לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
3925939,259 עוקבים אודות עסקים

פורום כלבים

ברוכים הבאים לפורום כלבים,

הפורום הוא מקום מפגש לאוהבי כלבים בכלל ולבעלי כלבים בפרט, והוא נועד לשמש במה להחלפת ידע, ניסיון, חוויות ועצות בנושא כלבים, גידולם, אילופם ודרכי הטיפול בהם.

הפורום נועד גם לעודד אוהבי כלבים לסייע ולתמוך בהצלת כלבים נטושים, לעודד טיפול אחראי ויחס הוגן לכלבים, ולעודד עיקור וסירוס כלבים.

הפורום נועד לשרת אותנו הגולשים, ועל כן חשוב שתשרור בו אווירה נעימה וחברית.

לכן כל אחד מוזמן לבטא את עמדותיו ולהביע את דעתו בחופשיות, יהיו עמדותיו אשר יהיו, אך יש להקפיד על תרבות דיבור נעימה וראויה בפורום.

בפורום לא יותרו שימוש בשפה בוטה, ואף לא השמצות או התקפות אישיות כנגד גולשים או כנגד אנשים או גופים, אף אם אינם גולשים בפורום.

הנה קישור לתקנון הפורום המלא - נא קראו אותו.

 גלישה נעימה.

הנהלת הפורום:

אודות הפורום כלבים

ברוכים הבאים לפורום כלבים,

הפורום הוא מקום מפגש לאוהבי כלבים בכלל ולבעלי כלבים בפרט, והוא נועד לשמש במה להחלפת ידע, ניסיון, חוויות ועצות בנושא כלבים, גידולם, אילופם ודרכי הטיפול בהם.

הפורום נועד גם לעודד אוהבי כלבים לסייע ולתמוך בהצלת כלבים נטושים, לעודד טיפול אחראי ויחס הוגן לכלבים, ולעודד עיקור וסירוס כלבים.

הפורום נועד לשרת אותנו הגולשים, ועל כן חשוב שתשרור בו אווירה נעימה וחברית.

לכן כל אחד מוזמן לבטא את עמדותיו ולהביע את דעתו בחופשיות, יהיו עמדותיו אשר יהיו, אך יש להקפיד על תרבות דיבור נעימה וראויה בפורום.

בפורום לא יותרו שימוש בשפה בוטה, ואף לא השמצות או התקפות אישיות כנגד גולשים או כנגד אנשים או גופים, אף אם אינם גולשים בפורום.

הנה קישור לתקנון הפורום המלא - נא קראו אותו.

 גלישה נעימה.

x
הודעה מהנהלת הפורום
נא  קראו  את  תקנון הפורום  לפני  שאתם  מתחילים  לכתוב  בו !
 
קחו את העצות הניתנות בפורום בעירבון מוגבל. זכרו כי העצות עלולות להתברר כשגויות ולא נכונות.
בכל מקרה, העצות הניתנות בפורום אינן מהוות תחליף להתייעצות ולביקור אצל וטרינר, או לפניה לבעל מקצוע מיומן ומנוסה.
 
המשך >>

לצפיה ב-'מצביעים לסיפור המרגש ביותר! '
מצביעים לסיפור המרגש ביותר!
27/12/2010 | 12:32
448
20
גולשים יקרים,
אתם השתתפתם בחגיגות יום ההולדת שלנו ושיתפתם אותנו בסיפורי אימוץ המרגשים שלכם ועכשיו הגיע הזמן להצביע ולבחור את מי נרגש בחזרה בפרס שווה במיוחד

כל מה שעליכם לעשות זה להצביע לסיפור המועדף עליכם ע"י שרשור האייקון כתגובה לאותו סיפור.

שימו
שרשור ההצבעות יחל היום בשעה 12:30 ויימשך עד ליום חמישי הקרוב, 30.12, בשעה 12:30.
כל גולש יוכל להצביע עד 3 פעמים, לשלושה סיפורים שונים (פעם אחת לכל סיפור).
גולש לא יוכל להצביע למתכון שהוא עצמו העלה.


שלושה זוכים, שייבחרו על ידי שילוב הצבעות הגולשים לבחירת הנהלת הפורומים, יזכו בתלושי קנייה בחנות zoo זוארץ, לפי הפירוט הבא:
מקום ראשון: 800 ₪ לקנייה
מקום שני: 600 ₪ לקנייה
מקום שלישי: 400 ₪ לקנייה.

זוארץzoo היא הרשת הגדולה ביותר לבע"ח באיזור השרון. הרשת מונה כיום שישה סניפים- סניף כפר מל"ל, כפר סבא, שוהם, שפיים, סגולה ורעננה. משלוחים יוצאים מכל אחד מהסניפים- לכל איזור השרון והמרכז מהיום להיום.
בראש מעייננו נמצא השירות, המחירים הטובים והאהבה הגדולה לבעלי החיים- שילוב מנצח לכל הדעות!


מחירים ומבצעים חמימים ומפתים לכל גולשי פורום כלבים בתפוז- באהבה:
לכל גולשי הפורום שקי פרופק לכלב 15 ק"ג עם 10% הנחה ושלושה קילו מתנה- על כל השקים.

ו-ב-נ-ו-סף – כל סוגי המזרונים ב 50% הנחה!
http://www.zooeretz.co.il/


אנא עיינו בתקנון התחרות המלא:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=...


אז קדימה – הצביעו והשפיעו!
כלבים >>
לצפיה ב-'כאן נמחקה הודעה'
כאן נמחקה הודעה
27/12/2010 | 12:00
447
20
כאן נמחקה הודעה על ידי הנהלת הפורומים
כלבים >>
לצפיה ב-'תחרות הסיפורים ממשיכה במרץ'
תחרות הסיפורים ממשיכה במרץ
26/12/2010 | 18:04
446
10
שימו לב - מחר מסתיים שלב העלאת הסיפורים!
כלבים >>
לצפיה ב-'סיפורי האימוצים המרגשים של הפורום '
סיפורי האימוצים המרגשים של הפורום
23/12/2010 | 15:16
443
5
לצפיה ב-'סיפורי האימוצים המרגשים של הפורום '
סיפורי האימוצים המרגשים של הפורום
<< ההודעה הנוכחית
20/12/2010 | 11:52
442
12
השבוע, בין התאריכים 20.12-27.12, אתר תפוז חוגג 14 שנים להיווסדו ואנחנו מזמינים אתכם לקחת חלק בחגיגות יום ההולדת!
במהלך השבוע תתקיימנה בפורומים השונים פעילויות רבות, ביניהן תחרויות מיוחדות עם פרסים שווים, הקרנות סרטים לגולשים ועוד הרבה הפתעות.

בעוד תחרויות ניתן להתעדכן בפורום מומלצים בתפוז
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ForumPage.aspx?F...

בסימן יום ההולדת שלנו, אנו יוצאים בתחרות שכל כולה מוקדשת לפורום כלבים בתפוז ובה נוכל להתרפק על פועלו המבורך - ולהתרגש.

אי אפשר לאמוד כמה כלבים מצאו בית חם הודות לפורום ולגולשיו, אבל כן אפשר להיזכר בכמה מהסיפורים היותר מרגשים ומיוחדים – ואת זה בדיוק אנו מזמינים אתכם לעשות.

בין התאריכים 20-27/12 תוזמנו להעלות, על גבי השרשור הנוכחי, סיפורים מרגשים על אימוצים שנעשו דרך הפורום – בין אם אתם הצד המאמץ, המוסר לאימוץ או חוויית אימוץ בה לקחתם חלק באופן כלשהו.
את הסיפורים אפשר להעלות עד ה-27/12 בשעה 12:00.

בין התאריכים 27.11-30.11 יוזמנו הגולשים להצביע עבור הסיפור שהכי אהבו ולהשפיע על בחירת הזוכים (עד ה-30.11 בשעה 12:00).
שימו לב: הגולשים יצביעו לסיפור המועדף עליהם בתגובה לסיפור בתוך השרשור המקורי (לא יהיה שרשור הצבעות נפרד) ועל כן השתדלו לשמור על השרשור ענייני ככל האפשר.

שלושה זוכים, שייבחרו על ידי שילוב הצבעות הגולשים לבחירת הנהלת הפורומים, יזכו בתלושי קנייה בחנות zoo זוארץ, לפי הפירוט הבא:
מקום ראשון: 800 ₪ לקנייה
מקום שני: 600 ₪ לקנייה
מקום שלישי: 400 ₪ לקנייה.

זוארץzoo היא הרשת הגדולה ביותר לבע"ח באיזור השרון. הרשת מונה כיום שישה סניפים- סניף כפר מל"ל, כפר סבא, שוהם, שפיים, סגולה ורעננה. משלוחים יוצאים מכל אחד מהסניפים- לכל איזור השרון והמרכז מהיום להיום.
בראש מעייננו נמצא השירות, המחירים הטובים והאהבה הגדולה לבעלי החיים- שילוב מנצח לכל הדעות!

מחירים ומבצעים חמימים ומפתים לכל גולשי פורום כלבים בתפוז- באהבה:
לכל גולשי הפורום שקי פרופק לכלב 15 ק"ג עם 10% הנחה ושלושה קילו מתנה- על כל השקים.
ו-ב-נ-ו-סף – כל סוגי המזרונים ב 50% הנחה!
http://www.zooeretz.co.il/

אנא עיינו בתקנון התחרות המלא:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=...

אז קדימה - רגשו אותנו!
כלבים >>
לצפיה ב-'הסיפור שלי ושל מישמיש'
הסיפור שלי ושל מישמיש
20/12/2010 | 14:46
11
385
פירסמתי פה כבר את הסיפור הזה, אבל הפעם זה במיוחד ליומולדת 14 של תפוז...

מישמיש הוא הכלב הראשון שלנו והוא כלב מדהים ואנחנו מטורפים אחריו, אבל הסיפור שלי מתחיל לפני 40 שנה בערך, כשהייתי ילד קטן בקיבוץ של פעם.

הכלבים בקיבוץ היו גרים במלונות בחוץ ואף פעם לא היו קשורים. (אולי זה עד היום ככה, אני לא יודע) באחד הערבים כשהלכתי בשבילי הקיבוץ, התנפל עלי כלב ענק - רועה גרמני, (אבל אנחנו קראנו להם זאבים) הוא התנפל עלי עם שתי כפותיו הקדמיות וכמעט הפיל אותי. הוא היה גדול ומאיים, נבח בקולי קולות ובעיני הוא היה מאד לא ידידותי לסביבה. אני חטפתי הלם. הייתי משותק מפחד, ולאחר כמה שניות התעשתי והתחלתי לברוח. זאת היתה תחילתה של חוסר ידידות מופלאה ביני לבין עולם הכלבים בכללותו. בעיניו של ילד קטן זאת היתה התקפה משולחת רסן.

הפחד והרתיעה מכלבים נמשכה מאז לאורך כל חיי. הרי פחד הוא לא רגש רציונלי וגם קשה מאד לשלוט בו. מאז, ברוב שנות ילדותי בקיבוץ הסתובבתי עם אבנים בכיסים כ"תחמושת לשעת חירום".

בעשר השנים האחרונות בן-זוגי (טוב, זה כבר שייך לפורום אחר לגמרי...) מנסה לשכנע אותי שנגדל כלב, ואני עמדתי בסירוב כל אותן שנים, משוכנע שאני לעולם לא אתקרב או  חלילה אגע בכלב.

לפני שנתיים וחצי השתכנעתי לנסות. איך שהוא חדרה לתודעתי המחשבה שאם לא עכשיו, זה כבר לא יקרה לעולם, אז אולי אני יכול להתגבר? ואולי אני באמת מפסיד משהו? התנאי היחיד שלי היה שלא קונים כלב גזעי, אלא הולכים להציל כלב שאין לו בית.  נכנסתי לאינטרנט, קראתי המון, החלטתי להכין את עצמי, לפחות תיאורטית, וכאן המקום להודות לאנשים הנפלאים כאן בפורום כלבים-708 בתפוז, שלאט לאט עזרו לי להוריד טיפה את רמת החששות.
בשבת יפה של סוף קיץ 2008, נסענו ל-SOS חיות ברמת השרון. מראש אמרתי שיתכן וכאשר נגיע אם אקבל רגליים קרות, ואנחנו מתקפלים בלי שאלות נוספות.

המקום הימם אותי, למרות שחשבתי שאבוא למקום עם כלובים מטונפים וצפופים, שיהיו בהם המוני כלבים נובחים, מצאנו עשרות (אם לא מאות) כלבים, בתוך חורשה נחמדה על גבי מחצלאות וסככת צל מלמעלה, והיו לא מעט אנשים וילדים שהסתובבו בשטח.

בתוך כל ההמולה אני ראיתי רק כלב אחד שישב לו בשקט, על מחצלת עם פרצוף מתוק. זאת היתה הפעם הראשונה שלו במקום, אפילו שם לא היה לו. רוב הכלבים מגיעים לימי אימוץ ממשפחות אומנה, את הכלב הזה הביאו ישירות ממכלאה עירונית. מצאו אותו מסתובב מוזנח ברחובות, ומאז הוא בילה בכלביה עירונית, לפני גזר דין אכזר במיוחד...
הוא היה רזה באופן קיצוני, ואפשר היה ממש לראות את הצלעות שלו.  מאוחר יותר הסתבר לנו שהוא רגיש לעוף, ובמשך החודשיים שהיה במכלאה לא הפסיק לשלשל ולהקיא.

שאלתי את המתנדבת במקום אם אני יכול לנסות לטייל איתו קצת (ואתם צריכים לזכור שהייתי צריך לגייס המון אומץ אפילו בשביל להחזיק את הרצועה שלו(.

אני לא יכול להסביר למה ואיך, אבל אחרי 10 דקות הרגשתי שזהו, זה הכלב שלי. שילמתי לעמותה מה שהיה צריך לשלם על סל האימוץ, התחייבתי שנסרס אותו בהקדם, הוטרינר במקום נתן לו חיסון נגד כלבת, קנינו כלי אוכל ומים ותוך פחות מחצי שעה מאז שהגענו, היינו באוטו בחזרה הביתה יחד עם "מישמיש", ככה החלטתי לקרוא לו.

עברתי טלטלה רגשית עצומה באותם ימים. לקחתי 3 ימי חופש מהעבודה והחלטתי להתמסר לטיפול בכלב שלי (הכלב שלי! אתם מאמינים?). הוא כמעט לא אכל באותם ימים, וגם אני לא. לא ידעתי מה לעשות, והוטרינר בחוכמתו ונסיונו, אמר לי להאכיל אותו מכף היד. ואני (לא בלי חששות) נתתי לו לאכול מכף ידי. לאט לאט מישמיש התרגל לבית ואלינו והתחיל לאכול ולאהוב אותנו ואת הבית.

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזה שינוי שאני (בגילי המופלג) עברתי עם הכלב הנפלא הזה.
הפחד העצום מכלבים התחלף חיש קל באהבה אין קץ.  אני שואל המון, קורא המון ומנסה ללמוד כמה שאפשר.
אני מוכרח לומר כאן בפורום שכאשר אני קורא שירשורי אימוץ, עוברים בי הרהורים נוגים והמחשבה שיתכן שאם הייתי "נופל" על מתנדב אחר, שהיה שואל אותי שאלות, והיה מסנן אותי, לא הייתי מקבל את מישמיש. המחשבה הזאת טורדנית במיוחד לאור המחשבה המצמררת  שהוא היה עלול לעבור לעולם אחר, שכן הוטרינר הרשותי כבר היה עם מוכן עם מזרק שלוף ומישמיש היה מועמד להרדמה |מילה מכובסת| אחרי חודשיים במכלאה, כי הרי צריך לפנות מקום...

אני אוהב אותו שקשה לכם לתאר וכל חברי המומים ונדהמים לראות אותי מסתובב עם הכלב, מחבק אותו, מנשק אותו ונותן לו לאכול מכף ידי. אני חושב שבאופן כללי הוא עשה אותי בן אדם יותר טוב, (למרות שאני חושב שתמיד הייתי איש טוב), ועכשיו אני טוב גם לבעלי-חיים ולכלבים בפרט.

לצערי, השינוי ביחס לכלבים עבר רק עלי, בעוד בני משפחתי המורחבת ממשכים לסלוד מהם. כשהיינו נוסעים לקיבוץ לבקר את המשפחה זה תמיד כרוך בהתארגנות מורכבת, ומדי פעם אנחנו לוקחים אתו איתנו לקיבוץ.

לפני כחצי שנה, באחת השבתות לקחנו אתנו את מישמיש כשנסענו לבקר את אמי, שהיא ניצולת שואה בת 85, שפוחדת מכלבים עוד מאז...

יום שישי בערב, יושבים במרפסת כל המשפחה (כי מי זה רוצה כלב בתוך הבית...) מקשקשים, צוחקים ונהנים. אני משוחח עם אמי, ובשלב כלשהו, משתררת לפתע דממה, כולם מביטים באמי, שתוך כדי שיחה בוצעת חתיכה מחלת השבת שאפתה רק דקות קודם לכן, מגישה למישמיש את חתיכת החלה הראשונה לאותה שבת, ומעבירה קלות יד מרפרפת על ראשו ועורפו של הכלב.
אז נכון, זה לא היה יותר מאשר ליטוף קל, אבל בשבילי זה היה שינוי מדהים שעבר על אמי, אולי כתוצאה מכך שהיא ראתה את השינוי שחל בי בעקבות הקשר שלי ושל מישמיש.

