משתפת..
היי בנות, פעם ראשונה שלי בפורום (קצת חפרתי פה גם אתמול... קראתי כמה עמודים של הודעות). כל העולם הזה חדש לי - מאז גיל 4 אני בחרדות מפני הריון, סיוטים בלילה מגיל 16. היום בת 35 וחצי, נשואה טרייה ומאוד מאושרת, ואחרי הרבה שנים של תהליכים נפשיים (בין השאר מול הנושא של הריון ולידה) אני סוף סוף מוכנה, ואשכרה רוצה את זה. כלומר רוצה לא "מתישהו", לא "כשזה ירגיש נכון" לא "בעתיד" אלא ממש ממש עכשיו
אני פוליציסטית לשעבר - זאת אומרת שהצלחתי להגיע למחזורים סדירים של 32 יום בשנים האחרונות, עם ביוצים יפים וברורים (אני עוקבת כבר שנים בשיטת המודעות הטבעית ויכולה לזהות בדיוק איפה אני נמצאת במחזור כל רגע). עד כדי כך שבקופת חולים הסירו לי את האבחנה של פוליציסטית מהתיק הרפואי.
באוגוסט הסימנים ההורמונליים היו כל כך בולטים, שאם לא הייתי יודעת שנזהרנו באותו חודש הייתי בטוחה 100% שאני בהריון. כאילו הגוף שלי כבר כל כך רצה את זה שפשוט רץ קדימה למרות שלא היתה בכלל הפריה. בערך אז הגענו למסקנה שאכן הגיע הזמן להתחיל לנסות.
בספטמבר זה עוד היה בוסרי... סתם לא להקפיד על מניעה, לא באמת חשבתי שיקרה משהו.
באוקטובר כבר ממש ניסינו, אבל בעלי חזר לאוניברסיטה לסיים תואר שהוא הפסיק לפני שנים, אז חצי שבוע הוא לא בבית וזה די מקשה.
בנובמבר אני נסעתי עד אליו כדי לוודא שאנחנו עובדים בזמן, ועכשיו אני ממתינה לווסת בעוד כשבוע ודי בטוחה שכלום לא קרה, למרות שאני עייפה בצורה מטורפת פשוט. אין שום סימנים הורמונלים, תחושות כאלה כמו של מחזור. פשוט כלום.
הקטע הוא שמאז אותו מחזור עוצמתי באוגוסט כאילו חזרתי בזמן, והביוצים שלי מתאחרים בשבוע וממש ממש לא ברורים. הסימנים חלשים כאלה. חצי כוח. החודש התחלתי לחזק עם שיח אברהם וטיפולי רפלקסולוגיה לקראת הביוץ, אבל הוא עדיין איחר בשבוע, וגם אז לא ממש היה ברור מתי הוא קורה, זה היה ממש מתסכל. בעלי מעוך מתשישות ומהלימודים, אני אומרת לו "אין, עכשיו זה קורה, עכשיו זה הרגע, מחר כבר לא יהיה!" אז עושים, ואז למחרת הסימנים ממשיכים, וגם למחרת, וגם למחרת.... אז אני כבר חושבת, טוב, כנראה שטעיתי, כנראה זה עוד לא היה השיא, אז שוב אני נופלת עליו - "עכשיו, חייבים עכשיו, היום!". -"אבל חשבתי שזה היה כבר לפני יומיים?" ..... -"גם אני חשבתי! אבל כנראה שטעיתי. אוף לא יודעת."
קיצר.... זה מתסכל ומוריד אותי. כבר הייתי בזה, כבר התמודדתי, כבר עשיתי עבודה עם עצמי, כבר פתרתי את כל זה! התחושות של חוסר ערך וכשלון ושאני לא מספיק אישה ושמשהו לא בסדר איתי. עבדתי על זה שנים, ניצחתי, ועכשיו כאילו לא עשיתי כלום, הכל חוזר. תחושה מנדנדת כזאת שאם המחזורים וסימני הביוץ כל כך לא ברורים אז מי יודע אם בכלל הביוץ תקין, אם בכלל יש שם ביצית בריאה. הגיל המתקדם לא ממש עוזר, וגם הרקע של קשיי פוריות משני צדי המשפחה (בת דודה שאיבדה הריון אחרי הריון בגלל פרוגסטרון נמוך שלא אובחן, דודה שנדמה לי שהיתה חסרה לה חומצה פולית ולא הצליחה במשך שנים ארוכות, ואפילו אמא שלי, שאת אחי ניסתה להביא במשך שנה שלמה, וכשניסו ילד שלישי פשוט לא הצליחו נקודה). בחיי שבאתי לזה באמונה כל כך שלמה ורגועה, הייתי כל כך בטוחה שלא תהיה לי בעיה, ושזה יקרה בקלילות, וכל כך סמכתי על הגוף ועל עצמי... אני לא רואה את עצמי אובססיבית ומחפשת סימנים בטירוף, ואפילו סביב הביוצים הכל כך מבלבלים עשיתי לעצמי בדיקה פנימית גג פעם-פעמיים ביום, אבל אני רואה שזה ממש מעיק עלי. זה פחות העניין של הזמן, כי ברור, התחלנו לנסות לפני דקה בערך, אלא בעיקר העניין שפתאום הגוף שלי - שכבר הצלחתי לשקם את היחסים איתו ולסמוך עליו שוב - פתאום בוגד.
