אכילה מודעת
ישבנו אצלך במרפסת שהיא גם סלון. היה ריח של קטורת, וגם ריח של קור ירושלמי. וגם ריח שלך, ואולי גם שלי. לא יודעת, אני לא מריחה אותי.
ישבנו בשקט, ידיים מחזיקות בידיים מחזיקות בידיים... מגע של התחלה. לפני שהכל מסתבך ואחרי האופוריה שמתפזרת בגלים מהמרכז של המיטה בכל הבית באדוות קטנות. השיער שלך הכתום מתערבב לי בראש עם הקול שלך וקרני השמש השקרניות שחודרות מבעד לשמשת החלון.
"אכילה מודעת," את מתחילה לספר לי. אני נוגסת בדיוק בעוגייה מתפוררת עם טעם מתוק. הביס עוזר לי להתאפק, ואני סוף סוף מרגישה הצלחה אמתית, כשאני מתרחקת לכמה רגעים משפתייך להתעסק בטעם אחר.
"אני לא רוצה לדעת." את תופסת את המבט שלי וצוחקת עליי, קצת מופתעת, נדמה לי. "באמת. את תהרסי לי את הקונספט של אוכל, שאני דווקא אוהבת מאוד."
את מבינה שיש צורך באסטרטגיה חדשה. את מתמקמת מחדש, מניחה ראשך על גבי ומחייכת מבלי להביט בי. פתאום אני מבחינה ביד שלי עוטפת אותך מעצמה, ככה בלי רשות. אני תוהה מה היא עושה ולמה. הראש כועס עליה כמו שכועסים על ילדים בני חמש: "מה אמרנו? שלא נוגעים כל כך הרבה? הא? תניחי לה!"
את מספרת לי סיפור על הודו, על מנזר טיבטי ועל תקופה רוחנית ומאוד ממלאת שלך. הסיפור גולש למדרשה ואת גולשת איתו ומספרת שגם שם היית תקופה, מוסיפה עוד קצת אקספוזיציה לסיפורי אלף לילה ולילה שאת מספרת לי כל יום בזמן שאת מהפנטת ומכשפת אותי, טווה סביבי קורי עכביש דביקים ושקופים ולוחשת לי בשקט "תני לעצמך ליפול... זה מותר..." הפרטים שלך ממלאים אותי, ואני מרגישה שאני כבר מזמן אבודה בין העלילות שלך. מהזווית שלי (עשרה סנטימטרים מעלייך) נדמה שאת כבר גרת בכל הבתים, ביקרת בכל המקומות, ניסית את כל הדברים, וחווית את כל הרגעים המיוחדים שיש לזמן בעולם להציע. חיית כל כך הרבה חיים. עושר כזה לא הכרתי אף פעם.
את מקשקשת בקול הרגוע והמסקרן שלך, ואני מנסה להקשיב, באמת, אבל רץ לי בראש משפט שאמרת לי לפני שבועיים - שפעם היית פרפר, בגלגול הקודם. אני תוהה איך בדיוק גלגול קודם, אם הרי כל שבוע את מתגלגלת מחדש. בכל שבוע אני מגלה עוד צבע, עוד גוון, עוד מטר בעומק, עוד טעם של חמוץ-מתוק שהוא קצת חדש ואחר, ומסביר לי עוד קמצוץ מהריח שלך שאני לא מבינה עד הסוף. (לא. זה לא תפוח כמו שאת חושבת.)
"במקום לאכול כמו שאנחנו אוכלים, בתרבות של החינוך המערבי," אה, הגעת לעיקר שלך. השפתיים שלך זזות בקושי, הקול שלך חלש ומתנגן. הגומה שלך מתביישת ממני, ומידיי פעם מתחפרת בפנים שלך ומיד מסתווה חזרה. מתחשבת, כדי שאני לא אטבע בך. שוב היד שלי החוצפנית מתערבת בלי רשות ומלטפת לך את האוזן. מהפחד שאכעס עליה אחר כך, היד שלי רועדת עלייך בעדינות. רגע לפני שאני משתלטת עליה ככה מבלי שתבחיני בכלל, מחזירה אותה למקומה ומאיימת בעונש, היא סוחטת עוד רגע אחרון ומסיטה קווצת שיער מפנייך. יד עקשנית כל כך יש לי...
"באכילה מודעת..." את ממשיכה בקצב האטי והממכר שלך. קרן שמש מתחברת לך לנמשים על הפנים והם זוהרים לי בעיניים, מזמינים ומהפנטים. פתאום את נראית כמו ממרח לוטוס.
"לוקחים ביס..." ועוגה. וגלידה. וקצפת.
"ואז מניחים את המזלג בחזרה בצלחת." הלשון שלי מטיילת רעבתנית בתוך הכלוב, לכודה בתוך השפתיים שלי שרק הולכות ומאדימות כמו אלה של שלגיה באגדות. את פרפר ואת ארוכה ואת יפה ואת אישה ואת עכביש ואת מכשפה וקוסמת ואת ממרח לוטוס ועוגה וגלידה וקצפת ואת נראית לי כל כך טעימה והריח שלך פתאום דומה לריח של לחם שיצא מהתנור. כן - זה הריח... אני חושבת שהבנתי מה מיוחד בו.
פתאום אני רואה את המבט שלך מנסה ללכוד את שלי, ושומעת שקט חזק ורועם. אוי, את מחפשת תגובה. אני ממהרת לענות, שלא תחשבי שאת מבזבזת זמן: "אהא, מניחים את המזלג, כן..."
"ואם כשמסיימים לבלוע רוצים עוד ביס," כשאת אומרת ביס הגומה שלך מציצה עליי, וסימני החיוך מסביב לשפתיים שלך נראים כמו כיסים של אושר מתוק ושלם. אני כמעט לא יכולה להתאפק יותר. את כל כך מיוחדת שהגוף שלי לא מקשיב, ואני באמת רעבה ואת באמת בצבע של לוטוס, במיוחד בשמש. ועוד עם הריח של הקפה שממתין ליידנו על השולחן.
"רק אז מרימים את המזלג ולוקחים עוד אחד." אני כל כך מודעת למנח שלך, למנח שלי, ולמפגש בין כל האיברים שלנו. אני כל כך מודעת לריח שלך, להרגשה שלי, לפרפרים ולשאריות של הקטורת. אני מודעת לשמש ולקור ולזה שאת לא לובשת חזיה. אני מודעת למתח שלי בכל הגוף ולפער בין הרצון לטרוף אותך והרצון להוכיח לך שאני מקשיבה.
"תנסי רגע. הטעם יהיה אחר." אני מחייכת, ושולחת יד בעונש למשות עוד עוגיה מהקופסה. נותנת ביס קטן, מלקקת עם הלשון ארבעה פירורים שנעצרו לעמוד על השפה התחתונה שלי, ומניחה את העוגיה על השולחן.
אם רק היית יודעת כמה האכילה שלי מודעת, וכמה המתנה יש לי בין ביס לביס...