דוד
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 13:53
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 14:03
3
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 15:01
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:11
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 23:02
5
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:40
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 12:30
3
לצפיה ב-'סיפור מרגש ונוגע ללב!'
סיפור מרגש ונוגע ללב!
28/12/2010 | 19:02
16
שלום אבו משמיש,
רציתי רק לומר שנהניתי מאוד לקרוא את הסיפור שלך ואני שמחה שהחלפת את הפחד בכלבים באהבה אמיתי לכלבים ואף הצלת נשמה של כלב!
אני מאחלת לך ולבני המשפחה שתמשיכו להנות ממשמיש לעוד שנים רבות!
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 19:23
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 00:00
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 08:35
1
לצפיה ב-'הסיפור שלי ושל מונה'
הסיפור שלי ושל מונה
20/12/2010 | 15:30
2
22
את מונה קיבלתי לפני שבע שנים. קטנה, שחורה ושייכת למרכז לכלבי נחייה.
מונה לא הייתה שלי בשנה הראשונה לחייה. היא הייתה שייכת למרכז לכלבי נחייה של בית עובד.
אני הייתי המשפחה האומנת שלה.התפקיד שלי היה ללמד אותה לחיות בתוך בית, ולחשוף אותה לכמה שיותר דברים.
לאט, לאט מונה נהיית חלק בלתי נפרד ממני. היא הלכה איתי לכל מקום.
כל כך זיהו אותנו כיחידה אחת עד שבפנימיה שעבדתי בה, נערה שפחדה מכלבים התחילה לצרוח גם אם הייתה רואה אותי בלי מונה (נשבעת. סיפור אמיתי).
365 ימים, 24 שעות ביממה. היינו יחידה אחת. פועלות ביחד, מכירות אחת את השנייה ברמת המבטים.
אבל כל הזמן הזה ידעתי. שהיא לא שלי. שבסוף השנה הזו, אני צריכה להחזיר אותה ומישהו אחר יגדל אותה.
והיום הזה גם הוא הגיע. והוא היה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי שהוא היה.
בדרך לבית עובד, מונה הקיאה באוטו. זו הייתה לה הפעם הראשונה והיחידה בחייה שהיא הקיאה ברכב. היא הבינה את גודל הכאב.
בבית עובד נפגשנו עם עיוורים, למדנו על התהליך ובסוף היום השארנו אותה שם.
הרגשתי כאילו אני משאירה שם חלק מהלב שלי. אבל עשיתי את זה, כי התחייבתי לזה.
בדרך חזרה הבייתה בקושי הצלחתי לנהוג. דמעות וקשיי נשימה לא מומלצים בזמן נהיגה.
עבר יום ועוד יום. שבוע ועוד שבוע. הדקות לא עברו לי.
חודש אחרי היום הקשה בחיי, קיבלתי טלפון. על הקו הייתה המרכזת של כלבי הנחייה.
תשמעי. היא אומרת. מונה קצת פחדנית מידי. כנראה שכלבת נחייה טובה היא לא תהיה.
יש סיכויי שאת רוצה אותה בחזרה?
את צרחות האושר שלי שמעו עד הקצה השני של העיר.
יום לאחר מכן, מונה חזרה אלי. והפעם לתמיד
ומאז, שש שנים אנחנו חולקות את חיינו ביחד. עובדות ביחד, ישנות ביחד.
היא שלי ואני שלה
כלבים >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 15:47
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 10:21
2
לצפיה ב-' פינוקי '
פינוקי
20/12/2010 | 15:43
24
33
לפני שנתיים ושבוע (בדיוק) הגיעה העשיריה.
לאף אחד מהם לא היה שם (הם הגיעו ממוספרים) ולכן בעת שהורידו אותם מהרכב המסחרי לחצר בפנסיון, אחד-אחד הם קיבלו שמות. אני ישבתי על האדמה בחצר ושמתי להם קולרים ותגי שם עם השמות החדשים. אחד אחד הם קיבלו קולר והלכו לרחרח את החצר. רק אחד מהם בכלל לא התעניין בסביבה החדשה. הוא נשאר לידי, הושיט לי יד וחיכה שאלטף אותו. באותו רגע הוא קיבל את השם פינוקי

לאט לאט כולם עברו לבתים משלהם. פינוקי היה אחד מהמבוגרים יותר ולכן אמוץ רק לקראת הסוף. הפרידה ממנו הייתה מרגשת ונראה היה שהוא בדרך הנכונה. חודשיים-שלושה לאחר מכן קיבלתי טלפון... רוצים להחזיר את פינוקי. "אנחנו לא מצליחים להתחבר אליו". אז נכון שהוא זקן, ואפילו קצת אוטיסט... אבל איך אפשר שלא להתחבר לגוש הפרווה המפונק הזה?

הוא היה אצלינו כמעט שנה, במהלכה התחיל ללמוד איך זה להיות כלב בית. אפילו התחיל לשחק... זה היה כ"כ מרגש

כל מי שפגש בו התאהב בו.... אבל הבית המיוחל לא נמצא. כל הפייסבוק ידע מי זה פינוקי... המוני אנשים דאגו לו, והוא עדיין חיכה לבית.
עד שבוקר חורפי אחד קיבלתי טלפון מבחורה שאימצה את אחד מאחיו למעבדה... ומכאן הכל היסטוריה

אחת הפרידות היותר קשות ויותר מרגשות שהיו לי....
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 13:43
6
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 13:54
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 14:04
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 14:41
2
לצפיה ב-'|'
|
27/12/2010 | 18:43
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:37
2
לצפיה ב-'כלבים שעוברים ניסויים ונשארים בחיים= מרגש'
כלבים שעוברים ניסויים ונשארים בחיים= מרגש
27/12/2010 | 20:10
10
וגם ממש מרגש מה שאת עושה בשביל הכלבים הללו
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 20:14
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:48
4
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 22:42
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:14
3
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:23
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:25
3
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:35
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:42
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 12:02
3
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 12:12
3
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 14:14
2
לצפיה ב-' כמובן.'
כמובן.
28/12/2010 | 14:49
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 19:25
3
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:11
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 08:36
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 22:02
1
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 07:45
1
לצפיה ב-'סיפור עם סוף טוב ... '
סיפור עם סוף טוב ...
20/12/2010 | 16:31
6
12

לפני כמה שנים מצאתי כלב מתחת לבנין שלי, הוא נראה מוזנח ורעב. הבאתי לו אוכל והתקשרתי למוקד העירוני כדי שיאתרו את הבעלים שלו ויחזירו אליו אותו.  כשהתקשרתי למוקד כדי לוודא שהכלב הוחזר נאמר לי שהבעלים לא מעוניין בו ושאם תוך 10 ימים לא יאמצו אותו אז הוא יומת. התשובה הזאת שברה את ליבי. פניתי לבעלים שלו , אך לא הצלחתי לשכנעה לטפל בכלב בן ה-13 .כבעלת כלבה, לא יכולתי לקחת כלב נוסף מפאת חוסר מקום ולקחתי את מציאת הבית לכלב כפרוייקט. פניתי לפורומים באינטרנט ובסוף מצאתי את פורום תפוז בו מצאתי כל כך הרבה אנשים מדהימים שגם כשלא יכלו לעזור באופן ישיר , נתנו עצות שמאוד עזרו אלי. יותר מזה, פנתה אלי בטלפון גם אתי אלטמן המקסימה שהציעה לסייע באוכל וחיסונים . הרגשתי מצד אחד מוקפת באהבה ובעזרה, אך עדיין לא מצאתי בית חם שייאמץ את הכלב. עד שהגיעה תמר... תמר היא בחורה מקסימה שכבר בבעלותה מספר כלבים. היא אמרה שהיא מוכנה לאמץ אותו , אם אני אביא אותו אליה. ביום שישי בבוקר שחררתי את הכלב המבוהל מההסגר וראיתי את האושר בעיניו. נסעתי לצפון עם בעלי על מנת למסור אותו. היום הוא עדיין אצלה מאושר ....  
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:44
לצפיה ב-' כל כך מתחברת לסיפור ומקווה שגם אצלי יגמר ככה'
כל כך מתחברת לסיפור ומקווה שגם אצלי יגמר ככה
28/12/2010 | 11:03
1
11
כשקראתי הרגשתי בדיוק מה שעברת אתו כי כרגע אני גם הופכת עולמות למצוא לכלב שנמצא בהסגר יותר מחודש בית
שאלתי כמה פעמים את הבעלים אם הם מוכנים לקחת אותו לפחות להחזיק עד שהמצא לו בית במקום שיהיה שם בכלוב אבל לא מעניין אותם מצידם שימיתו אותו כשבהתחלה התלבטו אבל אחרי ששמעו שצריכים לשלם חלק (השאר אני) לא רצו לשמוע

פרסמתי אותו בכמה מקומות ועל כל יום שעובר נקרעת לחשוב איך הוא בכלוב הקטן הזה שם
קיוותי שגם הוא יהיה בין הסיפורי הצלה בפורום אבל לא :(
מחר הולכת לבקר אותו שוב, רק לראות אותו כל כך מאושר איך שהוא רואה אותי שווה כל הנסיעה לשם, אפילו קניתי עצמות לעיסה לכלבים שם שיעבירו את הזמן ומקווה שאוכל להוציא עוד כמה לטיול

כל הכבוד שלא ויתרת ולבסוף מצאת לו בית ועוד לכלב מבוגר

נ.ב. שלחתי וי ולא מופיע כך שיכול להיות שאחרי שליחת ההודעה יופיעו כמה פעמים
כלבים >>
לצפיה ב-'אני מקווה שגם לסיפור שלך יהיה סוף טוב'
אני מקווה שגם לסיפור שלך יהיה סוף טוב
28/12/2010 | 14:41
7
יש כל-כך הרבה אנשים מקסימים בפורום הזה, אין לי ספק שכולם ינסו להרתם ולעזור
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 14:37
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 13:33
1
4
אם זו אותה תמר שאני חושבת שאליה הכוונה-
מצאת לו בית אוהב וניפלא.
כלבים >>
לצפיה ב-'רוב הסיכויים שזו אותה אחת '
רוב הסיכויים שזו אותה אחת
29/12/2010 | 17:43
4
תמר כזאת יש אחת ויחידה .....
כלבים >>
לצפיה ב-'הסיפור של רוני '
הסיפור של רוני
20/12/2010 | 16:33
13
129
מחזור...

הסיפור של רוני - רעות של הכלבים  01/11/09 15:01

נכתב עם הרבה כבוד לשוקו ז"ל.. שהוא זה שהעביר איתי בנאמנות ואהבה אין קץ את השנים הקשות ביותר בחיי, אבל מגיע לו ספר, ולא סיפור אחד קצר בפורום.. ויום אחד הוא גם יקבל.


לפני שנתיים וחצי בקירוב פורסם בפורום, מטעם עמותת תנו לחיות לחיות, דיווח על כחמישה עשר כלבים, גורים ובוגרים, שחיים בעוול וקשיים רבים באתר בניה של הרכבת באיזור לטרון.
עם הימים שחלפו הפרסומים נעשו יותר ויותר קשים, נואשים, עצובים, ובערב יום שישי אחד, החלטנו טלי חברתי, ואנוכי, שאנחנו יוצאות בבוקר השכם לראות מה אפשר לעשות.

באותם ימים מצבי הכלכלי היה די עגום, בתיאור עדין. עזבתי כמה שנים קודם את בית המשפחה, ובלי להכנס ליותר מידי פרטים, האהבה שלי לכלבים הייתה חלק גדול מהסיבה שבגללה נדחקתי החוצה, ועל כן בה נאחזתי כגלגל הצלה.
בלי אף אחד מלבדי שידאג לי נאלצתי לעבוד שעות רבות וללמוד את העולם לבד, כאילו יצאתי מבועה גדולה ועוטפת ישר לחלל החיצון. הפכתי מנערה צעירה וחסרת דאגות לבחורה דואגת וחוששת תמידית, עם מצבי רוח משתנים והרבה כעס ועצב היו עצורים בי, וכך יעידו חבריי הקרובים שעמדו שם בשבילי כל העת.

לקחנו מעט מזון כלבים מהבית ואספנו עוד קצת מאוהבי כלבים אחרים (תומבי ), בישלנו סיר גדול מאוד של אורז- ויצאנו לדרך.

את מה שהיה שם אפשר למצוא בסיפורי הפורום- כלבים קשורים בשמש בחבל קצר, גורים מלאי קרציות, כלבים פחדנים שלא התקרבו אלינו והרבה, הרבה עצב, רעב, כאב וצער.
מישהו סידר לנו גיבוי גברי ב"מידה והדברים יסתבכו", ולכן הרשנו לעצמנו להכנס לשם עם גו זקוף ולהרעיש על הכל- התנאים של הכלבים, הגורים, המחלות, מה שאפשר, במטרה לשחרר משם כלבים, כמה שיותר, ולפתוח פתח להצלה מאוחרת יותר של שאר הלהקה.
כשהשומר במקום הזעיק את כל חבריו הבנו שכרינו לעצמנו בור- שתי בנות באמצע שום מקום בצהרי השבת, מול חבורה של גברים שנראים די מוטרדים מאיתנו ומאוד מאוד חסרי סבלנות.
הזעקנו מיד את הגיבוי, ואז גילינו שאין כזה..
נכנסנו לאוטו, הפעלנו מנוע, והיינו מוכנות לברוח משם אם דברים יסתבכו יותר. גם בלי כלב. עשינו חשבון שאם נשאר בחיים נוכל להציל הרבה כלבים אחרים..

החבורה המפחידה יצאה מהג'יפ הגבוה ונסתה לעמוד על טיבנו. כמו שחקניות מיומנות שינינו טקטיקה- יש לנו מלא כלבים ואנחנו רוצות עוד, יש לנו מלא כסף ובית ענקי ושמענו שיש פה כלבים למסירה.
הם צילמו אותנו ואת הרכב, וכשהיה נדמה לנו שהם די רגועים יצאנו מהרכב, "על החיים ועל המוות" והתחלנו במצוד הכלבים.

הוצאנו משם נקבה עם שלושה גורים, ואז עיניי קלטו כלבה צעירה, שחורה-לבנה, שמכשכשת כשכוש סקרני אך מבוהל עם זנב נמוך-נמוך ואוזניים שלא יודעות אם להמשך אחורה בכניעה או קדימה ברצון לדעת יותר.

לקחו לנו עוד כ20 דקות לתפוס אותה, ויצאנו משם עם השלל.
בדרך הביתה היא קיבלה את שמה- רוני.
החלטתי שתכנס לביתי ל"אומנה". כלבה בת כעשרה חודשים שלא חיה מעודה בתוך בית, צריכה איזה שבועיים כדי להתרגל, לא?
האמנתי שיקחו כמה ימים כדי להכניס אותה לאיזשהו סוג של מסגרת, לעבור איתה את הרגעים הקשים ביותר ואז למסור אותה לבית שיתמודד עם השאר.
תוך כדי שגיליתי שיש כאן עבודה קשה הרבה יותר, התחלתי לחלום על שוקו. הכלב המדהים הזה, שמת כשנה קודם, והיה הלב של חיי שכנע אותי אחרי מותו להשאיר את רוני.
נלחמתי במחשבות אבל רוני הייתה קשה ממה שחשבתי.
היא הייתה משתינה מפחד אם רק הבטתי את תוך עיניה. בכל פעם שהגשתי לה מים או מזון - השתינה. כשהגעתי הביתה- השתינה, כשצחקתי, השתינה.
אם קראתי לה, השתינה. הגעתי למצב שהדירה הייתה מלאה שתן, תמיד, וכשנמאס לי לרוץ לנקות אחריה עם מגב (גם בגללו היא השתינה), גילי, הבוקסרית המדהימה שלי, הייתה כבר מתייאשת ושוכבת בתוך השתן "די עזבי, תתמודדי, זה לא יגמר". המראה והריחות היו בלתי נסבלים.
על שתן ממניעים של פחד, כניעה ואימה אין לצעוק ואין לכעוס, אבל אחרי שמיציתי את עניין הרחמים, התסכול נשפך ממני. היא נהגה לצווח כשעזבתי את הבית, עד שהשכנה איימה בכל מה שהיה לה.
היא הייתה עושה נזקים בבית, מחרבנת ומשתינה על המיטה באופן קבוע. הייתה תוקפת באימה ילדים קטנים וחתולים- מעולם לא נחפשה אליהם מיום שנולדה באתר הבניה, והפחד גרם לה לתקוף, כדי להגן על עצמה.
היא לא היתה מוכנה להכנס הביתה מהחצר, ואם רציתי להכניס אותה הייתי צריכה לקשור אותה ברצועה ולהוביל אותה פנימה. גם אם הייתי רגועה ונינוחה לגמרי, רוני הייתה צווחת, משתינה ומתנגדת בכל מאודה, רק בגלל הסיטואציה של הרצועה.
היא הייתה בורחת בכל מצב, ולא הייתה עושה צרכים כל עוד היא עם רצועה על צווארה.
לעיתים הייתה שוכחת מי אני. הייתה בורחת מהחנות בה עבדתי כדי לחפש אותי בבית, הייתה בורחת ממני בבעתה בלי טריגר, סתם באמצע היום, כאילו נזכרה ברע שאנשים מסוגלים לעשות.
הייתה מתקפלת בפחד עם כל הפגנת מנהיגות, קול רם, אפילו הפגנת חיבה- צ'ופר, ליטוף, מילה טובה.
אי אפשר היה לכעוס עליה, אי אפשר היה לעבוד איתה בטוב- סיטואציה של צ'יפור עם חטיף הייתה מוציאה ממנה שתן עם גלגול בתוכו מרוב לחץ, צעצועים גרמו לה להתאבן.
הזמן, האהבה, החשיפה וחיזוק הבטחון העצמי היו התרופות שעמדו לצידי ולצידה. למדתי להתעלם מהשלילי שבה לחלוטין. ללמד אותה לחיות, ללמד אותה את העולם כמו שהוא, עם הרע ועם הטוב. להיות שם בשבילה.

