פינת המוזה

[מחפשת את האומץ]

פינת המוזה

אוהבת לכתוב, לצלם, לשיר ועוד?

רוצה לשתף?
זה המקום בשבילך!

עם זאת, אל תשכחי:

• לכבד את הכותבות האחרות.
• להגיב בנימוס ובסבלנות לנכתב.
• ובכלל לא לגרום לעצב/פגיעה ביוצרת.

 

[newgirl6]

שכבות השומן

שכבות השומן מכסות את היכולת לשינוי הרצון קיים אבל כנראה שלא מספיק בלילות ולאחר מעשה כמהה לשינוי תחושת תסכול מלווה לאורך כל היום והאוכל הוא מנחם מחבק ועוטף נמצא שם תמיד מרעב מצורך פיזי בעיקר נפשי שני צעדים קדימה לשינוי חמישה צעדים אחורה מתרחקת מהמטרה ומהרצונות כולם מתקדמים לעבר הישגים וחלומות ואני נשארת הרחק מאחור לבד מבחירה ושכבות השומן תמיד שם להגן לעטוף ולחבק

 

[WDB]

כנראה ההודעה הכי כנה שכתבתי איי פעם.

אני מבינה ומזדהה, ולכן אכתוב לך את אותה ההודעה שהייתי כותבת לעצמי, את המונולוג הפנימי שעובר לי בראש אבל משום מה אני תמיד שוכחת. לכן ההודעה הזאת מיועדת לך אבל גם לי, ולכל מי שתקרא ותזדהה:

מאוד קל להאשים את השומן בכל הבעיות שיש לך בחיים. חוסר קשרים חברתיים ורומנטיים, אי הגשמה עצמית, הרגשה גופנית ונפשית רעה.
אבל את יודעת שבתכלס, הבעיה היא לא השומן... אלא את.
מה שעוצר אותך? זה לא החומר ששוכן לו בגוף שלך ונקרא שומן.
מה שעוצר אותך זאת הנפש שלך.
חוסר ביטחון, חוסר אהבה עצמית, המחשבה שאת לא שווה אהבה בגלל השומן שלך. שלא מגיע לך להיות מאושרת. שאת דוחה, ומי ירצה להיות בחברתך?

אז תני לי לפרק את זה לגורמים בשבילך:
האם השומן הופך אותך לבן אדם רע? התשובה היא לא. לשומן אין השפעה על טוב לב, האדיבות, והאופי שלך.
האם השומן שלך הופך אותך לטיפשה? התשובה היא לא. לשומן אין השפעה על החכמה והיכולת השיכלית שלך.
האם השומן שלך הופך אותך לפחות טובה מאחרים מבחינת הקריירה שלך?
התשובה היא לא. יכול להיות לך מוסר עבודה פי אלף יותר גבוה משל כל עובד רזה אחר במשרד שלך.
האם השומן שלך הופך אותך למכוערת? התשובה היא לא. יופי הוא בעיניי המתבונן, ויכול להיות לך הפרצוף הכי יפה בעולם - והשומן לא יכול לקחת את זה ממך.
האם השומן שלך הופך אותך ללא מושכת? התשובה כאן כנראה היא כן, לפחות בעיניהם של חלק מהאוכלוסייה. ויודעת מה? זאת זכותם לא להימשך אלייך. זה בסדר גמור.

אבל - אל תגדירי את הערך העצמי שלך בגלל דעה של חלק מהאנשים בעולם.
תראי בכמה דברים את טובה. תראי כמה דברים השומן לא יכול לקחת ממך!
הדבר היחידי שהוא לוקח ממך הוא בנות זוג פוטנציאלות, שלא ירצו להיות איתך כי הן לא נמשכות לבחורות בעלות משקל עודף.
חוץ מזה - בואי לא נשכח שלא כולן ישללו קשר זוגי איתך בגלל השומן שלך. יש בחורות שזה לא מפריע להן. יש אפילו בחורות שמעדיפות את זה.

המסקנה?
המחסום שאת ניצבת מולו הוא לא השומן שלך, ואת יודעת את זה.
המחשבה הזאת, שכולם שופטים אותך, ואף אחד לא ירצה להיות איתך, ושאת שווה פחות מכולם בגלל השומן - זה המחסום.
זה המחסום שלך.
תפרצי אותו וכל העולם יהיה מונח לפנייך.

