חושש שהכלבה שלי לא שמחה איתי
שלום,
יש לי פינצ'רית מעורבת בת 3, היא אצלי 8 חודשים והיא הכלבה הראשונה שלי. היא כלבה שקטה, סופר רגישה ומתוקה בטירוף, אני מאוד אוהב אותה, אני מלטף, מנשק, נותן לה חטיפים, רץ איתה, וחשבתי עד לא מזמן שהיא גם אוהבת אותי בחזרה ומחוברת אלי מאוד. בחודש האחרון חזרתי להורים לתקופה ושמתי לב לכמה דברים שהאמת... מאוד מתסכלים אותי. בדר"כ כשאני והיא היינו בדירה האחרונה שלי (דירת חדר) היא היתה מאוד שקטה, מתפנקת ונחה על המיטה, מבקשת ליטופים, פינוקי כזאת. וחשבתי שככה היא פשוט. ואני רק אציין שניסיתי לקנות לה משחקים שיעסיקו אותה אבל היא לא מתחברת לשום דבר שהיא לא יכולה לאכול. מאז שאנחנו בבית הגדול של הורי היא יותר אנרגטית, היא רצה ומטיילת בבית, עדיין רגועה מאוד ביחס לכלבים אחרים אבל היא בהחלט נראית שמחה יותר.. שאת זה אני מבין כי יש לה מרחב ויש עוד אנשים בבית חוץ ממני, יש לה יותר גירויים.. הגיוני סה"כ.
אבל העניין היותר גדול הוא שהיא פשוט נדבקת לאמא שלי, היא מאוהבת בה. זה ברמה שאם אני בחדר שלי היא כמעט תמיד תעדיף להיות ליד אמא שלי מאשר איתי. ואמא שלי לא נוגעת בה ב-כ-ל-ל היא לא אוהבת כלבים, היא רק נותנת לה נקניקים ודברים כאלו וגם את זה היא כבר כמעט לא עושה. היא גם תמיד מכשכשת בזנב כשהיא לידה, ולא מורידה ממנה את העיניים. היא עוקבת גם אחריי והיא מתרגשת כשאני נכנס הביתה, אני יודע שהיא כן אוהבת אותי, אבל זה לא כמו עם אמא שלי. קראתי שזה אולי בגלל שהיא תופסת אותה כ"מנהיגה של הלהקה" או משהו כזה, ושזה כאילו לא בשליטתי, אבל זה עדיין סופר מתסכל. היא כנראה אף פעם לא תהיה מחוברת אלי כמו שהיא התחברה בשנייה לאמא שלי.
אני מתחיל לחשוב מחשבות שממש לא בא לי לחשוב.. שאולי עדיף לה בעלים אחר והשידוך בינינו לא מספיק מוצלח. ואולי גם פשוט לא כיף לה בבית שאין לה בו מרחב, ואת זה אני לא יכול לספק לה. אני נמצא בתקופה לא הכי כיפית בחיים שלי כרגע והסיפור הזה הפך לעוד מעמסה נפשית עבורי, ואני גם פוחד שהיא רואה את התסכול שלי ואת חוסר השקט שלי. היא כלבה שסובלת מחרדת נטישה ברמה מאוד קשה (בשבועות הראשונים איתה לא יכולתי להשאיר אותה לבד והיא היתה נובחת בלי הפסקה, בעברה אני חושב שגם התעללו בה ברמה מסויימת...), אני לא באמת שוקל את האפשרות של להעביר אותה לבעלים אחר, אני חושב שזה יהיה נורא עבורה לחוות עוד נטישה, וכמובן שזה ישבור לי את הלב... אבל עדיין... זה עובר בראש ולא מניח לי בכל התקופה הזאת. אני כועס על עצמי על זה אבל זה בהחלט עובר בראש. זה מעסיק אותי ושואב ממני אנרגיות וזה הופך אותי לבעלים פחות טוב עבורה. אני מתכנן למצוא דירה בקרוב מאוד, ככה שנחזור להיות רק אני והיא, אז על פניו כבר לא תהיה לי את ה"תחרות" מצד אמא שלי וכמו קודם לא יהיה לה אף אחד בעולם חוץ ממני... אבל איך אני יכול שלא לחשוב שהכלבה היתה מעדיפה להיות במקום אחר ולאו דוקא איתי? הרי זו עובדה שהיא יכולה להיות שמחה יותר ופחות משועממת.
אם יש לכם עצות, מחשבות, אני אשמח לשמוע כל דבר.
