, וזה לא משנה שיש סבא וסבתא כי גם הם ימותו, ולא יהיה לי בעל, ואהיה לבד, ואני מפחדת.
אני רוצה להשאר קטנה.
אני רוצה למות.

ובקושי היא מסיימת, היא נרדמת, ואני, שכל הנאום הזה רק חיבקתי וליטפתי, נשארת ללא מילים, ללא נשימה.
ולא, זו לא תקופה רעה, שום דבר לא התרחש, זו רק ההתבגרות שלה שמפחידה אותי.
 

משתפרת

New member
"זו רק ההתבגרות שלה שמפחידה אותי"

זו ההתבגרות שלה שמפחידה אותה.
מתחוללים שינויים, גם נפשיים. ובעיקר אלה הם שמפחידים. כל שאלות הזהות העצמית מתעוררות בעוצמה רבה, וביחוד אצל ילדים מאומצים. כל שאלות השייכות טעונות פי כמה. ו...כן, מתוך היש של ההווה (כולם אוהבים אותי) נקלט האין של העבר (אפ אחד...).
את יכולה לחבק, להכיל, לבנות את ההווה כך שיחזק אותה גם בעתיד. לא, אין דרך שנוכל לבטל את החלק שקרה לפני שהגענו. לוקח זמן עד שאנחנו מתפכחים מהאשליה שהאהבה מרפאת ומתקנת הכל. האהבה שלך תתקן ותרפא הרבה, לא הכל.
 

Noga Lavie

New member
מזל שלא היו לי אשליות מלכתחילה

גם ככה הכאבים, גם אם אינם כה גדולים, שלה מכאיבים לי כלכך. אם הייתי חושבת שאהבהתי אמורה הייתה להעלים אותם כנראה הייתי מוכרעת תחתם.

וכן, ברור שההתבגרות שלה מפחידה קודם כל אותה. אחנו, בסופו של דבר, עברנו כבר התבגרות קודם, ויודעים שקיימים סיכויים טובים לעבור זאת בשלום. היא עדין לא יודעת, וזה מפחיד הרבה יותר.
אבל הבוקר היא התעוררה לשלג ראשון, אחרי חורף שהתמהמה מלהגיע, וכל שאר בעיות העולם התגמדו מול האושר הזה.
 

miaamor

New member
בכורתי

אומצה בגיל שלושה שבועות. הייתי בטוחה שנושא האימוץ אותו חור שחור אינו קיים אצלה. דווקא התרפיסטית באומנות שאצלה היא מטופלת אבחנה אצלה את אותו חור שחור שלנצח יישאר. החוויה הזאת של שהייה ברחם של האם הביולוגית במשך תשעה חודשים, הנטישה הראשונית ייחרטו לנצח בנפשו של המאומץ. גם היא חוזרת ושואלת אם אנחנו אוהבים אותה (יש לנו ברירה?...
), כמה אנחנו אוהבים אותה, תמיד נאהב אותה? ילדה שאהובה ומפונקת תדיר עדיין כל הזמן בודקת... מחבקים, מכילים, מנשקים ואוהבים כל הזמן.
 

KallaGLP

New member
לדעתי הבעיה היא לא בתרופה, אלא בכך שלא היה ניתן

להקדים את התרופה למכה.
 

Noga Lavie

New member
כן, כנראה שכן

חוסר הקדמת התרופה למכה היא כנראה הבעיה האמיתית.
 
למעלה