הצורך הנפשי להיות נאהבים קיים אצל כולם. להיות מקובלים בחברה, להיות מוערכים.
ואת יכולה להיות נאהבת ומצליחה. אל תתני לשומן שלך להגיד לך שלא.
אני יודעת כמה זה קשה. זה הכי קשה בעולם, לעמוד מול השד הכי גדול שלנו, ולהגיד לו:
"יודע מה? לך לעזאזל, שד השומן. אני לא אתן לך להגדיר אותי יותר. אני לא אתן לך לעצור אותי יותר. אני אעשה מה שאני רוצה למרות שאתה מפחיד אותי.
אני מודה שאני מתה מפחד. אני מפחדת מדחייה ומחוסר קבלה, בגללך. אני מפחדת שילעגו לי, יצחקו עליי, שאני בחיים לא אמצא בת זוג שתרצה להיות איתי. זה מה שאתה גורם לי להרגיש, שד השומן. אני מכירה בך ויודעת שאתה קיים.
אבל אני אהיה אמיצה, ואחפש אנשים שיקבלו אותי בגלל מי שאני.
כי אני כל כך הרבה דברים אחרים חוץ מהשומן ששוכן בגוף שלי.
אני שווה הרבה יותר והוא לא מגדיר אותי.
הפחד ממך לא יעצור אותי.
אני אהיה בסדר.
אני אתגבר."

להיות אמיצים זה קשה. לשנות דרך מחשבה זה מאוד קשה.
אבל זה לא בלתי אפשרי.
השומן אולי מגן עלייך מדחיות ומכאב לב. הוא החבר והאויב הכי טוב שלך.
אבל האם את באמת חייה, כשאת עומדת בצל שלו?
האם את מאושרת?
אל תתני לו להגדיר ולחסום אותך, בבקשה.
את שווה הרבה יותר מזה.

נ.ב.
היה לי קשה מבחינה נפשית לכתוב את זה, הנושא מעלה אצלי הרבה רגשות שליליים. אבל לפעמים פשוט צריך להתמודד.. אם לא עכשיו אז מתי?
אני מקווה שהצלחתי לגרום לך להרגיש יותר טוב, להרגיש שיש תקווה.. זאת הייתה המטרה שלי. אל תחביאי את עצמך מהעולם, ואני אשתדל לא להחביא את עצמי.
אין לנו סיבה להתחבא.

 

[מחפשת את האומץ]

קודם כל

אני מודה שהיה לי קשה להבין/לקרוא את הקטע מכיוון שאני בכיוון ההפוך.
אני רזה ומעולם לא השמנתי.
אני יודעת שיש כאלה שמגנים על עצמם באמצעות אוכל ושומן, אבל לא מכירה את התחושה מקרוב.
&nbsp
ספציפית לגבי שומן אגיד:
אני רואה בנשים/אנשים שמנים ממש כאנשים שלא שומרים על עצמם ויום יבוא וישלמו מחיר רפואי על כך. לצערי חבר מאוד מאוד טוב שלי שילם על כך בהתקף לב.
אז כן חשוב בעייני לשמור על משקל תקין ולא עודף. אבל מצד שני לא להיות רזים מדי.
&nbsp
אני כן מגבה את התגובה מעלי שמעודדת אותך.
אז במקרה שלך זה שומן, במקרה אחר יכולים לפסול בגלל צלקת למשל.
כל אחד יפסול בגלל משהו אחר.
&nbsp
אני אישית פוסלת/לא נמשכת לקעקועים.
זה טעם אישי, יכולות להכיל אופי, קשיים יום יומיים והרשימה עוד ארוכה.
אני יודעת שמי שתפסול אותי בגלל הקשיים שלי - ההפסד כולו שלה.
&nbsp
ושוב -

 

[DOCTOR W H O]

היי יקירה הינה תגובתי

מבינה לגמרי.
מתוך אחת שחיה עם שומן והרזתה וכאחת שדווקא אוהבת שמנמנות אני מביהנ לחלוטין.
למרות כשגם שהייתי שמנה מאוד בסיכון האוכל מעולם לא ניחם אותי.
אבל לא נתן לי גם ניחום השומן.
אנשים שמנים ולא זה אני מתנגדת בניגוד לשאר דווקא כן יכולים להיות בריאים יפים ומושכים.
אל תתני לעצמך תירוץ לא להגשים חלומות.
אני הייתי רזה על סף המקל ולא העזתי להגשים שום חלום שלי.
היום אני עדיין לא רזה אבל זה לא מונע ממני להתחיל להגשים אותם.
לא המראה, השומן, הקעקועים, השיער, המין או הדת הם שמונעים מאיתנו להגשים חלומות או האנשים מסביבנו והדעות הפרימטיביות שלהם.
רק אנחנו עצמנו. זכרי זאת.
את מיוחדת בשל מה שאת. ואם מישהו אומר אחרת?
הבעיה בו.

