מתי יודעים שזהו?
הי
הכלב שלנו, לברדור, בן 15.
כלב גדול וחזק ויפהפה, אבל כבר ממש זקן.
יש לו בעיה בעמוד השדרה שלא ניתנת לפיתרון (היינו גם בבי"ח הוטרינרי בבית דגן).
כבר תקופה ארוכה שהוא מתקשה ללכת. זה קצת מוזר- בבית הוא מטייל שעות ולא מוצא מנוחה, ובחוץ נופל..הרגליים האחוריות חלשות, ורגל אחת גם ממש מתקפלת לו.
פעם בכמה זמן המצב מידרדר ואז הוא מקבל 2-3 זריקות סטרואידים ועומד על הרגליים..
הטיולים הלכו והתקצרו. כבר חצי שנה שהוא רק יורד לדשא למטה. כבר כמה חודשים שהוא עושה פיפי אחד ארוך וזהו. עולים. הוא צריך תמיכה שלנו רוב הזמן, ולהקים אותו לפחות פעם אחת בירידה. הוא גדול וכבד וזה קשה
קקי הוא עושה כמעט תמיד בבית. פעם היה עושה המון פיפי בבית כי היתה דלקת בכליות. אחרי כמה חודשי אנטיביוטיקה התגברנו עליה, אבל עדיין מדי פעם יוצא לו פיפי כשהוא מתאמץ לקום. כבר שבוע שהוא פשוט מטפטף מדי פעם..הוא מקבל פרופלין כבר שנים- הגדלנו עכשיו את המינון.
הוא לא נראה שמח כשאנחנו חוזרים הביתה (פעם הוא היה פותח לנו את הדלת..), לא נהנה מליטופים, לא מנשק בחזרה. מסיבה לא ברורה הוא נובח ונוהם על בן השנתיים שלנו שמתנהג אליו מאוד יפה (מלטף אותו, שמח לקראתו).זה לא נורא בעיני,הילד נזהר ולמד לא להרגיז, אבל אני תוהה אם זה מעיד על מצוקה של הכלבלב, ואיזו.
הוא אצלינו מגיל 0. אמא שלו הורדמה לפני כשנה וחצי, בגיל 14.
קשה לנו. פיזית (מאוד!כאבי גב מטורפים מלהרים אותו), נפשית. מתסכל לחזור הביתה מהעבודה ולגלות מוקדי קקי מפוזרים בסלון ופיפי על כל הרצפה. מתסכל לרדת איתו למטה רק כדי שיפול ולא יעשה פיפי ואז ישתין במעלית כשעולים הביתה. הוא תמיד עם כתמי פיפי (לא משנה כמה אנחנו מקלחים) וריח לא נעים. והכי קשה היא התזכורת היומיומיות לכלב האנרגטי והשמח שהיה לנו.
אנחנו לא מצליחים לקבל החלטה להרדים אותו כי איפשהו זה מרגיש לנו שזה רק כי קשה לנו. וזו לא סיבה להיפרד ממנו. הוטרינר לא מביע דיעה (אם כי לאחרונה כשקנינו שני בקבוקי פרופלין בבת אחת הוא אמר, חצי בצחוק, "אתם אופטימיים").
איך אפשר לקבל כזו החלטה נוראית?
הי
הכלב שלנו, לברדור, בן 15.
כלב גדול וחזק ויפהפה, אבל כבר ממש זקן.
יש לו בעיה בעמוד השדרה שלא ניתנת לפיתרון (היינו גם בבי"ח הוטרינרי בבית דגן).
כבר תקופה ארוכה שהוא מתקשה ללכת. זה קצת מוזר- בבית הוא מטייל שעות ולא מוצא מנוחה, ובחוץ נופל..הרגליים האחוריות חלשות, ורגל אחת גם ממש מתקפלת לו.
פעם בכמה זמן המצב מידרדר ואז הוא מקבל 2-3 זריקות סטרואידים ועומד על הרגליים..
הטיולים הלכו והתקצרו. כבר חצי שנה שהוא רק יורד לדשא למטה. כבר כמה חודשים שהוא עושה פיפי אחד ארוך וזהו. עולים. הוא צריך תמיכה שלנו רוב הזמן, ולהקים אותו לפחות פעם אחת בירידה. הוא גדול וכבד וזה קשה
קקי הוא עושה כמעט תמיד בבית. פעם היה עושה המון פיפי בבית כי היתה דלקת בכליות. אחרי כמה חודשי אנטיביוטיקה התגברנו עליה, אבל עדיין מדי פעם יוצא לו פיפי כשהוא מתאמץ לקום. כבר שבוע שהוא פשוט מטפטף מדי פעם..הוא מקבל פרופלין כבר שנים- הגדלנו עכשיו את המינון.
הוא לא נראה שמח כשאנחנו חוזרים הביתה (פעם הוא היה פותח לנו את הדלת..), לא נהנה מליטופים, לא מנשק בחזרה. מסיבה לא ברורה הוא נובח ונוהם על בן השנתיים שלנו שמתנהג אליו מאוד יפה (מלטף אותו, שמח לקראתו).זה לא נורא בעיני,הילד נזהר ולמד לא להרגיז, אבל אני תוהה אם זה מעיד על מצוקה של הכלבלב, ואיזו.
הוא אצלינו מגיל 0. אמא שלו הורדמה לפני כשנה וחצי, בגיל 14.
קשה לנו. פיזית (מאוד!כאבי גב מטורפים מלהרים אותו), נפשית. מתסכל לחזור הביתה מהעבודה ולגלות מוקדי קקי מפוזרים בסלון ופיפי על כל הרצפה. מתסכל לרדת איתו למטה רק כדי שיפול ולא יעשה פיפי ואז ישתין במעלית כשעולים הביתה. הוא תמיד עם כתמי פיפי (לא משנה כמה אנחנו מקלחים) וריח לא נעים. והכי קשה היא התזכורת היומיומיות לכלב האנרגטי והשמח שהיה לנו.
אנחנו לא מצליחים לקבל החלטה להרדים אותו כי איפשהו זה מרגיש לנו שזה רק כי קשה לנו. וזו לא סיבה להיפרד ממנו. הוטרינר לא מביע דיעה (אם כי לאחרונה כשקנינו שני בקבוקי פרופלין בבת אחת הוא אמר, חצי בצחוק, "אתם אופטימיים").
איך אפשר לקבל כזו החלטה נוראית?