שלום,
יש לי פינצ'רית מעורבת בת 3, היא אצלי 8 חודשים והיא הכלבה הראשונה שלי. היא כלבה שקטה, סופר רגישה ומתוקה בטירוף, אני מאוד אוהב אותה, אני מלטף, מנשק, נותן לה חטיפים, רץ איתה, וחשבתי עד לא מזמן שהיא גם אוהבת אותי בחזרה ומחוברת אלי מאוד. בחודש האחרון חזרתי להורים לתקופה ושמתי לב לכמה דברים שהאמת... מאוד מתסכלים אותי. בדר"כ כשאני והיא היינו בדירה האחרונה שלי (דירת חדר) היא היתה מאוד שקטה, מתפנקת ונחה על המיטה, מבקשת ליטופים, פינוקי כזאת. וחשבתי שככה היא פשוט. ואני רק אציין שניסיתי לקנות לה משחקים שיעסיקו אותה אבל היא לא מתחברת לשום דבר שהיא לא יכולה לאכול. מאז שאנחנו בבית הגדול של הורי היא יותר אנרגטית, היא רצה ומטיילת בבית, עדיין רגועה מאוד ביחס לכלבים אחרים אבל היא בהחלט נראית שמחה יותר.. שאת זה אני מבין כי יש לה מרחב ויש עוד אנשים בבית חוץ ממני, יש לה יותר גירויים.. הגיוני סה"כ.
אבל העניין היותר גדול הוא שהיא פשוט נדבקת לאמא שלי, היא מאוהבת בה. זה ברמה שאם אני בחדר שלי היא כמעט תמיד תעדיף להיות ליד אמא שלי מאשר איתי. ואמא שלי לא נוגעת בה ב-כ-ל-ל היא לא אוהבת כלבים, היא רק נותנת לה נקניקים ודברים כאלו וגם את זה היא כבר כמעט לא עושה. היא גם תמיד מכשכשת בזנב כשהיא לידה, ולא מורידה ממנה את העיניים. היא עוקבת גם אחריי והיא מתרגשת כשאני נכנס הביתה, אני יודע שהיא כן אוהבת אותי, אבל זה לא כמו עם אמא שלי. קראתי שזה אולי בגלל שהיא תופסת אותה כ"מנהיגה של הלהקה" או משהו כזה, ושזה כאילו לא בשליטתי, אבל זה עדיין סופר מתסכל. היא כנראה אף פעם לא תהיה מחוברת אלי כמו שהיא התחברה בשנייה לאמא שלי.
אני מתחיל לחשוב מחשבות שממש לא בא לי לחשוב.. שאולי עדיף לה בעלים אחר והשידוך בינינו לא מספיק מוצלח. ואולי גם פשוט לא כיף לה בבית שאין לה בו מרחב, ואת זה אני לא יכול לספק לה. אני נמצא בתקופה לא הכי כיפית בחיים שלי כרגע והסיפור הזה הפך לעוד מעמסה נפשית עבורי, ואני גם פוחד שהיא רואה את התסכול שלי ואת חוסר השקט שלי. היא כלבה שסובלת מחרדת נטישה ברמה מאוד קשה (בשבועות הראשונים איתה לא יכולתי להשאיר אותה לבד והיא היתה נובחת בלי הפסקה, בעברה אני חושב שגם התעללו בה ברמה מסויימת...), אני לא באמת שוקל את האפשרות של להעביר אותה לבעלים אחר, אני חושב שזה יהיה נורא עבורה לחוות עוד נטישה, וכמובן שזה ישבור לי את הלב... אבל עדיין... זה עובר בראש ולא מניח לי בכל התקופה הזאת. אני כועס על עצמי על זה אבל זה בהחלט עובר בראש. זה מעסיק אותי ושואב ממני אנרגיות וזה הופך אותי לבעלים פחות טוב עבורה. אני מתכנן למצוא דירה בקרוב מאוד, ככה שנחזור להיות רק אני והיא, אז על פניו כבר לא תהיה לי את ה"תחרות" מצד אמא שלי וכמו קודם לא יהיה לה אף אחד בעולם חוץ ממני... אבל איך אני יכול שלא לחשוב שהכלבה היתה מעדיפה להיות במקום אחר ולאו דוקא איתי? הרי זו עובדה שהיא יכולה להיות שמחה יותר ופחות משועממת.
אם יש לכם עצות, מחשבות, אני אשמח לשמוע כל דבר.