רוני לימדה אותי להרגע.
כל הקושי שנאסף בליבי עם עזיבת בית ההורים, תחושת הבדידות, הקשיים הכלכליים- הזמנים בהם הגעתי למצב בו יש לי חמישה שקלים בכיס, מקרר ריק, וחור בבטן הוציאו ממני מרירות ופחד גם כשהכל היה בסדר.
דברים קטנים שלא הסתדרו על שביל החיים גרמו לי להכנס לחששות עמוקים ולא פרופרציונלים ורוני זיהתה את הכל.

למעשה, בזמן שטיפלתי בה, היא טיפלה בי, והיא לא ריחמה עליי.
אם הייתי חוזרת הביתה עצבנית, גם אם עטיתי על עצמי מסכה שמחה, היא זיהתה והשתינה באותו הרגע.
אם הייתי לחוצה- היא הייתה מגיבה בהתאם.
לא הצלחתי לעבוד עליה- כל תחושה שלילית בליבי הייתה ברורה לה כשמש בצהרי היום ושולפת ממנה פחד וחשש.

על כן נאלצתי לעבוד על עצמי. כדי להמנע משתן על מיטה, על הרצפה, מצרחות אימה, נזקים בבית ועוד הפתעות רוני כאלה ואחרות, נאלצתי לעמוד פנים מול פנים מול כל חששותי שלי מהחיים לבד, ולהתגבר עליהם. לסדר את הכל מבפנים, רק כדי שהרע הזה לא יגע ולא יכתים לכלבונת הקטנה את המצברוח.

רוני גרמה לי לעשות את מה שבני האדם נמנעים מלעשות - להתמודד עם הפחדים והחששות הגדולים ביותר שלהם.
להצליח להתמודד עם הרע שבחיים בצורה הכי טובה שמוחי מסוגל לה.
כעסים ולחצים שהיו אז מנת יומי הקבועה, קטנו בצורה משמעותית, היום אני אדם אחר.
היא העמידה אותי אל מול חסרונותיי והעבירה אותי קורס לחיים שלמים בחצי שנה. מה שאנשים משלמים עליו הון תועפות, מה שאנשים לא יודעים בכלל שלא בסדר בהם- אני גיליתי, התמודדתי, חייתי, נאבקתי והתגברתי- בזכותה.

גם היום רוני משתינה לפעמים מפחד בסיטואציות כאלה ואחרות. נשארו בה התנהגויות מוזרות אבל זו רוני, אהובת נפשי, השתקפות חיי. אז מה אם היא קצת מוזרה.
שוקו ז"ל גרם לי לפרוש כנף, לצאת מהקן. רוני לימדה אותי לאן לעוף.

מעולם לא צעקתי עליה, מעולם לא הרמתי יד, מעולם לא כעסתי. עדיין, כשרע לי היא מתכווצת מול עיני. הפרצוף העצוב שלה גורם לי לזכור ולהתאמץ שלא להתעכב על הרגעים האלה בחיים, ולהתרכז רק בטוב.

היום היא משחקת עם חתולים, עם ילד אשאיר אותה ללא חשש קל שבקלים. היא מזהה מיד אנשים טרודים או לחוצים ומתייצבת לצידם, עם לק קטן באף וכשכוש זנב בעדינות .
היא לעולם לא תעניק מבט נוסף אדם שלא מעוניין בקרבתה.
היא מדהימה עם כל יצור חי, מלאה אהבה וחמלה.
היא גילתה את הטוב והיופי שיש בעולם, והיא מודה על כל נשימה.

כלבים >>
לצפיה ב-'איזה סיפור מדהים'
איזה סיפור מדהים
20/12/2010 | 20:44
2
9
אפשר לראות תמונה שלה ?
כלבים >>
לצפיה ב-'הרווחת תמונה של כולם'
הרווחת תמונה של כולם
20/12/2010 | 22:16
1
22
זה מה שיש לי על המחשב הזה
רוני היא השחורה-לבנה משמאל- כל השאר הם הלהקה המדהימה שלנו

(אבל חסרים בתמונה עוד 3 חתולים )
כלבים >>
לצפיה ב-' wow נשאפתי לגמרי לסיפור, כל הכבוד '
wow נשאפתי לגמרי לסיפור, כל הכבוד
28/12/2010 | 11:14
7
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 14:37
4
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 17:13
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:10
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 07:11
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:32
2
לצפיה ב-'מהמם'
מהמם
28/12/2010 | 10:53
4
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 15:45
1
4
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:04
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 13:50
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 21:39
1
לצפיה ב-'לב, טלילה וטיפטיפה ג'וי'
לב, טלילה וטיפטיפה ג'וי
20/12/2010 | 17:33
8
23
אחרי שאימצנו את לבבוני הכרתי את ג'וי, הוא היה כל כך יפה בעייני וכל כך הצטערתי שלא הכרתי אותו יותר מוקדם.  שמורן עברה לצער בעלי חיים  רמת גן החלטנו להריץ אותו לקמפיין או במילים אחרות לנסות למצוא לו בית בצורה יותר אקטיבית.  את המודעות שלו עיצבה חנווש10 המדהימה שביקשה ממני לכתוב מודעה לטלילה המקסימה שכבשה את ליבה.  על טלילה לא ידעתי הרבה אבל היא כל כך דמתה בעיני ללבבוני שפשוט כתבתי עליה כל מה שהרגשתי כלפי האהובה שלי.

כשמחבקים את לב היא נרדמת.  מספיק שנוגעים בה בשתי ידיים כדי להוריד מהמיטה או בליטוף משולב והיא כבר מתחילה לחלום.  את השנה הראשונה איתה בילינו לא מעט פעמים שאנחנו מחזיקים אותה כדי שלא תיפול ועדיין כל פעם שאני חושבת עליה אני נזכרת איך היא היתה מנסה בימים הראשונים לברוח לי מהחיבוק.  איך היא הייתה שמה בפה קצת מהאוכל שלה וזזה לפינה ושם מוציאה את מה שאגרה ומתחילה לאכול.  נזכרת בה עומדת ליד הצעצועים שלה ולא יודעת מה עושים איתם או מסתכלת על חתול ומתחילה לבכות.  יש לה קול מוזר ללבבוני, קול גרוני עמוק שנשמע כמו קול של חירש או מישהו ששתק הרבה שנים, לפחות שלוש.
  
אחרי שהתחלנו לפרסם את המודעה של טלילה קיבלנו המון תגובות, היו בתגובות המון רגש והמון רצון לעזור ולחפש לה בית אבל כמו שכולם יודעים מלייקים לא מוצאים בית וגם אפילו לא בהכרח יש איפה לגור.

לג'וי היו המון חברים בפייסבוק, הוא שלט בכל הממשקים ואפילו שמעתי שמועה שהוא היה לא רע בחלק מהמשחקים ועדיין הוא מצא בית בזכות חבר שלו  ראול שהכיר אותו מהעמותה ואמא של ראול הפכה להיות האמא של ג'וי וראול.  

לטלילה היתה קבוצה מפוארת ואפילו טלפונים מתעניינים אבל ירושלים זה רחוק וקר ולפעמים כל הכוונות הטובות לא עוזרות שרחוקים.
  
מורן הביאה את טלילה לצער בעלי חיים רמת גן ואני לא באתי לבקר אותה.  בראש שלי טלילה ולב כמעט לא נפרדות ולא ידעתי אם אוכל להשאיר אותה שם אחרי שנפגש ובעיקר לא ידעתי אם אוכל שוב לחבק קיפוד.

שלב התעוררה ביום הראשון שלה בבית כל השיער שלה סמר, היא נראתה כמו אריה קטן חמוד ושובב אבל פחדן.  לפעמים שאני מסתכלת עליה אני יכולה שוב לראות את הרגע הזה, את התזוזה שלה לפני שהיא מתעוררת ואת החיוך שלה כשהיא מתמתחת.  היום היא אפילו לא פותחת עיניים אלא מתמתחת בעיניים עצומות כאילו היא כבר יודעת שיש לה את כל המקום שהיא צריכה.  

בטלילה התאהבה משפחה שלמה.  

לפעמים אחרי כל כך הרבה זמן של ציפייה יש אושר שנותן תקווה להתחלה חדשה


את הפרס (אם אזכה) אני רוצה לתרום לאדלה הנפלאה שהיתה האומנת של לבבוני וגם היום אומנת להרבה כלבים ועושה כל כך הרבה בכל כך מעט אמצעים
צער בעלי חיים רמת גן והסביבה, שם מנהלת מורן את בית המחסה, משתתפים בתחרות מיליון סיבות ונשמח אם תצביעו בשבילנו ותעזרו לנו לתת תקווה לעוד כלבים להתחלה חדשה
כלבים >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 13:44
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 14:47
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 20:04
3
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:45
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 22:41
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 07:56
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:35
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 07:50
1
לצפיה ב-'הסיפור של לולה'
הסיפור של לולה
20/12/2010 | 18:11
10
אמנם הסיפור כבר סופר, וכמה דברים השתנו מאז: לא עבד הייטק בינתיים, לא גרה אצל ההורים בינתיים, יש עוד כלבה אצל ההורים (פיונה המלכה, אלא מי?) ולולה איתי פול טיים ולא רק בסופי שבוע - מה שמעצים את העושר שלי באלפי מונים.

מתיחת אצבעות, ניעור ידיים ויאללה...
הקדמה:
יום רביעי, 27/12/2006 הלכה לעולמה טייני, אהובת חיי לאחר מחלה לא קלה.
כשלושה שבועות אחר כך, לילה לילה, כשאף אחד לא ראה גלשתי לאתר של תנו לחיות לחיות וצפיתי בסרטוני הכלבים המועמדים לאימוץ.
לאחר כמה ימים כבר שמתי לב שאני צופה באותו סרטון שוב ושוב. כלב זכר שחור עם סינר לבן בן 5 חודשים העונה לשם טוטו. הסרטון היה של 10 שניות בלבד.
כאן מסתיימת ההקדמה ומתחיל הסיפור.
יום שבת, 27/01/2007 חודש בדיוק לאחר הליכתה של טייני. אחת בצהריים גמרתי אומר לאמץ כלב. הכרזתי למשפחתי (עדיין גרתי אצל ההורים) קבל עם ועדה שהיום נאמץ כלב. מויכוח לויכוח בעיקר מצד אבא שהיה שבור לב ממותה של טייני ולא יכול היה, כך חשב, להכיל/לטפל בעוד כלב, בשעה ארבע יצאה לדרך חבורה: אמא, אני ואחותי הקטנה (אבא והאחות השניה נשארו בבית). נסענו לאס.או.אס בכפר שמריהו (גרים בהרצליה, אז הנסיעה קצרה) אבל היה שם סגור, ליבי שנחמץ קודם היה שמח שכן אולי יש עוד סיכוי לאמץ את אותו טוטו. התלבטנו מה לעשות עכשיו. אחרי כל הטרררם הגדול עם הויכוחים לא יכולנו לחזור בידיים ריקות. חשבנו לנסוע לתנו לחיות לחיות שליד רמלה (או משהו כזה).
אמא שלי בהברקה של רגע אמרה שהיא זוכרת שקראה בעיתון סופשבוע המקומי שבחוות לורילנד ברמת השרון יתקיימו ימי אימוץ של תנו לחיות לחיות אם מזג האוויר ירשה זאת (אחרי הכל, אמצע ה"חורף"). חזרנו הביתה ועליתי מיד לחפש במחשב את מספר הטלפון שלהם.
השעה ארבע וחצי כמעט עשרים לחמש. מתקשרים לחווה ושואלים אם הם פתוחים תוך כדי נסיעה לשם. הם פתוחים עד חמש בעיקרון אבל יחכו לנו אם נגיע בהקדם.
מהרצליה לרמת השרון הצלחנו להגיע אבל לא מצאנו את הכניסה למקום ופספסנו אותה, היינו צריכים לנסוע עד צומת רעננה ושם לעשות פרסה ולחזור לאותה נקודה שפיספסנו. (הכניסה לדרך שמובילה חווה היתה אחרי צומת הכפר הירוק איפשהו מצד שמאל, ומשם אין לי מושג).
חמישה לחמש. מצאנו את הכניסה ואנחנו נוסעים בכביש הגישה. כבר שהגענו קרוב למקום יכולתי לראות מרחוק שטח קטן מגודר ובו יש כמה כלבים. כמעט ולא היה שם איש.
עוד באוטו הצבעתי להם על כלב שחור מדובלל שלתומי חשבתי שהוא טוטו. קבעתי עובדה, זה המאומץ! ממרחק של 50 מטר באוטו בלי לדעת דבר וחצי דבר.
יצאנו מהאוטו ופגשו אותנו שם שתי בנות נחמדות שחיכו לנו מבעוד מועד (דיברנו איתן מהדרך). אמרתי שאת הכלב השחור אני רוצה. לא חשבו פעמיים והוציאו לנו את הלכלוך השחור והמסריח ביותר. בעודי מנסה לעצור מהייצור לאכול את כל אבני החצץ שהיו באיזור קיבלתי קצת יותר מידע:
מדובר בנקבה. בת כמעט שנה, יומולדת על הכרטיס 10/02/2006, כמו של אמא שלי (לא בשנה. שזה כבר סימן טוב. נניח). העוללה גדלה ברחובות אילת העליזים שם נלכדה והועברה להסגר. ובדרום כמו שבדרום אין יותר מדי דורשים, במיוחד לא לשחור (לא?) היא ועוד כמה מחבריה היו מועמדים ל... בוא נגיד את האמת בפנים, המתה!
תנו לחיות לחיות בשיתוף עם אחת מחברות התעופה התארגנו להטסה של הכלבים למרכז (שם יש יותר סיכוי שיאומצו, ברור). היא שהתה בכלביה שלהם כ3 שבועות וכמעט כל חבריה להסגר כבר אומצו. נאמר לנו גם שמישהי היתה שם בבוקר ורצתה לאמץ אותה אבל היא ראתה שהכלבה קצת חולה אז לא אימצה אותה.
בעודי מחזיקה עדיין את הגוש המלוכלך שאוכל חצץ ומקלות בינתיים העפתי מבט בגורים האחרים שהיו מצונפים אחד בשני, ובשאר הכלבים שעתידים להעביר שם את הלילה תחת מנורות חימום (הרי "חורף" וקר) ושקלתי אולי לקחת אחד אחר לא חולה ולא מופרע. מה שלמדתי בפסיכומטרי צץ ועלה באותו הרגע, האינסטינקט הראשוני הוא בדרך כלל נכון. נכון, לא מדובר בשאלה אמריקאית לה 4 תשובות אפשריות, אלא בשאלה פתוח שצפוי לקחת 15 שנים לפחות לסיים לענות עליה.
אחותי הקטנה צילמה בינתיים את הכלבה ושלחה לאחות השניה. זו נתנה אישור ושילמתי 550 שח ונסענו משם הביתה.
הורדנו את הכלבה בבית כדי שהאחיות שלי יקלחו אותה בינתיים, היא היתה מסריחה ברמות על! נסעתי לחנות חיות בקניון בהרצליה והוצאתי עוד כמה שקלים על אוכל וכלים חדשים.
התפלצת הקטנה שלשלה באותו לילה לא פחות מ7 פעמים. למחרת בבוקר כבר התייצבנו אצל הוטרינר וקיבלנו טיפול עבור בלאגן המעיים שחוותה הקטנה (שקצת היתה פחות מסריחה). התייעצתי עם הוטרינר והוא הסכים איתי שהקטנה לא בת שנה אלא בת 7-8 חודשים לערך בגלל מצב השיניים והעובדה שעדיין לא התייחמה. התאריך המקורי עודכן בכל זאת אצל הוטרינר אבל בראשי עלה תאריך חדש 10/06/2006 ומעתה והלאה יהיה יום הולדתה של התוספת החדשה למשפחה. (התאריך לידה המשוער של טייני גם הוא הוחלט על ידי והיה 23/06/1993 היא הגיעה בסוף אוגוסט 93 כשהיתה בת חודש וקצת).
במשך שבועיים הכלבה ישנה בפינה שליד דלת הכניסה (אם הדלת היתה נפתחת אז היא היתה מאחוריה בינה לבין הקיר. באותם שבועיים היתה תקופת המבחנים של אחותי שהיתה סטודנטית לתואר ראשון בביולוגיה (בינתיים כבר סיימה מאסטר) אז היא היתה איתה בבית בשבועיים הראשונים. הכלבה שבינתיים נקבע שמה לולה (אחיותי החליטו על השם. מבחינתי קראתי לה באבלו) השתינה פעמיים בערך על כל מיטה, נשכה אותי כשהחזקתי את העצם לעיסה (אשמתי לחלוטין, כי כשהחזקתי את העצם האצבע שלי היתה ממש קרובה לפה שלה והיא לתומה המשיכה ללעוס את העצם ובדרך גם את האצבע שלי) ובעיקר היתה הצל של אחותי. היא עדיין לא היתה מחוסנת נגד כלבת כי כאמור היתה חולה והוטרינר רצה שהיא תבריא ותתחזק לפני החיסון. אז אני הייתי צריכה לקבל זריקת טטנוס (לא דאגנו לכלבת כי היא היתה אצלנו כבר יותר מ10 ימים והוטרינר לא היה מודאג). אני חייבת להודות שהיתה בדיוק חצי שניה, בעודי מחזיקה את היד הכואבת ומנקה את הפיפי מהמיטה, שאולי כדאי להחזיר אותה. מיד נבעטתי חזרה למציאות (אני חושבת שלטייני היתה יד בדבר) והתעשתתי. נזפתי בעצמי (ועד היום אני נוזפת) שהעזתי בכלל לארח את המחשבה הזו, וחיזקתי את התחייבותי לחבילת הנזק השחורה הזו.
מאז, לולה כמובן נקשרה ממש אלי ולאבא שלי גם והיא שולטת בבית ביד רמה. כשעברתי לגור לבד התחלתי לקחתי אותה לסופי שבוע איתי. דאגתי שמא היא תפתח חרדת נטישה או בעיות כאלו ואחרות. לשמחתי היא לא פיתחה שום דבר כזה. לצערי, אני כן! אז בימות השבוע אני נוסעת לבקרה, ואף ניסיתי בשבועיים האחרונים לקחת אותה בלילות אלי (אני עבד הייטק כך ש12 שעות כמעט ביום אני עובדת. ואני רוצה שתהיה לה חברה ולא רק מי שמוציא אותה לטיול. אז אצל ההורים יש כבר מישהו בבית מ2 בצהריים. אז אבא שלי היה בפנסיה והיה כל היום בבית, היום הוא מתנדב ועוזר לכל מיני אז הוא רוב היום לא נמצא אבל אחותי חוזרת ב2 מהעבודה). איזה כיף, איך אני מחכה לסופי השבוע. לא ייאמן.

