ההודעה שכתבתי הבוקר בשרשור הקודם
מקווה שזה בסדר שאני מעתיקה לפה, כי השרשור ההוא כבר ישן ועמוס וכיוון שכתבתי הודעה ארוכה חבל לי שאף אחד לא יראה אותה, למרות שכמובן אף אחת לא חייבת להגיב. זה בהמשך לכל הדיון על הקושי מול הריוניות אחרות בזמן שאנחנו עוד לא שם...
הנושא זה מאוד רגיש וכואב, ואני מזדהה ומבינה את כולן.
כמו שאמרתי, אני חושבת שיש הרבה דברים שכואבים לאנשים ולא תמיד אנחנו יכולים להבין.
אני הייתי שומעת אנשים מסביבי מדברים על חתונות ומתלהבים מהכלה המיועדת, ובאיזשהו שלב לא יכולתי יותר לשמוע.
לא התפרצתי על אנשים, שמרתי לי את זה בפנים בשקט, אבל זה כאב לראות איך כולם מכרכרים סביב מישהי כאילו היא הכי חשובה בעולם, ואני מבוגרת ממנה ולא קרובה לזה בכלל.
פעם אפילו הלכתי למספרה ועיכבו אותם שם ואז אחת הנשים שעובדת שם אמרה לי, סליחה, אנחנו פשוט מתרגשים, כי אחת שם בדיוק הודיעה שהיא מתחתנת.
ואני חשבתי לעזאזל, למה היא חושבת שאכפת לי??
אני לא בעד להכאיב בכוונה, כמו שאתן אומרות, לכל שלב יש את הקשיים שלו. החיים מורכבים וקשים וקושי להרות הוא קשה, אבל כמה שאני למשל הייתי מרוסקת שלשום כשקיבלתי, אני יודעת שיש אנשים שחוו קשיים הרבה יותר גדולים ממני. הפלות ולא עלינו הפסקות היריון גם בשלבים מאוחרים, וגם יותר גרוע... אני מכירה סיפורים איומים. ועדיין זה לא משנה את העובדה שהרגשתי שלא רק הגוף שלי מדמם, גם הנפש...
יש דברים שפשוט יש תמימות בקשר אליהם. כשסוף סוף התחתנתי גם אני דיברתי בכיף עם מי שרצה לדבר איתי על זה, כי היה לי כיף להיות סוף סוף במרכז העניינים והנה סוף סוף זה קורה לי. וברור שהיה לי כיף לקשקש עם חברה שמתכננת ילד שני ולקוות שאולי סוף סוף אהיה בהריון ביחד עם אחת החברות שלי. בינתיים הם אולי הקפיאו קצת את הניסיונות, ואני לא נכנסתי עדיין להריון. אז חשבתי שזה יהיה קל ובכיף, ובינתיים נהיה יותר קשה ולא כיף. אז הייתי נאיבית, ואנשים גם כן מדברים מתמימות ולא מתכוונים.
הרי גם לי קשה לקרוא, אפילו פה, על מי שיש לה כבר ילדים בבית ונורא רוצה עוד אחד, כי אני בת 37 ועוד לא אימא. אבל זה אומר שלה לא קשה ולא כואב. עם זאת, אני לא שופטת אף אחת, אני יכולה רק לדמיין איך הקושי מתעצם עם הזמן והטיפולים ובעיקר כואב לי שכואב לכן, שכואב לנו... הלוואי וכל הסיפור הזה היה יותר פשוט.
שירן - אני באמת חושבת, ובלי להקל ראש במה שאת עוברת, שתתנחמי בזה שעכשיו את הולכת לקבל טיפול מתאים, ואת כל כך צעירה שעוד תספיקי ותצליחי להביא כמה ילדים שאת רוצה אני אומרת את זה ממקום שאני יודעת כמה זמני יקר וקצוב, וכואב לי לחשוב שאם הייתי יכולה להתחיל צעירה יותר אולי היה לי קל יותר. אני יודעת שלכולנו אין סבלנות, אבל תחשבי ככה - זה יקרה, זה עומד לקרות. עוד מעט גם אני אהיה שם. אולי ככה אנחנו צריכות לחשוב.
וזה בסדר לדעתי לקטר קצת בהיריון, אנחנו בני (בנות אדם), ולכל שלב הקשיים שלו. מה שלא יכולתי לשמוע זה חברה שדיברה על חברה שלה שגילתה שבהיריון שלישי יש לה תאומים, והיא לא הפסיקה לדבר על כמה ההיא מסכנה ואיך היא אולי הייתה מדללת. זה שיגע אותי ואז עוד בכלל לא התחלתי לנסות. ממתי שני ילדים בריאים זה אסון? אני מכירה אנשים שחוו קשיים עצומים להרות ואובדנים פשוט איומים, שלא נדע. אז גם גידול ילדים זה קשה, ואני מקווה שכשאגיע לזה סוף סוף, לא אקטר.