אוף, אני רואה שממש חפרתי. כנראה שבאמת הייתי צריכה לפרוק. תודה על ההקשבה
היי בנות, פעם ראשונה שלי בפורום (קצת חפרתי פה גם אתמול... קראתי כמה עמודים של הודעות). כל העולם הזה חדש לי - מאז גיל 4 אני בחרדות מפני הריון, סיוטים בלילה מגיל 16. היום בת 35 וחצי, נשואה טרייה ומאוד מאושרת, ואחרי הרבה שנים של תהליכים נפשיים (בין השאר מול הנושא של הריון ולידה) אני סוף סוף מוכנה, ואשכרה רוצה את זה. כלומר רוצה לא "מתישהו", לא "כשזה ירגיש נכון" לא "בעתיד" אלא ממש ממש עכשיו
אני פוליציסטית לשעבר - זאת אומרת שהצלחתי להגיע למחזורים סדירים של 32 יום בשנים האחרונות, עם ביוצים יפים וברורים (אני עוקבת כבר שנים בשיטת המודעות הטבעית ויכולה לזהות בדיוק איפה אני נמצאת במחזור כל רגע). עד כדי כך שבקופת חולים הסירו לי את האבחנה של פוליציסטית מהתיק הרפואי.
באוגוסט הסימנים ההורמונליים היו כל כך בולטים, שאם לא הייתי יודעת שנזהרנו באותו חודש הייתי בטוחה 100% שאני בהריון. כאילו הגוף שלי כבר כל כך רצה את זה שפשוט רץ קדימה למרות שלא היתה בכלל הפריה. בערך אז הגענו למסקנה שאכן הגיע הזמן להתחיל לנסות.
בספטמבר זה עוד היה בוסרי... סתם לא להקפיד על מניעה, לא באמת חשבתי שיקרה משהו.
באוקטובר כבר ממש ניסינו, אבל בעלי חזר לאוניברסיטה לסיים תואר שהוא הפסיק לפני שנים, אז חצי שבוע הוא לא בבית וזה די מקשה.
בנובמבר אני נסעתי עד אליו כדי לוודא שאנחנו עובדים בזמן, ועכשיו אני ממתינה לווסת בעוד כשבוע ודי בטוחה שכלום לא קרה, למרות שאני עייפה בצורה מטורפת פשוט. אין שום סימנים הורמונלים, תחושות כאלה כמו של מחזור. פשוט כלום.
הקטע הוא שמאז אותו מחזור עוצמתי באוגוסט כאילו חזרתי בזמן, והביוצים שלי מתאחרים בשבוע וממש ממש לא ברורים. הסימנים חלשים כאלה. חצי כוח. החודש התחלתי לחזק עם שיח אברהם וטיפולי רפלקסולוגיה לקראת הביוץ, אבל הוא עדיין איחר בשבוע, וגם אז לא ממש היה ברור מתי הוא קורה, זה היה ממש מתסכל. בעלי מעוך מתשישות ומהלימודים, אני אומרת לו "אין, עכשיו זה קורה, עכשיו זה הרגע, מחר כבר לא יהיה!" אז עושים, ואז למחרת הסימנים ממשיכים, וגם למחרת, וגם למחרת.... אז אני כבר חושבת, טוב, כנראה שטעיתי, כנראה זה עוד לא היה השיא, אז שוב אני נופלת עליו - "עכשיו, חייבים עכשיו, היום!". -"אבל חשבתי שזה היה כבר לפני יומיים?" ..... -"גם אני חשבתי! אבל כנראה שטעיתי. אוף לא יודעת."
קיצר.... זה מתסכל ומוריד אותי. כבר הייתי בזה, כבר התמודדתי, כבר עשיתי עבודה עם עצמי, כבר פתרתי את כל זה! התחושות של חוסר ערך וכשלון ושאני לא מספיק אישה ושמשהו לא בסדר איתי. עבדתי על זה שנים, ניצחתי, ועכשיו כאילו לא עשיתי כלום, הכל חוזר. תחושה מנדנדת כזאת שאם המחזורים וסימני הביוץ כל כך לא ברורים אז מי יודע אם בכלל הביוץ תקין, אם בכלל יש שם ביצית בריאה. הגיל המתקדם לא ממש עוזר, וגם הרקע של קשיי פוריות משני צדי המשפחה (בת דודה שאיבדה הריון אחרי הריון בגלל פרוגסטרון נמוך שלא אובחן, דודה שנדמה לי שהיתה חסרה לה חומצה פולית ולא הצליחה במשך שנים ארוכות, ואפילו אמא שלי, שאת אחי ניסתה להביא במשך שנה שלמה, וכשניסו ילד שלישי פשוט לא הצליחו נקודה). בחיי שבאתי לזה באמונה כל כך שלמה ורגועה, הייתי כל כך בטוחה שלא תהיה לי בעיה, ושזה יקרה בקלילות, וכל כך סמכתי על הגוף ועל עצמי... אני לא רואה את עצמי אובססיבית ומחפשת סימנים בטירוף, ואפילו סביב הביוצים הכל כך מבלבלים עשיתי לעצמי בדיקה פנימית גג פעם-פעמיים ביום, אבל אני רואה שזה ממש מעיק עלי. זה פחות העניין של הזמן, כי ברור, התחלנו לנסות לפני דקה בערך, אלא בעיקר העניין שפתאום הגוף שלי - שכבר הצלחתי לשקם את היחסים איתו ולסמוך עליו שוב - פתאום בוגד.
אוף, אני רואה שממש חפרתי. כנראה שבאמת הייתי צריכה לפרוק. תודה על ההקשבה