מצטערת ששרפתי לכם את רוב המקום על המסך, את הסבלנות הרופפת ואת מעט הכוחות שנשארו לכם...
זה היה ארוך, אבל מתישהו זה היה צריך להכתב. אז תודה לפותחת השרשור על מתן ההזדמנות והרעיון. אנשים אחרים, אם סבלתם, תאשימו אותה .
לילה טוב לכולם.
ד"ש ממני ומלולה
כלבים >>
לצפיה ב-'הסיפור של שילה/ ג'יל!!!!!!!!!!'
הסיפור של שילה/ ג'יל!!!!!!!!!!
20/12/2010 | 18:21
13
איפה מיפקין שצריך אותה???
כלבים >>
לצפיה ב-'הסיפור הבא'
הסיפור הבא
20/12/2010 | 20:13
10
זה על מישהי שהכרתי לא מזמן..
לפני כמה חודשים הגיעה לעבודה בחורה חדשה קצת היפר מהרגיל..
משום מה אנטיפטית שכמוני ישר התחברתי אליה..
אחרי שבוע של היפר יום אחד היא באה בדיכי
אחרי כמה ימים גילתי שהכלב שלה מת...כלב שהיה לה כמה שנים טובות...
בוקר אחד היא באה ביציאה "ידעת שיש בית קברות לכלבים?"
עניתי לה בחיוב
ואז היא סיפרה לי שהכלבה שלה מתהוהיא הלכה לאחד ההרים בעיר וקברה אותה שם אחרי כמה ימים גילת שיש את הבית קברות לכלבים שילמה כ1000 שקל להעברה + עוד כמה מאות לקבירה...
כמה ימים אחרי זה הוריה אימצו כלבה חדשה מצער בעלי חיים אבל היא עדין רצתה להרגיש טוב עם עצמה..
היא הלכה לתן לחיות וראתה שם כלב עם זנב חתוך ועיוור בשני עיניו וללא שום היסוס אימצה אותו..

כשראיתי את הכלב השבוע הבנתי כמה לב טוב יש לבחורה הזאת.. ומגיע לה באמת הזכייה הבאה...
כלבים >>
לצפיה ב-'הסיפור של נלה'
הסיפור של נלה
20/12/2010 | 20:23
1
11
איך הזמן עובר מהר... לפני כמעט שנתיים:
תמיד רציתי כלב,אהבתי והבטחתי לטפל בו, אבל אף פעם אמא לא הסכימה. אחרי הרבה הבטחות (שמתיקמות כמובן), בחודש אפריל 2009 יצאנו לצער בעלי חיים בבאר שבע, זה היה יום שבת יפה, אבא אני ואחי הקטן הגענו, התחלנו להסתובב בין הכלובים ולחפש את הכלב שלנו. עוד לפני שהגענו החלטנו שאנחנו רוצים רק כלב גדול וזכר בן בערך שנה מקסימום שנתיים. אחרי כמה דקות ארוכות לא התחברו לאף אחד.
חשבו על לחזור כבר שבת הבאה (וכמה שזה מבאס).
לרגע הסתכלתי הצידה ומתנדבת עם כלבה עמדה לה בצד, מיד רציתי אליה ושאלתי אותה אם היא לאימוץ, התשובה הייתה כן, קראתי לאחי ולאבא וכולנו התאהבנו בה, אהבה ממבט ראשון. לא היה לנו מושג איך לא שמו לב אליה בכלובים ואיך דילגנו אליה, זה היה תזמון משמיים. בנתיים המתנדבת יצאה עם הכלבה ששמה אחרי בירור הוא נלה לטיול. לפני זה היא נתנה לנו מספר כלוב ואנחנו הלכנו לברר עליה פרטים. חלקם די גרמו לנו לחשוב פעמיים. התברר שנלה הייתה בת 3.5 נקבה יפת מראה, שהכי הפליא אותנו שמעל שנה היא הייתה בכלוב!!!, והיא הגיעה מהעיר הרחוקה אילת. אבא יצא החוצה לחפש את המתנדבת וקרא לה לבוא, אמרנו תודה רבה. והלכנו לבדיקה אצל הוטרינר. הגענו לשלם את הכסף, וכמו שאתם בטח יודעים שבב"ש לא ממש אכפת להם למי מוסרים. לאבא יצא-הילדים מטפלים בה כי אם לא אני מחזיר (מה שלא היה מצב שיקרה). אם המשפט הזה היה יוצא בעמותה שמסננת לא נראה לי שהיו נותנים לנו אותה.
מאז במשך כמעט שנתיים אני מוציאה את נלה צוהרים וערב (זה התפקיד שלי), מאכילה, משחקת ובערך הכל... רוב האחריות היא עלי, ואני שמחה ומאושרת. אבל כמובן בימים שאני לא נמאת או לא יכולה מסיבות כולשהם לטפל, תמיד יש מי שיטפל בה.
נלה הפכה להיות חלק מהמשפחה שלנו.
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 13:51
2
לצפיה ב-'האימוץ הגורלי של לולה'
האימוץ הגורלי של לולה
20/12/2010 | 21:18
2
14
הסיפור של לולה, מתחלק בעצם לשני סיפורים שונים, שאיכשהו, נפגשו. לא ברור לי איך, וגם לא החלטתי עדיין אם צריך לברך על זה אבל היא פה, ויש לה בית לתמיד.
הכל התחיל כשדודו, בעלי, קיבל סוג של טרום משבר-גיל-40 או משהו רע אחר, והחליט שהוא רוצה כלב. לא, לא כלב, כלבה, קטנה, שתהיה רק שלו. ניסיתי בעדינות, להזכיר לו שיש לנו ארבעה כלבים וזה די מיותר ויקר להחזיק עוד כלב, אבל גם לא ממש התנגדתי. הוא חי עם שיגעון הכלבים שלי יותר מדי שנים, כולם פה בגללי, וראיתי על הפרצוף שלו את המשפט "תיזהרי להגיד לי לא אחרי כל מה שאני עובר איתך על כל כלב שהחלטת שאת רוצה!". אז שתקתי, והתחלתי לחפש. פרסמתי הודעה פה בפורום, שוטטתי קצת בפורום אימוץ, אך המיועדת לא נמצאה. אני התאהבתי עד כלות בצ'ופצ'יק הקטן שפורסם פה, אך כשמו כן הוא, היה לו צ'ופצי'ק.. ודודו מאוד רצה בת חסרת צ'ופצ'יקים.
במקביל ובלא ידיעתנו, נאספה גורה קטנה לכלביה בבית יצחק. מין שקית זבל מדובללת כזו, ששוטטה ברחובות. נתנו לה, כמו לכולם שם, עשרה ימי חסד. ביום השישי, לקחה אותה וטרינרית, שהיתה צריכה להעביר יום פעילות בצהרון של ילדים. היא חשבה שאולי החשיפה בצהרון תועיל לה, ודאגה לתת את הטלפון שלה לכל הילדים, שאם אחד ההורים רוצה, שיתקשר אליה. הכל כדי שהקטנה הזו תנצל.
כשיצאה הוטרינרית מהצהרון, עם שקית הזבל הקטנה, טוב נו, כלבה, היא פגשה את אשתו של אבא שלי ברחוב. זה חשוב כי באותו יום היא שמרה על הילדים שלי. זה חשוב כי בדיוק שהם נפגשו התקשרתי לראות מה שלומם. היא לא ידעה שאנחנו מחפשים כלב. אנחנו נוטים לא לפרסם מידע מהסוג הזה כדי להמנע מהביקורת הבלתי נמנעת, מצקצוקי הלשון ואנחות הכאב של המשפחות.. בתום לב היא סיפרה לי שהיא מחזיקה בידיים גורה מהממת. אני -"מה?" "מאיפה גורה?" היא סיפרה. צעקתי לה שלא תתן לה אותה, שתשאיר אותה אצלה עד שאני חוזרת. לקח לה זמן לקלוט מה אני רוצה בכלל, אבל בסוף היא הבינה, והסכימה להשאיר את הגורה אצלה עד שדודו יראה אותה.
באותו ערב הלכנו לשם, אני ודודו, הוא התאהב בשקית הזבל המפורעשת תוך שניה וחצי, ומאז יש לנו גם לולה בבית את השתלשלות האירועים הזו אין לתאר אלא כמזל טהור. שלנו או שלה..לא בטוח, בעצם אני די בטוחה ששלה, למרות שדי מחבבים אותה פה
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:00
4
ולא רק בגלל שהשם שלה זהה לשם של לולה שלי ושהיא דומה לטייני ז"ל שלי שהיום מלאו 4 שנים ללכתה
מצרפת תמונה שלה
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 20:06
1
לצפיה ב-'ג'יל. (ארוך! לקחת אויר, כוס קפה וכירבולית)'
ג'יל. (ארוך! לקחת אויר, כוס קפה וכירבולית)
21/12/2010 | 00:10
22
46
אני יושבת וכותבת לכם מעוללות התפלצה ג'יל. והיא? היא לא איכפת לה בכלל שאני , את עוללות אימוצה משרבטת. היא רוצה שבמקום שאלטף את מקשי המקלדת, אטרח ואעביר ידי עליה. על כל הדונם!
מבחינתה, כל ההקלות וכל ההנחות בטלות. "רגע, יש פה עוד חצי אוזן למישוש...מה יש לך?"ואז..."יאללה, בלי טובות אני אלך לעצם של הממותה..היא יותר טובה!"
האמת היא שכלל לא עלה על דעתי לכתוב את סיפור אימוצה של הגוד-ג'יל-ה הזו. הרי לא מזמן (13/11/10 למען הדיוק) היא אומצה. כל הפורום חגג איתי את הזכייה. גם את הפוסט שכתבתי קראתם מן הסתם, כולכם. אבל אז הגיעה אלי קריאה בלשון "נו נו נו נו נו..."( היו שם עוד כמה ,אבל חבל על הדיו) ופה נשמעה טרוניה בנוסח איפה "זותי" (ע"ע מיפקין) כשצריך אותה. פתאום עלה על דעתי שאולי, רק אולי, יש מישהו בפורום שלא יודע שאני אום ג'יל..
הכל התחיל בעצם עם מיפ. מיפ היפה שלי, בת הכלבה המופלאה שלנו, שביום ה 7 באוקטובר, נאלצים היינו לוותר עליה לטובת גן העדן של הכלבים. כ -17 שנים מיפ הייתה שלנו ואנחנו שלה.
מיפ הגיעה אלינו אחרי מותה של בל.
ובל הייתה עוד לפני הילדים שלנו .הם הגיעו לבית ובו יש כלבה, ניתנו לה אחר כבוד והיו שלה. כשבל מתה אני הרגשתי שאין בי הכוח לשוב ולכאוב את כאב האובדן ואין יותר כלב.
ילדי שלי לא קמו מן הכאב. אחרי כשלושה שבועות החלטנו לחפש כלב. הם הודיעו לי מיידית שמביאים "כלבה".
אמא שלי ראתה מודעה בעיתון של איש שרוצה למסור כלבות שהוא מציל. היא יצרה איתו קשר, ספרה לו את חוויותינו עם בל (הייתה לא בריאה מיום היווסדה וחיה יותר מכל השגר!) והוא אמר לה:-
תגידי להם שיבואו. אני אתן להם כל כלבה שירצו. אז באנו.
ארבעה כלבים, 3 נקבות וזכר, וכמות לא נספרת של חתולים שהו בחצרו של האיש הטוב. חרדי, ממושב בני ראם,  שפשוט אוסף אליו חיות עזובות ומטפל בהן. אותן שאין הוא אוסף , זורקים אנשים לפתחו. שאלתי, בזהירות, איך זה מתיישב עם היותו חרדי. התשובה הנפלאה הייתה "אני, מבחינתי, מצווה להגן על כל ברואיו"
שם, בין סבך קוצים דוקרניים במיוחד רבצה לה כלבה. "חומה" הוא קרא לה. אבל היא לא באה.
מחמד נפשי אמר שאותה הוא רוצה. נכנס עם חופן אוכל כלבים אל בין הקוצים והג'ינג'ית...נכנסה עמוק יותר. דקות ארוכות ושורטות עברו על כוחותינו עד שיצא איש מבין השיחים ובזרועותיו המופלאה.
היא הייתה יפהפיה. החרדי הטוב  חשב שהיא בערך בת חצי שנה. לקחנו לוטרינר שאמר שהיא בכלל רמאית. היא רק נראית גדולה. מיפ הייתה בת כחודשיים וחצי כשבאה לביתינו. מיפ מיפקין שלנו. אוזניים על כלונסאות.
כמעט  שנה לא מסוגלת הייתי לגעת בה. נתתי אוכל, מים. לקחנו לוטרינר. רחצתי, ירדתי איתה למטה לטיולים. כשהניחה ראש על ברכי הנחתי יד על פדחתה. אבל לא מסוגלת הייתי ליזום החלקת  יד על פרוותה הרכה, פן אשוב ואתאהב. לא מסוגלת לשוב אל הכאב.
עברה שנה. עברתי חוויה מדאיגה והפסקתי לישון. כשהייתה לנו בל, ולא מצליחה הייתי לישון הייתי מניחה ראשי עליה או על ידה ומהנשימות שלה נרגעת ונרדמת. מחמד נפשי החליט להכניס את מיפ למיטה על ידי. הושטתי יד. מיששתי את האוזניים הארוכות הרכות, הצמדתי את הראש ולראשונה, אחרי חודש כמעט ללא שינה...נרדמתי.
מיפ המופלאה שלי. כמה סליחות ביקשתי ממני לאורך כל שנותיה איתנו, על אותה שנה בה לא העברתי יד על פרוותה הנפלאה. מיפ המופלאה שלי...עד היום הכאב בלתי נסבל.
7 באוקטובר. הבנו שאנחנו חייבים לעמוד בהסכם שלנו עם המופלאה בכלבות תבל. ברגע בו היא תסבול, אנחנו נוותר לה.
אמרתי שאני לא רוצה עוד כלב. הליטוף הראשון על מיפ ושפעת הליטופים והנשיקות שהרעפתי מאותו ליטוף ראשון, הביא עלי גם את הכאב העצום הזה. ליטוף שווה אהבה.
פעם אמר לי איש אחד:- "כלב, במקרה הטוב – כל 14 שנים טרגדיה"
אני לא רוצה עוד כלב. אני לא רוצה עוד כלב כי זה כל כך כואב.
וגם, מה אם?
ומה אם אני אקח כלבה ושוב שנה לא אלטף אותה?
זה לא הוגן. מיפ סלחה לי. אני, לא סלחתי לי..
ומה אם אין בי עוד אהבה לתת לכלבה אחרת, שהרי כל כך מופלאה הייתה המיפ שלי? שלנו.
והייתי כואבת כולי. והדרתי רגלי מביתי שלי כל זמן שלא היו בו שאר בני הבית. ובלבד שלא אחזור לבית שהיה ריק ממיפ.
אמא שלי אמרה:- את חייבת לקחת כלב לפני שתהיי ממש חולה.
חברות טובות אמרו :- את, בלי כלב? זה לא יכול להמשך..
אני לא רוצה עוד כלב.
תמיד הסתכלתי בתמונות של כלבים. כזאת אנוכי, אוהבת לבהות בדברים יפים.
ראיתי את "בלה". היא מצאה חן בעיני. אמרו לי שהיא נמסרה. האמנתי שנמסרה, ורווח לי.
אז אמרתי לאמא שלי, אה, כבר לקחו את זו שרציתי.
את אמא שלי זה הצחיק. היא אמרה שעוד לא נתקלה ב 51 שנות קיומי בכלב שלא התאהבתי בו.
קטנונית, האמא הזו...
ואז, ראיתי את פאר היצירה. ראיתי תמונה של כלבה מרהיבה ביופייה. גדולה – כמו שאני אוהבת,
עם הבעת פנים נבונה ונכונה ואהבתי אותה כל כך. הם קראו לה "שילה".
שלחתי לכל מיני חברים שלי את התמונה. אמא שלי אמרה שהיא לא ראתה מימיה כלבה יפה כל כך
חברה שלי אמרה :- "מיפקין (טוב, אז היא לא אמרה "מיפקין", תתמודדו), זו הכלבה שלך. רואים עליה!"
אבל אני עוד כאבתי וחיכיתי.
חברה אחרת התחילה מאיצה בי..."מיפקין, את כל כך אוהבת אותה. אם לא תרוצי, מישהו ייקח אותה לפניך"  ואני רק חשבתי שאם ייקחו אותה, זה כבר טוב. סימן שעוד כלב מצא לו בית.
וחיכיתי.
13 נוב 2010 נסענו לרחובות אוהבת חיות. ראיתי את "בלה" (שלא מסרו..לא יפה ככה להגיד )
את "מנטה" שמצאה חן בעיני והיא הייתה צעירה. וביקשנו לראות את "שילה".
יפה מהתמונות. אצילית משדמיינתי. אהובה בהזמנה. מחמדי אמר שלוקחים אותה.
לקחנו.
הינוקא אמר שהוא לא מסתובב עם כלבה שקוראים לה בכזה שם מעאפן (אני דווקא חיבבתי)
אז שילה הפכה לג'יל. דונם כלבה של טוב לב ותבונה מקצה האף עד קצה השבלול.
ג'יל שלי.
את עוללותיה עד שהגענו הביתה ומאז ועד היום, אתם קוראים פה ועוד תקראו בעתיד.
אבל שתדעו לכם. שלא יהיה שמץ ספק, היא חיכתה לי! היא ידעה שאנחנו לא יכולים לגדל שניים.
היא ידעה שאני אוהבת את מיפ. והיא ידעה שאני אוהב אותה מאד. בזכות עצמה. בזמן שיהייה נכון לה ולי...לשתינו.
וכך  ישבה והמתינה, בסבלנות אין קץ, כלבה נפלאה ומושלמת וחיכתה לי. לבוא ולחבוש את פצעי, לשמן עצמותי ולהחזיר אותי לתלם.
ג'יל המדהימה. הכלבה שבאמת, חיכתה רק לי, תודה לך, אהובה שובבה שלי!
כלבים >>
לצפיה ב-'ווואוווווו אני כולי התרגשות!'
ווואוווווו אני כולי התרגשות!
21/12/2010 | 14:38
1
10
תמונה של המפלצת בבקשה!!!!!!!!!!!!!
כלבים >>
לצפיה ב-'תמונה של ג'יל השולטתתתתתתתתת!!!!1111'
תמונה של ג'יל השולטתתתתתתתתת!!!!1111
21/12/2010 | 20:08
30
סליחה. מרוב ברברת שכחתי
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 12:59
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 13:41
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 13:51
14
כנראה שהאיחולים לשילה-ג'יל ביומולדת של גודמן עזרו מעל ומעבר למצופה!
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?For...
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 14:04
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 14:56
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 14:57
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:00
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 20:03
3
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 22:34
2
לצפיה ב-'מדהים ומרגש '
מדהים ומרגש
28/12/2010 | 10:29
8
וכתוב מקסים כהרגלה של מיפקין (-:
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:29
5
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:37
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 13:37
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 22:42
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:12
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 00:56
2
לצפיה ב-'ג'יל'
ג'יל
29/12/2010 | 09:34
5
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 14:31
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 16:22
2
מקסים מרגש אמיתי !!!