 

[2nd me]

נגה (חלק ב)

- הנה חלק א
- השתדלתי לרווח את הטקסט הפעם...

-----

הנמכתי את הרדיו, אבל לא אמרת שום דבר, אז הגברתי שוב ולא דיברנו כל הנסיעה. גם לא כשנעלתי את האוטו, וגם לא כשנעמדנו בטיילת ושאלתי מה בא לך. סתם משכת כתפיים ושיחקת בטבעת הפרחונית של האצבע שלך. "חכי לי בשובר-גלים שליד הרחבה העגולה" הצעתי, והלכתי להביא לנו שני חצאי ליטר.

"מה קורה?"
"סתם... מה אתך?"
"גם סתם... אוהבת לשבת פה."
"כן..."
אנחנו שותקות כמה רגעים. אני שותה בשקט ומקשיבה לך, את שותה בשקט ומקשיבה לגלים מתנפצים סביבנו ולרוח שבאה בשריקות ושוככת.

"מי עצבן אותך? אבא? אמא?"
את מצקצקת בלשון בביטול, פנים לאופק.
"אז מה...? רוצה לספר לי?" את מהנהנת, שומרת את המבט מרוכז מאוד באופק. אני שמה לב שהעיניים שלך מנצנצות שוב, אז אני מתמקמת על הסלע מחדש ומביטה כמוך לאותו הכיוון באופק.

"אני מקשיבה."

את לוקחת את הזמן. השמיים נצבעים בצבעי הפסטל המתוקים של השקיעה, שליש ירח תפס מקום טוב בשמיים, ושתי ציפורים ראשונות הקדימו את השאר במעופן במסלול הקבוע אל השמש. כמעט אפשר לראות את המלים קופצות ומתארגנות לך בראש. בוחרת, מסדרת, מוחקת: זאת מתאימה, זאת כדאי להחליף. עם זה נתחיל, את זה אני לא רוצה לספר עדיין. אני לוגמת שלושה שלוקים סבלניים וקרים מכוס הפלסטיק, מלקקת את השפתיים ובולעת רוק. איך יצאנו כל כך שונות? אני בחיים לא הייתי בוחרת לשתוק דממה ארוכה שכזו...

"לוידעת,"

אני מחכה רגע - אולי זו פתיחה – אבל לא מגיע המשך.

"מה?"
"איך להגיד."
"שאני אשאל?"
"כן, אבל אל תסתכלי עליי."
"סגור," אני מחייכת. "אז תעשי לי גב."

גב לגב, בירה ביד, ושמיים שוקעים לתת בוקר למקום אחר בעולם, אני ואת במשחק ניחושים.

"אני צריכה להרוג מישהו?"
"לא," את מגחכת.
"מישהי?"
את מהססת קצת. "גם לא."
"קשור בבסיס?"
"לא."

השמש נעלמה מתחת לקו המים, והצבעים הרכים של השמיים מתכהים בהדרגה. הצהוב לכתום, הורוד לאדום, הטורקיז מכחיל והגוונים זוחלים גם הם בעקבות השמש בזה אחר זה אל מעבר לאופק, משאירים אחריהם כחול אינדיגו אחיד. הכוכבים מופיעים יש מאין כמו נמשים על האף, והלילה מזדחל מאחורי הקלעים מהעתיד אל ההווה. משום מה, אני מרגישה פתאום שנכון יהיה קצת להצחיק אותך בכוח, לסדוק את העצב השביר שלך באמצעים זולים.

"אני יודעת! נחת עלייך שלעולם לא יהיה הארי פוטר שמיני?"
"מה?!"
"את רוצה להיות טבעונית, אבל את לא רוצה שיחשבו שאת מעצבנת."
"מה הקשר?"
"אוקיי, זה בטוח זה: את רוצה ללכת להופעה של רדיוהד, אבל לא מסוגלת עם החום של אוגוסט."
"נו, די..."
"נגמרים לי הרעיונות נוגי... הבנת שעדיף להיות לסבית?"

שתיקה.

"נוגי?"

 

[מחפשת את האומץ]

היה שווה לחכות.

גמרתי עם חיוך.
כבר מחכה לפרק הבא.