יציאה מהארון מול ההורים - מכתב או שיחה פנים אל פנים?
אז ככה.
אני כלואה בלולאה מחשבתית אינסופית של לספר או לא לספר, להיות בטוחה ואז לספר, או שאולי לספר יעזור לי להיות בטוחה, לצאת לעוד כמה דייטים עם גברים ולראות אז, ועוד כל מיני טריקים ודד-ליינים שאני מציבה לעצמי לפני הדבר הנורא מכל - לספר להורים. אקט שיעשה אותי מחויבת להגדרה, נקודת האל חזור.
וככה אני חיה לי, בחורה בת 28, יושבת על הגדר, עומדת על שפת הבריכה ומנהלת עם עצמה שיח אינסופי אם לקפוץ לתוכה ולשחות.
הלולאה הזו, שהיא דפוס מחשבתי קצת אופייני לי לצערי, מקבלת עוצמה גדולה כשזה מגיע לנושא הזה. עוצמה הרסנית. לפעמים יש מקום לדברים אחרים, לפעמים יש תקופות שאני מרגישה שסבבה, עוד קצת חיים ועוד קצת התנסות ונראה, הרגע יגיע, הבטחון שלי בעצמי יגיע ולאחריו גם ה"לספר להורים".
והנה אני כבר בת 28 אחרי קשר של שנתיים + עם אישה שהתנהל כולו בסתר והותיר אותי די מרוסקת, ולא סיפרתי. והלולאה מתגברת. והתנועה שלי בתוכה נהיית לי פחות ופחות נעימה. היה לי יותר קל לשאת אותה כשהייתי צעירה יותר, אם זה בצבא או אחרי, ואם זה לפני הקשר הזה שהתפרק. אבל עכשיו כשאני בת 28 זה כבר מתיש אותי, תנועת המטוטלת הזו שלא מובילה לשום מקום.
ואני מידי פעם משתעשעת עם המחשבה של "על החיים ועל המוות", פאקינג ספרי להם כבר.
אני ממש בונה תסריטים. מונולוגים. דיאלוגים שלילים. הייתה פעם אחת שקבעתי עם אח שלי ערב אחים, חשבתי לעצמי שנצא אנחנו ואולי יהיה לי קל יותר להתחיל בלספר לו. זה לא קרה.
יש פה מישהי שהייתה שם, ויכולה לתת לי מחכמתה? טיפ? למרות שבינינו, ברור לי שזה תהליך לגמרי אינדיבידואלי וזו אני מול עצמי. אני מולם. ולא יעזרו כל הטיפים שבעולם מכאלה שעשו את זה לפני.
אז מה אני שואלת? לא ממש יודעת. אני כן מתלבטת איך לעשות את זה, איך לספר, במידה ואחליט שכן. אשמח לקרוא ממי שמעוניינת איך היא עשתה את זה, איך היא ספרה, אם העולם באמת התרסק.
תודה.