קרן והחבורה
כלבים >>
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 07:46
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:44
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:45
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:46
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:47
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:48
4
בהצלחה!!!
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:53
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:55
2
סיפור מרגש. אני איתך, גם ל"פגומים" יש כ"כ הרבה אהבה לתת...
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:57
2
סיפור מרגש!
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:01
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:05
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:05
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:11
לצפיה ב-' '
27/12/2010 | 19:12
3
אנא התעלמו מההצבעות האחרות שלי בבקשה.
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:16
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:18
2
לצפיה ב-' סיפור מחמם לב.'
סיפור מחמם לב.
27/12/2010 | 19:19
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:21
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:31
2
לצפיה ב-' '
27/12/2010 | 19:32
לצפיה ב-' מרגש'
מרגש
27/12/2010 | 19:45
3
בתור נכה (אמנם לא פיזית אלא שכלית), הזדהיתי.
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:49
1
בלי ספק הסיפור הכי טוב
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:50
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:52
3
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:53
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 20:05
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:07
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:09
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:23
1
X 10000000000


כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:25
1
סיפור מדהים
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:45
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:57
3
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 22:19
1
2
לצפיה ב-'הי! הצבעתי לסיפור של על סאן.'
הי! הצבעתי לסיפור של על סאן.
27/12/2010 | 22:21
3
אבל זה השתרשר לכאן.
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 23:05
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 08:52
3
סיפור יפה ומרגש!
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:35
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 11:08
2
לצפיה ב-' לסיפור של סאן!'
לסיפור של סאן!
28/12/2010 | 15:38
3
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 20:58
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 21:09
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 21:12
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 21:15
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 21:32
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 21:36
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 21:42
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 21:49
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 21:53
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 22:19
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 22:57
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:00
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:00
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:01
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:05
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:21
3
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:48
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:57
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 00:15
4
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 00:20
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 00:28
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 09:00
לצפיה ב-'[כן]'
[כן]
29/12/2010 | 09:43
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 09:48
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 10:18
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:26
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:49
4
לצפיה ב-' '
29/12/2010 | 16:09
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 18:56
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 19:48
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 22:13
1
לצפיה ב-'נעים מאוד אני טרה ואני פה בזכות שרשור של מאלף'
נעים מאוד אני טרה ואני פה בזכות שרשור של מאלף
21/12/2010 | 00:06
2
10
שרצה ללקוח שלו גור דמויי גזעי
אמא קראה בהיסטריה לאבא שראה אותי רזה מאוד ממש כמו שלד בכלוב קטן כל כך
ומיד אמר בואי נאמץ אותה
ומפה מתחילה שרשרת של טלפונים לבמבי שלג
שנתנה את הטלפון של אוסנת שהתקשרה ל ענת שתיאמו עם ההסגר בדימונה
לפתוח את הכלוב בשש בבוקר ולהביא אותי לתל אביב.
טוב, אני לא אספר כמה טלפונים רצו וכמה תחנונים עד אמצע הלילה בשביל להוציא אותי ביום שישי בבוקר כשכולם ישנים
ובכלל לא עובדים כדי שענת תסיע אותי לתל אביב לפגוש את אמא ואבא.
אבל, סוף סוף אני בבית חם אחרי שלושה חודשים שאף אחד לא הוציא אותי מהכלוב הקטנטן (אפילו לא לפיפי בחצר),
אני כבר לא רועדת מקור יש לי שמיכה חמה ומפנקת, צעצועים חדשים ויש לי אפילו רופא חדש
שכל הזמן נותן לי זריקות וכדורים ובודק לי חום ודם - הוא אחלה אבל די נמאס כבר...אני רוצה לפארק.
יש לי חבר חדש היפר הוא ממש דומה לי שממנו אני לומדת הכל ויש לי להקה מקסימה שדואגת לי ואוהבת אותי וממש לא אכפת
להם שאני לא בת 5ח' אני כבר ילדה גדולה בת 2.5ש' ואולי אפילו מעוקרת,
(אממ...כן, ככה קבעו גם הדר' החדש וגם היפה הזאת איך אמא קראה לה...הוטרינרית העירוני- מוזר אה...)
התחלתי לקשקש בזנב כל פעם שמשהו עובר לידי והם ממש מתפעלים ומלטפים ומנשקים- פטנט טוב זה, הזנב הזה :)
והכי חשוב, אני מאושרת שאני לא בהסגר של דימונה...
אז הנה אני

כלבים >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 22:08
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 15:05
לצפיה ב-'חומי ואני...'
חומי ואני...
21/12/2010 | 09:42
7
כשהייתי ילדה כל הזמן אימצתי בעלי חיים אם מדובר על חיפושית, אפרוח, חתול, כלב....
יום אחד היינו משפחתי ואני בחוף הים עם חברים ומשפחה אחת סיפרה שיש להם כלבת פודל חומה קטנה שהמליטה ונשאר להם גור זכר אחרון.
אני שרציתי כל כך כלב, והורי רצו עבורי ביקשו לקבל את הגור. אך התגובה הראשונה של אותה אישה היה שאין לנו גינה ולכן אינה רוצה לתת לנו אותו.
אמא שלי המשיכה להתעקש בטענה שזו לא סיבה מספקת ואכן אנו שגרנו בקומה שלישית בלי מעלית, קיבלנו את הפודל המקסים בין השלושה חודשים שקראו לו חומי...
בדרך מהים עצרנו בבית החברים ואני זוכרת את עצמי ילדה בכיתה ג', מקבלת לידיה כלב מתוק ומקסים חום פודל מלא פרווה לידי והוא יושב איתי באוטו בדרך הביתה.
מהרגע הראשון לא עזבתי אותו. הוא היה כל כך קשור אלי שלא היה מוכן שאצא מהבית מיד היה בוכה ולקח לנו זמן להרגיל אותו שאני צריכה ללכת גם לבית הספר (קיבלתי אותו בחופש) הוא היה שלי , הוא היה החבר הכי טוב שלי, האהבה שלי, הוא היה קטן מתוק וחכם.
כשהייתי חולה לא היה זז ממיטתי, הוא היה מבין הכל , באמת.
הוא היה שלי 16 שנים. ולצערי חלה (וטיפלנו בו בהמון אהבה) ומת.
בכיתי בלי הפסקה, כאב אובדן.
לגדל אותו היה דבר נפלא, העניק אהבה עד אין קץ. דבר נפלא לילדים.כלב פודל מעורב בצבע חום שענה לשם חומי והעניק לי כילדה ובחיי הבוגרים המון.
כלבים >>
לצפיה ב-'הסיפור של פלאס'
הסיפור של פלאס
21/12/2010 | 14:51
26
22
האמת שהסיפור של פלאס הוא יותר הסיפור שלי כי בעצם הכניסה שלה לחיים שלי כיוון אותי לדרך חדשה ושונה.
אז מעשה שהיה כך היה.
בתור ילד תמיד היו לנו חתולים בבית עד שבגיל 13 החליט אבי להביא כלבה הבייתה (זאת עוד לא פלאס). זאת הייתה גורת כלבים מעורבת עם רועה גרמני שבחרה לישון איתי במיטה בלילה. אחרי שנה כשאבי היה מוצא אותי על הריצפה, בגלל שהיא כבר הייתה גדולה וחזקה ופשוט הייתה בועטת אותי מהמיטה, נאסר עליה לישון איתי. אבל כמובן שהקשר החזק בינינו לא הופר. היא הייתה הכלבה היחידה שלי עד גיל 25 בערך כשנפטרה מדום לב. וכשהיא נפטרה גם משהו בי נעלם. הכלבה האהובה שלי שבמשך יותר מ-12 שנים הייתה ומברכת אותי בהתרגשות כל פעם מחדש כבר לא באה יותר.
באותה תקופה כבר גרתי בירושלים ולמדתי לתואר שני במדעי הרפואה. הייתי מוכוון על להמשיך ללמוד לדוקטורט ולהיות חוקר. אך כמה שבועות לאחר שהיא נפטרה, הלכתי עם בת זוגי דאז לכלביית צב"ח ירושלים. עברו כמה שבועות מאז שכלבתי נפטרה והרגשתי צורך עצום לאמץ. בהתחלה חשבתי על רועה גרמנית אבל בגלל חוסר היצע בחרתי בדבר הכי קרוב לזה. ראוי לציין שאם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום אז לא הייתי בוחר בה אבל בעצם גם לא הייתי יודע היום מה שאני יודע אם לא הייתי בוחר בה.
היא הייתה רועה לבנה, גודל בינוני, מלאה בבוץ. זה היה חורף (כמו שפעם חורף היה. עם גשם ושלג והכל) והכלבים היו בחצרות גדולות ולא בכלובים. ברגע שהגענו, קפצו על הגדרות שסמוכים לחצרות בערך כל הכלבים. והם כולם היו רטובים ומסכנים. הם כולם בכו והתחננו. חברתי בכתה גם (וגם אני מבפנים...אני בכל זאת צריך לשמור על קצת פסון).
ודווקא כלבה אחת לא טרחה לבוא לעברנו. היא המשיכה לרוץ בחצר כאחוזת אמוק ולשחק. לא עניין אותה שבאו בני אדם. כנראה כבר התייאשה וחשבה שאין טעם לזה.
"אותה" אמרתי והצבעתי. חברתי הסכימה. הכלבן הביא לנו את הגוש החום והבוצי (שלימים יקרא פלאס או פלסיבו) שהמטיר עלינו ליקוקים וקפיצות שכיסו אותנו בבוץ כמעט באותה כמות. שילמנו את סל האימוץ ולקחנו אותה הבייתה ברכב שכוסה באלפי עיתונים מבעוד מועד. כל הנסיעה היא ליקקה את אוזנינו בשמחה. בבית היא עברה את המקלחת הראשונה שלה ופרוותה הלבנה התגלתה מתחת לשיריון הבוץ. אך אליה וקוץ בה. התגלו גם נגעים באפה וביטנה.
הוטרינר קבע שיש לה דמודקס בפנים ושהיא אלרגית לפרעושים ולמזון. כמובן שטיפלנו בה והחלפנו לאוכל מדגים שלא גרם לה גירוי. זמן לא רב לאחר מכן היא החלה להקיא. זה קרה בדיוק כשהייתי במילואים אז חברתי לא סיפרה לי כי לא רצתה להדאיג אותי. אבל הוצאתי את זה ממנה והסתבר שהמצב היה רע. היא שתתה הרבה והשתינה הרבה (PUPD זה המונח הרפואי אם זה מעניין מישהו) ולא יכלה להתאפק אפילו לרגע וכך יצא שהמיטה שלנו שעליה היא ישנה גם הפכה להיות בריח משתנה. אבל זה לא הדבר שהפריע לנו. היא הלכה ונמוגה מול עינינו ולמרות הזמן המועט שהייתה אצלנו, היא כבר הייתה חזק בליבנו. התחילו בטיפולי אנטיביוטיקה שלא עזרו. סטרואידים שלא עזרו ובסוף עלה הוטרינר על הסיכוי שאולי יש לה מחלת אדיסון (היפואדרנוקורטיסיזם). מחלה זו נגרמת עקב הרס בלוטת האדרנל ואז כל מאזן המלחים בגוף מופר ומערכות הגוף פשוט קורסות להן...במהירות. המזל היה שהמחלה התפרצה אצלנו ולא במכלאה כי אחרת גורלה היה נחרץ. בוצעה הבדיקה שמאוששת אדיסון והתחלנו בטיפול. הלכנו עם הבדיקות לרופא שלנו הרגיך שסירב להאמין אך כשראה את התוצאות הוא הסכים. מצבה השתפר פלאים. היא הפסיקה להקיא וחזרה לאכול ולהתרוצץ. אבל ההשתנות והשתיה לא הפסיקו. הוטרינר יעץ להוריד את מינון התרופה וזה לא עזר. הוא הוריד עוד וזה לא עזר. הוא הוריד עוד והמצב הורע אף יותר. כתלמיד מחקר, פתחתי את האינטרנט וקראתי כל מאמר שמצאתי על אדיסון בכלבים (זה קיים גם בבני אדם) וגיליתי שהכיוון הוא למעלה ולא למטה. נתתי לה פי שניים יותר מהמינון המקורי והפלא ופלא, היא הפסיקה להשתין (נתתי לוטרינר את המאמרים כדי שיאשר לי להעלות את המינון... לא העלתי על דעת עצמי בלי התייעצות עם איש המקצוע).
היום היא מקבלת 8 כדורים ביום כך שכל חודש אני מוציא על הכדורים מאות שקלים. היא עדיין אוכלת אוכל מדגים שקצת יותר יקר. היא מקבלת גם סירופ נגד בריחת שתן. הייתה לה שעלת מכלאות בנוסף לדומודקס כשלקחנו אותה ויש לה הפרעת התנהגות שגורמת לה ללקק כל פצע שיש לה ואם לא חובשים אותו טוב הוא לא יחלים לעולם. היא לא מסתדרת עם 90% מהכלבים הזכרים ועם 99% מהנקבות. חתולים היא דווקא אוהבת (כנראה חושבת שהיא חתול).
אז למה אמרתי שזה בעצם הסיפור שלי? כי כל מהלך הארועים הזה גרם לי לשנות כיוון ולאחר שסיימתי את התואר השני שלי עברתי ללימודי וטרינריה. עכשיו, שנתיים וחצי לאחר תחילת הלימודים, אני אפילו יותר בטוח שאני בדרך הנכונה לעבר ה"ייעוד" שלי בחיים. ופלאס? פלאס חיה כמו מלכה!
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 13:48
3
7
רוב האנשים היו מוותרים...
כלבים >>
לצפיה ב-'ומזל שלא ויתרתי'
ומזל שלא ויתרתי
27/12/2010 | 14:13
2
11
למרות העלויות אחזקה הגבוהות שלה עד היום, אני לא מתחרט לרגע.
מוזר... נראה שנמחקו כמה וכמה תגובות לסיפור.
כלבים >>
לצפיה ב-'כל התגובות נמחקו'
כל התגובות נמחקו
27/12/2010 | 14:19
1
8
כדי לפנות מקום להצבעות. השתיים האלו שלנו גם בטח תיכף יימחקו, לא לקחת את זה אישית
כלבים >>
לצפיה ב-'נעלבתי.... '
נעלבתי....
27/12/2010 | 14:51
3
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 13:59
4
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 15:00
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 16:39
3
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 17:57
3
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:52
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:40
25
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 20:01
1
פילסוסית.....
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 22:16
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 22:53
1
סיפור מרגש (:
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 23:06
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 09:37
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:26
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:27
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 15:39
לצפיה ב-'.'
.
28/12/2010 | 16:41
2
פלאס בהכלט מלכה :)
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 22:37
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:10
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 10:34
2
לצפיה ב-' אהבתי'
אהבתי
29/12/2010 | 12:23
1
אני חייבת להודות שגם הכלבים בחיי , בעיקר כניסת המעורב שלי לחיי לפני 6 שנים כמעט עשו שינוי עצום !!!

בהצלחה לך בלימודי הוט' :))

קרן והחבורה
כלבים >>
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 13:47
5
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 09:00
1
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 10:06
3
לצפיה ב-'הסיפור שלנו...'
הסיפור שלנו...
21/12/2010 | 18:21
1
2


הכל התחיל כשיצאתי מבית הוריי, ורציתי כלב. לחבר לקח זמן להסכים (כי כלבו האהוב מת זמן קצר לפני-כן, והוא חשש להיקשר שוב).
"תקופת ההמתנה" הזו התאפיינה בעיון בפורומים של כלבים, בצפיה בתמונות של כלבים לאימוץ ובציפיה..

אחרי מחקר קצר על תכונות של גזעים, חשבתי על בורדר קולי. רציתי גור, כלב חכם, נמרץ, שעיר... והוקסמתי מהגזע הזה.
חבר שלי חשב לקנות גור קטן עם תעודות ממגדל מוכר בצפון. אפילו נסעתי לשם, לראות את הגורים (עם ידיד שלי, שקנה בסוף גור). החלטתי לפני-כן לחפש גור בעמותה.

הלכתי לאורה, מ"הכלבים של אורה" בצומת מסובים (בדיוק התפרסמה עליה כתבה בYnet, לפני שנה), ושאלתי אם יש בורדר קולי (בשלב הזה הייתי נעולה על הגזע...). היה. היו שתיים אפילו, נסעתי לראות אחת מהן באמנה, אך הן לא מצאו-חן בעיני מסיבות שונות.

תוך כדי סיור אצל אורה, ומפגש עם כלבים מקסימים אחרים, שמתי-לב שיש כלב אחד, בינוני בגודל, חום כזה, פשוט (חבר שלי תמיד צוחק עליו, כשאני מרעיפה עליו מחמאות.. חבר שלי אומר: "איזה כלב פשוט אתה.. " באותה נימה שלי, כשאני אומרת "איזה כלב מושלם"), פרווה קצרה, עיניים חומות נבונות.. בעוד שכלבים אחרים קפצו עלינו, התחנחנו, והתחנפו- הוא פשוט דאג להיות לידי. היתה נקודה, כשעצרתי לדבר עם אורה- קלטתי אותו עומד על ערימת קרשים לצדי, בגובה המתניים, הוא עלה עליה להיות יותר קרוב).
בקיצור- עוד לא לגמרי הבנתי את זה- אבל נכבשתי.

לקחנו לנו יומיים לחשוב על הבורדריות, והלכנו. ואני חשבתי רק על הכלב הזה. קראו לו ג'רי... על המבט הנבון והכבוי על האצילות... היה חורף, ורצית לתת לו בית חכם. מאחר והוא לא היה הכלב שחיפשתי- חשבתי לקחת אותו לאמנה ולקדם מציאת בית. כי ידעתי שלא יהיה לו קל למצוא, הוא היה בן שנה וקצת, כבר לא גור, לא בולט בין הכלבים הגדולים שם, די ביישן, והיה אצל אורה מזה שמונה חודשים ללא אימוץ...

אז זה היה הפתרון- לקחת אותו לאמנה ולקנות גור של בורדר קולי. אחרי יומיים באתי, שילמתי את מה שצריך ואספתי את ג'רי (שהיום שמו הוא ג'ו...), כששמתי עליו את הרצועה- כבר הבנתי שמצאתי את הכלב הפרטי שלי.

בנסיעה חזרה הביתה הוא קצת פחד, נהם במרירות... חיבקתי אותו, במשך הימים הראשונים- כמעט שלא עזבנו אחד את השני, לקחתי כמה ימי חופש, והוא נצמד אלי.. כל היום הלך אחרי, בכה אם יצאתי...

היום ג'ו כלב שמח, מלא שמחת חיים (לפעמים שואלים אותי אם הוא גור..), משחק עם כלבים אחרים, הוא נגמל גם מההרגל המגונה שלו לרוץ אחרי חתולים (לעתים הוא מסתכל לעברם במבט מצהיר כוונות, ומספיק שאומר לו, והוא מרפה). הוא שליו ופעלתן- הכל במידה, הוא נותן כל-כך הרבה אהבה.. שמספר פעמים בחודש, אני שומעת את עצמי אומרת שאיזה מזל היה לנו...



כלבים >>
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 14:01
2
אהבתי את התאור שהוא דאג להיות
קרוב ובסביבה.

זה מזכיר לי כלב
שנבח את נשמתו לחופש.
כלב גדול שהיה קשור למלונה בעומק המכלאה
ולא היה סכוי שיבחינו בו.רחוק מהעין.
הןא כל כך דאג שישימו לב אליו
נבח ודיבר וביקש שיקחו אותו.
לקחו אותו.
כשהביאו אותו ממעמקי המכלאה מאי שם ליד הגדר,
התברר שהוא גדול,מאד.אפילו לרגע לא חלמו
להחזירו ליד הגדר במעמקי המכלאה.
נבח את נשמתו לחופש .
כלבים >>
לצפיה ב-'תסלחו לי אבל אני לא כותב איכותי במיוחד'
תסלחו לי אבל אני לא כותב איכותי במיוחד
21/12/2010 | 18:49
4
11
אך אני השתדל.

הסיפור של הולי ושלי.


האמת היא שזה קרה מאוד מאוד מהר, ללא היה מתוכנן להביא עוד כלב למשפחה.
הבוקר ניפתח כמו כל בוקר אחר, קמים שותים תה/קפה תלוי במצב רוח ויוצאים עם הכלבים לטיול בוקר.
לאחר מכן מגיעים לעסק פותחים מחשבים בודקים סדר יום פגישות הזמנות וכאלה ונכנסים לפורום לראות מה קרה ואם קרה משהו במהלך הלילה.

נכנסתי לפורום ובאמת משהו גדול קרה, משהו שהאמת לא האמנתי על עצמי שיכול לגרום לי לזנוח את הפגישות המתוכננות לזנוח לקוחות.
ואז ראיתי אותה, יותר נכון תמונה שלה כאן בפורום, תמונה של פודלית מבוגרת שבדיוק הגיע לצער בעלי חיים חיפה,
לא היה ברור הגיל שלה מלבד העובדה שהיא מבוגרת ובטח שלא היה ברור מה העבר שלה.

הדבר שהיה כן הכי ברור זה זוג העיניים שחורות כאלה, עיניים שמבעד לתמונה קראו לי להגיע לקחת אותה, אבל להגיע עכשיו עכשיו לרוץ מהר לאמץ אתה.

ישר קראתי לבן זוג שלי, ואמרתי לו שהסתכל על הכלבה, וגם הוא מבלי לחשוב אמר "טוב מה אתה עושה כאן ? יאלה לך תביא אותה", מבלי לחשוב יותר מידי, קפצתי לרכב ותוך זמן שיא הגעתי לצער בעלי חיים, משהו כמו 12 דקות כולל חניה.

פגשתי את שאול (המנהל) בכניסה, וישר שאלתי אותו איפה היא הכלבה.
שאול לא ממש הבין בהתחלה על מה אני מדבר איזה כלבה והאמת שבצדק, הרגשתי שכל רגע שאני מבזבז הכלבה כאילו רק ממתניה.
אמרתי לו הפודלית השחורה זו המבוגרת שרק הגיע.
שאול ליווה אותי לכלבה, הרמתי אותה על ידיי, נכנסו למשרד ויצאו כמו חתן וכלה, רק שהכלה היתה במצב נורע.

קרציות היה בשפע, רסטוט גם כן, מצב השיניים היה נורעי אבל עדין העיניים, אותם עיניים מהתמונה, פתעום היו נראות אסירי תודה אך מבוהלות באותה מידע.

מכאן כבר רובכם מכירים את הסיפור ההמשך.

היום הולי היא כלבה מקסימה, עדין עם שריטה עמוקה ופחדים שעם הזמן נרפאים.
היא התגלתה ככלבה מקסימה בעלת אופי חם ואהבה אין סופית לתת אם כי בדרכה, קשה לה לבטוח בבני אדם אך היא מאוד מאוד משתדלת.

זה בגדול סיפורה של אולי, מינוס החלק הטיפולי פיזי שלה שלצערי עוד לא נגמר ומינוס החלק השיקום הנפשי שלה.

הרווחתי כלבה מקסימה שהדבר הכי כואב לי עד היום
זה אך, אך מישהו יכל לנטוש "יצור" כו אוהב.

איפו שהוא אני רוצה לאמין שלמישהו היא נגנבה או אולי אבדה.


כלבים >>
לצפיה ב-'תמונה ישר מהתנור של הולי'
תמונה ישר מהתנור של הולי
21/12/2010 | 22:56
1
10
טוב לא באמת ממש מהתנור זה יותר מטאפורה חחח

השתדל בימים הקרובים לעלות עוד תמונות שלה.

כלבים >>
לצפיה ב-'יפה שלייי '
יפה שלייי
22/12/2010 | 20:48
7
מלאכית קטנה  - שהתחבאה מאחורי קיוסק מאולתר.  יצא המשם מבוישת ומפוחדת, ולאחר מכן התחילה לרות בכל מגרש חנייה ולנסות לרוץ אחרי כל בן אדם שנכנס לאוטו ונוסע. היא הסתכלה בעיניים עצובות וכואבות מדוע אף אחד לא לוקח אותה. (אני משערת ששננטשה כאשר נזרקה מאוטו או משהו, כי נראה שאת האזור לא הכירה).

מזל שליד המקום בו ננטשה הייתה מרפאה וטרינרית, לקחתי את המלאכית הזו על הידיים ורצנו לוטרינר בתקווה שלא כל כך הייתה שאולי בכל זאת יש לה שבב ומישהו בחיים האלה מחפש אותה. טסתי הביתה, הבאתי אוכל וחזרתי לשם - להפתעתי היא עדיין הייתה שם, חיכתה! חיכתה... וחיכתה ... ובינתיים המשיכה לרוץ בתוך מגרש חנייה ולהתחנן שמישהו יקח אותה.

מהתחלה קראתי לה והיא באה אחריי, אבל כשהבנתי שהיא כנראה ממש מכירה מה זה ידיים, ככה התחלתי לרוץ לוטרינר בתקווה נואשת שיימצא ליצור האומלל הזה מישהו שאוהב אותה ומחפש אחריה, אבל זה ממש לא היה כך. הוטרינר בתמיהה שאל אותי "מה את הולכת לעשות עם זקנה כזו?? היא נראית לי הרבה יותר מ-10". אז פשוט בייאוש התיישבתי ביחד איתה על הספסל והתחלתי למרר בבכי מה אני עושה עם האומללה הזו שהגורל לא שפר עליה.

התקשרתי והתחננתי שיקבלו אותה כי לא יכולתי לקחת אותה אליי. באותו היום צילמתי אותה מהפלאפון והבטחתי להם שאני עוד אמצא לה בית, ובית טוב (אבל לא ממש האמנתי בזה). אמרתי לעצמי שאני לא אשאיר אותה בעמותה. עבר יום והמשכתי בבית לבכות ולחשוב מה יהיה על האומללה ? היא הרי תמות שם משברון לב .

התחלתי לפרסם ולפרסם ומיכאל ובן זוגו המלאכים פשוט נפלו על הולי ועליי כמו גשם משמיים. ביום למחרת שמעתי שעל הבוקר אומצה והתחלתי שוב לבכות (הפעם מרוב אושר, כן כן אני בוכה גם כשאני שמחה )

תבורכו על מה שעשיתם בשביל המלאכית הזו.

שולחת לכם גדול ואוהב

ככה הולי נראיתה ביום שבו מצאתי אותה
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 12:55
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 12:17
1
לצפיה ב-'אהבה מליקוק ראשון - צ'יקו (לשעבר-איצקו) & US'
אהבה מליקוק ראשון - צ'יקו (לשעבר-איצקו) & US
21/12/2010 | 19:43
6
19
מודה ומתוודה. בכלל לא התכוונתי לאמץ כלב.  
הייתי מותשת,פיסית ונפשית..אלמנה צעירה שאיבדה את חבר הנפש שלה,אחרי מלחמה מייגעת בסרטן, עם שני ילדים ותינוק.
גדלתי עם כלבים,מאוד מאוד אוהבת אותם,אבל הרגשתי שאין לי כוחות לטפל אפילו בעצמי ובילדי,וכלב דורש טיפול. את זה ידעתי.
והילדים רצו כלב. מאוד. לא רציתי להיות מאילו שמושמצים פה בפורום (ובצדק) כי לקחו כלב "בשביל הילדים". אז הבטחתי לחשוב על זה.
ואז פגשנו את פלא של נעמה אריאל. הזיק שראיתי בעיניים של הילדים,ששחקו איתה וחבקו אותה,שכנע אותי בו במקום. מאמצים כלבה!
אם צריך למצוא כוחות,אמצא אותם. ידעתי שזו מחוייבות לכל החיים,וידעתי שאעמוד בה,כי צריך. "בשביל הילדים".
כעבור כמה ימים קבלתי טלפון מנעמה,שהפנתה אותי לראות הודעה פה בפורום " איצקו מחפש בית".
קטן,חמוד,מסתדר עם חתולים ו...זכר. ואנחנו רצינו כלבה...(עם 3 בנים בבית,חשבתי שיהיה נחמד איזו נקבה בסביבה :)
הראיתי לילדים את התמונות וברוב קולות הוחלט שנוסעים לראות אותו.
(מודה,התמונה שלו עם האפודה,מכורבל כמו תינוק..לא יכולתי שלא להתרגש).
בערב,קבלתי טלפון מגיא,שערך לי "תחקיר בטחוני" מלא...רצה לוודא שאני מודעת למה שאני לוקחת על עצמי.(  אחרי מה שאני קוראת פה..צודק !.).
בשבת הקרובה,שמנו פעמינו לכיוון כפר סבא,ונפגשנו עם גיא ורעות והלהקה המדהימה. הילדים התאהבו ממבט ראשון. אני עוד שמרתי על "דיסטאנס"..
לאחר סירוס ,ו"שופינג" ב "זו- ארץ",נסענו הביתה. אמא אחת,שלושה בנים וכלכלב...
מאחר שהשם שלו היה קצת דומה לשמו של בעלי ז"ל,והעדפתי להמנע מרינונים מסוג : "לא מתביישת,קוראת לכלב על שם בעלה.." ,שונה שמו לאחר כבוד ל"צ'יקו".
צ'יקו השתלב במשפחה כאילו נולד אצלינו. מדהים עד כמה הוא מתאים לנו...
אתלט,היפראקטיבי,רגיש,חכם,שובב,סתגלתן ו...מלא מלא אהבה.
לא דמיינתי שיצור קטן יוכל להכניס כל כך הרבה שמחת חיים,שובבות  וצחוק,לבית שכל כך היה צריך את זה. וגם ל"אמא".
מהר מאוד כולם צחקו ממני שה"בשביל הילדים" היה תירוץ. צדקו...הוא עזר לי לפחות כמו לילדים,אם לא יותר.
אין כמו כלב קטן לחבק ולהתכרבל איתו כשעצוב בלב..הוא מארח לי חברה כשאני עובדת,יושב מתחת לשולחן המחשב ומתחכך ברגלי..
והוא תמיד רואה שאני צריכה ליקוק,או מתיישב עלי,כשאני ממש זקוקה לזה.
הוא חלק מהמשפחה. לגמרי. לא יכולים לדמיין את עצמינו בלעדיו. הוא "רב" עם הקטנציק שלי על הכדורים בחצר,משחק עם החברים של האמצעי,
ומתאמן בריצה עם הגדול. אם רק היה יודע לקפל כביסה..היה מושלם!
(הוא גם ככל הנראה יודע לקרוא,כי עכשיו הוא קפץ עלי ונתן לי ליקוק רטוב ויסודי באוזן. )
אז נעמה,תודה שמצאת לנו אותו,ותודה על הייעוץ והליווי ..
רעות וגיא,תודה שששמרתם עליו עד שהגענו,שנתתם בנו אמון לגדל אותו,ושאתם שם בשבלינו.
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 12:58
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 20:07
3
לצפיה ב-' '
27/12/2010 | 21:14
2
לצפיה ב-' '
27/12/2010 | 21:30
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 00:18
3
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 07:13
1
לצפיה ב-'הסיפור שלי ושל טילי'
הסיפור שלי ושל טילי
21/12/2010 | 19:43
1
7
יום עבודה רגיל סיימתי לעבוד והלכתי לתחנת האוטובוס שנוסע לביתי
בעודי יושבת בתחנה ולידי שני אנשים שמחכים גם.
ישבה לה כלבה שחורה מאוד מכוערת עם שרשרת ותג ומסופרת. היא ישבה על החומה שאני ושני האנשים ישבנו
ישבה לה בשקט ולפתע הגיע אליי כניראה בחרה בי מבין השאר משום מה.
התקרבה אליי והתיישבה עליי בלי שאקרה לה בלי שום כלום.
ישבה ישבה ולא זזה . לא ידעתי מה לעשות פחדתי אולי שתנשך אותי למרות היותה שקטה
החלטתי להציץ על התג שלה והיה כתוב הוטרינר של עירית בת -ים
אמרתי לעצמי היא מסופרת ומסודרת בטח של מישהו.
בינתיים האוטובוס שלי כבר עבר. למרות יום עבודה קשה ומפרך התקשרתי לויטרינר בינתיים נתתי לה נקניק קניתי במכולת הקרובה ונתתי לה לאכול.
הוטרינר הגיע ולקח אותה בחוסר עדינות.
היתה מאוד עצובה וכאב לי הלב.
הודעתי להם שאם הם לא ימצאו את הבעלים שיודיעו לי ומסרתי את הטלפון שלי.
עברו שלושה ימים התקשרתי אליהם והודיעו לי שמצאו את הבעלים כי היה לה שבב הבעלים אדם זקן . הם ביקשו ממנו לשלם 250 שח קנס על כך שהיא היתה משוחררת ברחוב
הוא לא הסכים כי אמר שקשה לו לשלם את הסכום הזה
בקיצור עבר שבוע וטילי שלי היתה כניראה בכלבייה.
תיאמתי אם הוטרינר של בת-ים שאני מגיעה לקחת אותה
ואכן כך המסכנה היתה רועדת בלי השרשרת שלה סביב צווארה כניראה הוציאו לה.
אחרי שלקחתי אותה היא פיתאום חזרה לחיים שמחה וליקקה אותי
עד היום היא אצלי כבר חצי שנה בערך אני והיא קשורים בדם היא כלבה מקסימה שקטה ממושמעת
אומנם כל פעם שרוצים ללטף אותה היא מורידה את הראש בבהלה אולי היו מרביצים לה הבעלים הקודמים איננני יודעת
אבל אני נותנת לה חום ואהבה והיא מתה עליי אני מפנקת אותה חבל"ז ולא אוותר עליה בחיים.
דרך אגב חוץ ממנה אימצתי חתולה שאצלי כבר שנתיים ויש לי תוכים שמולידים בלי סוף אשמח למסור את התוכים מי שרוצה כי יש לי כבר 15 תוכים יפים מקסימים.
אמא שלי אומרת שחסר לי רק גירפה ופיל להשלים את קבוצת החיות שיש לי בבית.  
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 15:51
3
לצפיה ב-'הסיפור של סופי ושלי '
הסיפור של סופי ושלי
21/12/2010 | 21:06
2
8
אחרי מספר חודשים של מחשבות לאמץ כלב לראשונה בחיי,
הלכתי יום שישי 12.1.2007 ליום אימוץ של עמותת "חבר לי" בגן מאיר בתל אביב.

ידעתי מספר דברים:

- שאני רוצה כלבה
- שאני רוצה כלבה קטנה בגודל (אז גרתי לבד ולא הייתי ניידת ורציתי שיהיה לי קל לנסוע איתה)
- שאני רוצה כלבה מחונכת לצרכים, כלומר לא גורה

היו הרבה כלבים באותו בוקר אך אף כלבה לא משכה את תשומת ליבי, עד שראיתי מתנדבת מהעמותה עם גורה בידיים.
זו הייתה גורה לא קטנטונת, בצבע לבן-בז', אמרו לי שהיא בת חודשיים ושקוראים לה סיסי.
התאהבתי בה במקום. אמרו לי שהיא תהיה כלבה בגודל בינונית. באותו רגע שכחתי כל מה שאמרתי שאני רוצה והחלטתי לאמץ אותה.

אך קודם הייתי חייבת להמתין שתי ילדות שהיו לפניי בתור וחיכו לאמא שלהן כדי לשכנעה לקחת את סיסי. אז חיכיתי בסלבנות כי הבנתי שהאמא בדרך ליום האימוץ ובטוח לא תרצה לחזור הביתה עם כלבה גורה כי הילדות רצו. אז חיכיתי עד שהאמא הגיעה והילדות התחילו לבכות בכי מר, וכשהלכו לקחתי את סיסי לידיים.

באותו יום קרובת משפחה הציעה שאחליף לה את השם כי לסיסי יש קונוטציה לא מי יודע מה....אז לקח לי שבוע למצוא לה שם עד שבחרתי בסופי.

חייבת להגיד שלא היה קל. לא עם הגודל שלה ובלי אוטו, לא עם הפיפי והקקי בדירה בה גרתי. לא עם התוקפנות וטריטוריאליות שלה.
כשהיא הייתה בת כ- 8 חודשים עבר בראשי למסור אותה כי היה לי מאוד קשה. חברה טובה שלי מהצפון ביררה בישוב שלה עם כמה משפחות עד שמצאה משפחה שראתה תמונות של סופי וחשבו לאמץ אותה. כשקיבלתי את הטלפון וחברתי אמרה לי שיש מי שרוצה אותה ואם אני עדיין רוצה למסור, הבנתי באותו רגע שבחיים לא אפרד ממנה.



בתמונה סופי כשהייתה בערך בת חודשיים, עוד בימי העמותה.
כלבים >>
לצפיה ב-''
21/12/2010 | 23:20
1
2
לצפיה ב-':))'
:))
22/12/2010 | 19:02
5
וסופי היום...
כלבים >>
לצפיה ב-'אין כמו טייסקה'
אין כמו טייסקה
21/12/2010 | 22:23
6
12
זה סיפור חייה של כלבה, מן כדור שלג שהתגלגל לו, התגלגלות מיד ליד - מועמדות להמתה ומלאך אחת שלא ויתרה

טייסקה,
זו ששבתה אותי והותירה בי שצף של דמעות ביום בו נסעה אל חייה החדשים:
בגיל חצי שנה נינטשה בצב"ח ב"ש ע"י זוג צעיר שחשק בליבו לנסוע לחו"ל
מפליא שכן עיקרו וחיסנו אותה – בואו נאמר כלבה מבית טוב שהחליט לנסוע הרחק בלעדיה.
עקב עצם מוגדלת בראשה שצמחה וצמחה הוחלט שיש לה גידול במוח והדרך לרשימת המומתים היתה קצרה.
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?For...

למזלה של טייסקה, היתה אחת שלא ויתרה, נלחמה עבורה כלביאה,
הרימה תרומות – ושלחה אותה לניתוח להסרת ה"גידול" = עצם מוגדלת סה"כ..
ואפילו חגגה לה יום הולדת שנה..בכלביה  

לא דיי בכך וטייסי התגלגלה לה מבית לבית לבית
מה שרק גרם להחמרת מצבה ההתנהגותי, ועורר אצלה חשדנות לזרים
מה שגרם למירי שוב להתחנן לעזרה ולא לוותר על כלבה יפיפיה וטוב שכך!
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?For...

כשהצטרכתי לעבור דירה, שוב ראיתי שטייסי התגלגלה לה
הבטחתי למירי, כשנינחת בב"ש ונתארגן
אקבל אליי את טייסי עד לאימוץ המיוחל, וטייסקה הגיעה
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?For...

חגגנו לה יומולדת שנתיים יחד, סופסוף בבית ולא במכלאה
עברנו יחד את עופרת יצוקה וגראדים סביבנו
ואף נשלחה לאילוף אצל אבנר רז

אחרי 7 חודשים של אומנה,
שנתיים וחצי מחייה מתגלגלת מיד ליד מבית לפנסיון לבית
נחה טייסקה בבית משלה עם אמא, אבא, אחות קטנה גדולה ואח חתולי
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?For...

היא הכלבה הכי מדהימה שעשיתי לה אומנה,
ידעה להעניק אהבה לכל יצור חי,
לרוץ ולהשתולל כשצריך ולנוח כשטיח,
מאוד מתגעגעת אליה ולעולם תשאר בליבי ובליבו של ג'וני
ממשיכה לאחל לה שתמיד יהיו השמיים כחולים מעליה ושלעולם לא תשמט האדמה תחתיה שוב
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 20:38
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 07:57
1
לצפיה ב-' אין... לא היתה ולא תהיה כמותה '
אין... לא היתה ולא תהיה כמותה
28/12/2010 | 09:49
2
8
אני חושבת שהילדה המיוחדת הזאת לעולם לא תשכח מליבו של אף אחד מהאנשים שעזרו לה אי פעם בדרכה הארוכה לבית חם.. :))
כלבים >>
לצפיה ב-'A great dog, who was lucky to '
A great dog, who was lucky to
28/12/2010 | 10:33
1
2
have you and Smadar, to believe in her and fight for her. If she has a loving home now, if she is alive and loved and happy, it is, first of all and above all, thanks to the two of you.
כלבים >>
לצפיה ב-'ואני כל יום מודה לה שהיא קיימת...'
ואני כל יום מודה לה שהיא קיימת...
28/12/2010 | 23:06
5
כל פעם שקצת עצוב לי אני נזכרת במבט שלה... ביללה המיוחדת שלה.. במין חיוך הטיבעי הזה שיש רק לה... היא הצילה אותי מספר לא קטן של עמים אפילו בלי לשעת על כך בכלל :P
כלבים >>
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:48
1
לצפיה ב-'סיפורו של רוקי- כלב עם צוואר משוסף'
סיפורו של רוקי- כלב עם צוואר משוסף
22/12/2010 | 08:49
120
33
יום אחד קיבלתי תכתובת בפייסבוק מאבי קוזי. יש כלב שזקוק לעזרה, פצוע מאוד, גוסס. האם תסכימי לעזור?
טוב.. על דבר כזה.. מישהו יכול בכלל להגיד לא? אז הרמתי טלפון לאבי קוזי. אפילו שבמקור לא סבלתי אותו . אבל למי איכפת מקוזי עכשיו. "מבצע הצלת כלב"- יוצא לדרך!!!
המקום- איזור התעשייה בכ"ס. השעה- חצות. סינג'רתי איתי חברה וחברנו לקוזי ועוד שתי בחורות מקסימות, חבורה לילית שמחפשת ללכוד כלב. הכלב קשה מאוד ללכידה. המירדף אחריו נמשך כמה חודשים טובים עוד לפני שקוזי נכנס לתמונה. הוא התבצע על ידי בחורה בשם אור, חברה שלה, ילדיה של אור, ועוד אנשים טובים שנדהמו כשפגשו בכלב הפצוע באקראי..
כל ניסיון ללכוד אותו נכשל. עם אוכל, עם סמי הרדמה, עם דורון ברנר מהמישמר, עם מנכלי"ת כ"ס אוהבת חיות. עם מתנדבים אחרים. שני ניסיונות כושלים של אבי קוזי לבד. ידענו.. זה עכשיו או ש..
פיטרלנו רגלית בכל האיזור .. באחת וחצי בלילה פגשתי בו לראשונה. ראיתי עיניים. פחד גדול. זאב גדול ומרשים. ובעיקר צוואר... משוסף לחלוטין. רקוב. מזעזע במראהו. פיסות עור שחורות מהנמק משתלשלות לכל אורכו ורוחבו. הכלב מסריח למרחקים. כלב. פלא הבריאה... נרקב בעודו חי...
המירדף אחריו נמשך עד הבוקר וניכשל . לא הצלחנו אפילו לירות בו חץ הרדמה. רצנו בכל השטח, כיתרנו עם רכבים. חילקנו תפקידים. ניסינו להיות מקצועיים.. וכלום. חזרנו בלעדיו הביתה. השארנו פצוע בשטח.
מאותו רגע אין לי מנוחה...  קמה בבוקר- מול העיניים- הכלב. במהלך היום- הכלב. בלילה, לפני השינה- הכלב. הכלב והכלב והכלב.. רק שלא ימות כך לבד.. בכאבי תופת.. רק שלא יהיה מאוחר מידי..
היה ברור שיש לנו פה עסק עם כלב מקצוען. חכם מאוד. חשדן מאוד. בעל יכולות פיזיות מרשימות. משאיר לנו אבק ביכולותינו מולו..
חשבתי וחשבתי וחשבתי... איך ניתן להצליח במירדף שניכשל כבר חודשים רבים? מה נקודות התורפה? איך אנחנו יכולים לתפוס אותו בביצים???
ואז זה בא.. הביצים!!! נקודת התורפה של כל זכר ביקום!!!! בום!!! אכלת אותה כלב..עלינו עליך.... מזה לא תימלט...
השלב הבא היה לגייס כלבה מיוחמת, שבעליה יסכים "להפקיר" אותה בשטח ללילה שלם, כדי שזכר יתקרב אליה במטרה ל.. , ואז נתפוס אותו על חם. הייתם מסכימים להפקיר את הכלבה שלכם לחבורת פנאטים שמחפשים כלב בלילות?
פירסמתי בכל מקום. כאן בפורום, בפורומים אחרים, במיילים, בפייסבוק. דרושה כלבה מיוחמת !!!!!
בחור אחד הסכים. הוא לא רק הסכים לנדב את כלבתו האהובה לכך, אלא הגיע איתה בעצמו למירדף. מהקריות. לכ"ס. בלילה. בידיעה שמצפה לנו לילה לבן..
ניפגשנו בחצות. חבורה חדורת רוח קרב, וכלבה אחת מיוחמת. להלן," סוכנת נ." .אגב היא גם היתה יפה. מאוד. וגדולה. מאוד. אין ספק שאין כלב אחד שפוי במדינה שיוכל לעמוד בקסמיה.. אין.. סגור העיניין. הלילה הכלב מגיע לבי"ח לטיפול.. יהיה פה סוף טוב אני פשוט יודעת את זה..
כמובן שניכשלנו. הכלב היה במצב כ"כ קשה, שאפילו קסמיה של סוכנת נ. (השם המלא שמור במערכת), לא הצליחו לגרום לו להתקרב.... מה שכן, בסביבות 4 בבוקר, הצלחנו לירות בו חץ הרדמה. כלומר- קוזי הצליח. אני נהגתי במירדף אחריו..
בום!!! החץ פגע וחדר את שריר הירך. התקדמנו!!!
הכלב רץ כמטורף. עם החץ בירך. כולנו- חבורה גדולה של אנשים, דלקנו בעקבותיו. מירדף רגלי ארוך של שעתיים עם פנסים בשטח עצום לחפש אותו. ואין כלב....
בשש בבוקר הוא הופיע עירני כתמיד, אחרי שהשפעת החץ עליו פגה, ושוב השאיר לנו אבק..
מאותו לילה, המירדף נמשך יום יום. הפעם ללא קוזי, אבל עם כדורי הרדמה במזון שהושאר לו. וכלום!  הכלב הזה לא ישן. לא שוכב. לא יושב. בבריחה מתמדת. הכאבים.. האדרנלין.. הפחד.. הכלב לא מסוגל להירגע . לא משנה מה היה באוכל שאכל קודם לכן.
הייאוש הביא את אור, שהשתתפה בכל המירדפים בדבקות, להחליט להעלות את מינוני כדורי ההרדמה למינון גבוה מאוד, פי כמה מהמומלץ. כמות מסוכנת שיכולה לשתק פיל. שוב חבורה גדולה. נשים וגברים. שוב מחכים שעות.. הופה..הוא נשכב!!!
מיד עטו עליו כמה גברתנים נחושים עם שמיכה. הכלב נאבק כמטורף. לא רדום ולא נעליים. נשך. תקף. השתולל. השתגע. בכל כוחו ניסה להימלט... רכב דלוק מנוע שחיכה מראש במקום מיד אסף אותו לתוכו. ומשם.. לווטרינר.. לרוץ להציל חיים..זה היה ביום ההולדת שלי. קיבלתי מתנה!!!!
הניתוח התבצע בבוקר, במשך ארבע שעות נאבקו דר' יובל סמואל וציוותו על חיי הכלב. במהלך הניתוח הארוך הכלב איבד דם רב מאוד. הנמק הגיע לעורק הצוואר הראשי. הרקיב חלקים פנימיים בגופו. כמויות העור והרקמות שצריך להסיר בלתי נתפסות. איך יצליח הצוואר להיסגר? איך כלב כל כך ירוד פיזית יצליח להתגבר על איבוד מאסיבי כל כך של דם? אף אחד לא הבטיח לנו שיחיה. מצבו היה קריטי. קיבל מנות דם וטיפול תומך.. ונותר רק להתפלל... וכמובן.. לבוא לבקר אותו. לחזק. לתת מוטיבציה לצאת מזה. שירצה לחיות..
כשבאתי נדהמתי לראות כלב אחר. זה לא אותו כלב שהסתכל עליי כאויב מסוכן. מוכן בכל רגע ל-FIGHT OR FLIGHT. שכב שם בתא האישפוז כלב שבור, רצוץ. כנוע. בלי יכולת להרים את הראש או לעמוד על רגליו . עם זאת... אין שמץ תוקפנות... מרשה לי לחבק אותו וללטף, מלקק חטיפים מכף ידי..
יצאתי משם בתחושה קשה. ניסיתי לעודד את עצמי- גם אם לא ישרוד, לפחות הוא כבר לא יסבול יותר. לא מכאבים. לא מבדידות ופחד. לא ימות לבד ובודד על מרצפת בטון בעיר התעשייה , המוות ייגאל אותו מיסוריו....
והכלב שרד.. והוחלט על שמו- "רוקי". כי אין לוחם כזה.. אין אמיץ כזה.. נתן פייט הבחור. בחר בחיים...
ורוקי גם אומץ. אומץ על ידי אותה מלאכית בשם אור שהשתתפה בכל המירדפים אחריו ונפשה נקשרה בנפשו. עלילותיו של רוקי ממשיכות בשיקום מסור, פיזי ונפשי, וטיפול התנהגותי עמוק ויעיל שניתן לרוקי על ידי ג'וי, הכלב השני של אור..
רוקי בעיני מסמל את האכזריות הבילתי נתפסת של אנשים, שהיכו אותו ושיספו את גרונו וריצצו את נפשו... אבל גם את החמלה, הטוב, העקשנות, והנחישות לדאוג לשלומו של כלב אחד אסופי עם צוואר משוסף, בשם רוקי האלוף.

כלבים >>
לצפיה ב-''
23/12/2010 | 10:26
3
2
לצפיה ב-'למי ששאלה אותי במסר..'
למי ששאלה אותי במסר..
24/12/2010 | 22:22
2
13
שאלו אותי במסרים כאן- למה לא הבאנו את הסיפור לידיעת התיקשורת?
ובכן, המוטיבציה לכך שהסיפור יסוקר, מעבר למודעות בציבור על התעללות בבעלי"ח , היתה כדי לעזור לעמותת "כפר סבא אוהבת חיות", אשר נרתמה להצלתו של רוקי.
מנכל"ית העמותה השתתפה בחלק מלילות המירדף הארוכים אחריו,
העמותה מימנה את התשלום לאבי קוזי על מאמצי הלכידה
ובהמשך כאשר רוקי הגיע לבית החולים שילמה העמותה את דמי אישפוזו והניתוח שעבר בצווארו.
חשוב לקדם אותם ,זו עמותה נהדרת ואיכפתית
צעירה וענייה
והם..כמו רוב העמותות, ישמחו למתנדבים, אימוצים, בתי אומנה ותרומות..
אז רוקי וסיפורו הועלו לרדיו מס' פעמים
וגם הופיעו בעיתון, זו הכתבה
כן כן
רוקי שלנו סלבריק'ה
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3985729,0...
כלבים >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-' מדהים ואני עם דמעות בעיניים WOW'
מדהים ואני עם דמעות בעיניים WOW
28/12/2010 | 11:22
5
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 20:17
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 12:55
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 13:39
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 15:33
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 16:28
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:46
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:57
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:20
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 19:39
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 20:16
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:04
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 22:11
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 23:11
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 07:31
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 08:11
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 08:16
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 08:46
4
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 09:21
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 09:23
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 09:37
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 09:40
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:26
5
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:30
1
קראתי ודמעתי
ואנחת רווחה יצאה מפי לקראת סוף הסיפור
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:31
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:44
4
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 11:21
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 12:13
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 12:15
לצפיה ב-'סיפור נהדר ומרגש מאוד, '
סיפור נהדר ומרגש מאוד,
28/12/2010 | 13:34
7
סיפור עם המון, נחישות, חמלה, התמדה, רחמים, ואומץ..
מרגש ביותר והסוף הטוב מעלה דמעות התרגשות...
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 13:38
לצפיה ב-'גרמת לי לבכות תבורכי מלאכית '
גרמת לי לבכות תבורכי מלאכית
28/12/2010 | 15:04
3
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 16:48
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 17:49
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 18:41
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 19:27
1
לצפיה ב-'"כן"'
"כן"
28/12/2010 | 19:56
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 20:13
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 20:54
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 21:12

שכחתי את הבוהן...

סיפור מרגש עד דמעות,
על התמדה ללא לאות,
על חמלה ורחמים מרגשים,
על נחישות מרשימה למרות כל הקשיים והמכשולים,
על התאגדות של אנשים רבים עם לב רחב וחם,
ויותר מהכל על אהבה, אהבה אמיתית ועמוקה לכלב גוסס והצלתו למרות הכל, שנייה לפני המוות..
בעיניי עלו דמעות של התרגשות עם סופו הטוב של הסיפור...
יוסי
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:01
לצפיה ב-' לסיפורו של רוקי '
לסיפורו של רוקי
29/12/2010 | 00:07
3
אני מכיר את הסיפור עוד כשנראה שהסוף יהיה רע
כלבים >>
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 00:19
1
לצפיה ב-'מרגש!!!'
מרגש!!!
29/12/2010 | 00:20
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 00:43
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 01:53
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 04:50
1
לצפיה ב-' סיפור ממש מרגש, כל הכבוד לכם!!!!'
סיפור ממש מרגש, כל הכבוד לכם!!!!
29/12/2010 | 06:31
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 06:53
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 07:02
1
לצפיה ב-'ווואווווווווווווווו'
ווואווווווווווווווו
29/12/2010 | 07:17
4
מדהיייים
איזה אנשים טוביםםםםםםםםם
כלבים >>
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 07:29
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 07:31
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 07:45
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 07:54
1
לצפיה ב-'רוקי'
רוקי
29/12/2010 | 09:30
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 09:57
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 09:59
1
לצפיה ב-'באמת סיפור מרגש!!!'
באמת סיפור מרגש!!!
29/12/2010 | 10:01
3
כל הכבוד לכם, שרק ירבו אנשים כמוכם!!!!!!
כלבים >>
לצפיה ב-'סיפור מרגש'
סיפור מרגש
29/12/2010 | 10:08
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 10:22
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 10:23
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 10:27
1
לצפיה ב-' לסיפור של רוקי'
לסיפור של רוקי
29/12/2010 | 10:34
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 10:46
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:43
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:45
2
לצפיה ב-'גם אני עם רוקי '
גם אני עם רוקי
29/12/2010 | 11:48
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:48
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:50
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:52
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:54
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:55
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:57
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:58
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 11:59
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:01
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:02
1
2
לצפיה ב-'היי!'
היי!
30/12/2010 | 03:31
גם לי קוראים תפארת ^_^
כלבים >>
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:03
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:04
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:05
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:06
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:08
4
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:09
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:10
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:11
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:13
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:15
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:16
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:17
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:19
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:20
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:21
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 12:23
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 13:37
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 19:05
5
לצפיה ב-' בעד'
בעד
29/12/2010 | 19:14
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 20:57
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 21:55
2
לצפיה ב-'לא הבנתי איך מצביעים לסיפור :('
לא הבנתי איך מצביעים לסיפור :(
29/12/2010 | 22:54
1
2
לצפיה ב-'היי '
היי
30/12/2010 | 02:39
1
תגיבי להודעה ב זאת המילה "כן" עם | (\+shift) בכל צד... דוגמא: |בלהבלה| החליפי את הבלהבלה ב כן חח או פשוט תחפשי את האייקון למטה עם כל האייקונים.
כלבים >>
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 00:20
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 02:31
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 03:24
2
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 06:51
1
1
לצפיה ב-'ניתקלתי בדיוק בתופעת הצוואר המשוסף אצל '
ניתקלתי בדיוק בתופעת הצוואר המשוסף אצל
30/12/2010 | 07:01
9
כלב בן שנה שגדל לתוך הקולר שלו ששמו על צוארו בגיל חודשיים.
כלבים >>
לצפיה ב-'הצביעו לרוקי '
הצביעו לרוקי
30/12/2010 | 07:00
2

מעשה הירואי , הצלת חיי כלב , מרגש , עצוב , סוף טוב
נחישות .. אני בעד
כלבים >>
לצפיה ב-'מרגש!!!'
מרגש!!!
30/12/2010 | 08:26
2
לצפיה ב-' הסיפור של רוקי'
הסיפור של רוקי
30/12/2010 | 11:19
10
לצפיה ב-' סיפורו של רוקי עם הצוואר המשוסף'
סיפורו של רוקי עם הצוואר המשוסף
30/12/2010 | 11:27
5
לצפיה ב-' סיפורו של רוקי '
סיפורו של רוקי
30/12/2010 | 11:30
11
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 11:50
1
לצפיה ב-'סיפור מדהים כל הכבוד!'
סיפור מדהים כל הכבוד!
30/12/2010 | 15:39
3
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 17:26
1
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 21:51
לצפיה ב-''
01/01/2011 | 07:48
1
לצפיה ב-''
01/01/2011 | 12:28
1
לצפיה ב-' סיפור האימוץ העצוב-שמח שלי בתפוז '
סיפור האימוץ העצוב-שמח שלי בתפוז
22/12/2010 | 16:14
2
10
ביום חורף גשום לפני כארבע שנים מצאתי כלבת גולדן-רטריבר יפהפיה רטובה ומלוכלכת בבוץ אשר ככל הנראה הלכה לאיבוד באיזור נתיבות ונפצעה ברגלה. התאהבתי בה מהרגע הראשון, לקחתי אותה לביתי, ניקיתי וחיממתי אותה, טיפלתי בפצעיה ומיד נוצר חיבור עימה. אפילו אמי שמעולם לא הרשתה להכניס לביתנו כלב על אף שכנועינו הרבים חיבבה אותה והסכימה להשאיר אותה בביתנו עד שימצאו בעליה. אני בליבי חשבתי שיהיה עדיף לה להישאר אצלנו ולקבל טיפול הולם אך יחד עם זאת חלטתי לבדוק האם ניתן אם מישהו מחפש אחריה כי ברור היה שהיא כלבת בית מטופחת ומחונכת עם קולר שבו הופיע גם שמה. פירסמתי בפורום של תפוז באותה תקופה שליסה נמצאה עם כל הפרטים המזהים ליצירת קשר. במשך חודש ושבוע אף אחד לא יצר קשר. אני ואחיי התרגלנו לליסה המדהימה והיא הפכה לחברתנו הטובה. כעבור שישה שבועות קיבלתי מסר בפורום מנערה שטענה שהיא מכירה את בעליה של ליסה אשר איבדו אותה ועושים מאמצים על מנת לאתרה. היא חיברה אותי עם הבעלים וכשאלו הגיעו לקחת אותה הצטערתי על כך מאוד והי לי קשה להיפרד ממנה. התברר לי מהבעלים שליסה נבהלה מברקים ורעמים וברגע של חרדה פשוט יצאה מהבית כשהדלת הייתה פתוחה בריצה ולא חזרה.
עוד התברר שליסה בתחילתו של הריון והבעלים שלה, שהיו אסירי תודה על הטיפול המסור הציעו שאקבל מהם כאות תודה את אחד הגורים שהיא תמליט. שמרתי על קשר עם המשפחה ואכן בעת ההמלטה הוזמנתי אליהם ובחרתי לי גור מתוק שגדל לתפארת. עד היום אני בקשר עם אותה משפחה ואני נוהגת לבקר את ליסה בביתה ובזכות המקרה הזה זכיתי בטוני, גולדן מקסים שהוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
כלבים >>
לצפיה ב-'וזו ליסה המדהימה'
וזו ליסה המדהימה
22/12/2010 | 16:16
1
8
לצפיה ב-'מרגש, באמת מדהימה '
מרגש, באמת מדהימה
27/12/2010 | 13:50
2
לצפיה ב-'הסיפור שלי ושל אורי המלאך שלי '
הסיפור שלי ושל אורי המלאך שלי
22/12/2010 | 22:39
26
11
לפני שמונה שנים היה לי כלב מהמם בשם יואב, יצאתי יחד איתו לטיול בצפון ולשניה אחת הורדתי ממנו את העיניים.
כשהתחלתי לקרוא חריקת בלמים וישר רצתי לכביש כדי למצוא את יואב שרוע על הכביש ללא רוח חיים.
עד היום אין לי מושג איך הצלחתי לחזור הביתה בשלום כי כל הדרך לא הצלחתי להפסיק לבכות.
הבכי נמשך כשבוע וחשבתי שזהו אני לא רוצה יותר שום כלב, כל דבר שראיתי או עשיתי הזכיר לי את יואב ושוב הייתי מתחילה לבכות.
בסופו של דבר הבנתי שאין ברירה ואני חייבת לאמץ כלב, התחלתי להסתכל באתרים של עמותות ומקלטים ומצאתי כלב שהיה מאוד דומה ליואב רק בגוונים שונים.
הרמתי טלפון (לראשון אוהבת חיות) במטרה לאמץ אותו והם אמרו שהם מתנצלים אבל הכלב אומץ, שניה לפני שניתקתי בקשו לספר לי על כלב אחר שנמצא אצלהם כבר חצי שנה.
הסכמתי כמובן להקשיב וסיפרו לי על כלב בן קרוב לשנה, שהספיק לעבור התעללות פיזית ונפשית, על נטישה ועל המתנה במקלט לתקופה ארוכה.
לא חשבתי הרבה ואמרתי כן מבלי לראות אותו, קבענו שאגיע ביום שישי ליום האימוץ לאסוף אותו וסיימנו את השיחה.
כמה שעות לאחר מכן שאלו אם אוכל להגיע למרפאה יום למחרת ובגלל שהם כל כך שמחים שהכלב מאומץ הם יסרסו אותו על חשבונם.
אמרתי כן והגעתי למרפאה וטרינרית לפגוש כלב מסומם שבקושי הולך, שפוף ובתת משקל.
הגענו הביתה שמתי אותו במיטה שלו לידי והלכנו לישון, בבוקר התעוררתי לראות אותו שוכב במיטה שלו ומפחד לקום, מביט עליי במבטי מצוקה.
קמתי ליטפתי אותו, הוא קצת התרומם ויצאנו לטיול ראשון יחד. זו היתה תחילה של ידידות/אהבה מופלאה
מכלב פחדן בתת משקל יש לי היום מלאך בריא ושומר הסף בדירה

אני משוגעת על אורי (פעם קראו לו דלמי) שלי ומקווה שתמיד יהיה לצידי
אמא שלי אומרת שזה כנראה הגורל של שניהם.

מקדישה את הפוסט הזה לזכרו של המלאך שנמצא למעלה ושל זה שנמצא תמיד איתי, אוהבת את שניהם
כלבים >>
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 18:15
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:13
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 21:34
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 22:09
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 23:15
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 23:17
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 23:29
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 23:45
2
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 23:47
לצפיה ב-' סיפור מקסים ומרגש מאוד'
סיפור מקסים ומרגש מאוד
28/12/2010 | 00:50
1
3
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 07:16
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 03:55
1
לצפיה ב-' אורי לשלטון'
אורי לשלטון
28/12/2010 | 09:12
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 09:23
1
1
התרגשתי לקרוא,
ומקסים בעיניי ששינהם מצאו (ומוצאים עדיין) אצלך בית חם ,
שלא לדבר על שמותיהם המיוחדים.

וכמובן בתחרות
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 09:26
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 09:40
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 09:42
1
לצפיה ב-' לאורי '
לאורי
28/12/2010 | 09:58
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:34
1
מרגש לקרוא. מאחלת לכם הרבה שנים טובות ביחד
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:43
3
לצפיה ב-'סיפור מקסים'
סיפור מקסים
28/12/2010 | 11:47
2
לצפיה ב-'את אורי אני מכירה, את הסיפור עכשיו הכרתי'
את אורי אני מכירה, את הסיפור עכשיו הכרתי
28/12/2010 | 12:25
2
אמהות תמיד צודקות וגם אמא שלך צדקה, זה היה צריך לקרות.
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 13:48
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 14:10
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:37
1
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 12:43
1
לצפיה ב-'הסיפור של דאפי'
הסיפור של דאפי
22/12/2010 | 23:09
10
13
את דאפי שלנו אימצנו דרך הפורום בפרויקט שיזם והוביל מאלף כלבים בשם דודיק
הפרויקט והכלבים פורסמו כאן על גבי הפורום ואני פניתי אליו במסר עם הסיפור שלנו.
ירדן, ביתי הבכורה היתה אז בת 8 ומאד מאד מאד חולה. היא כבר לא ביקרה הרבה בביה"ס, וחברים הלכו והתמעטו. סייעת הכיתה שלה שהיא טרפיסטית בעזרת בעלי חיים, מאד המליצה לנו לאמץ כלב עבורה.
פנינו לדודיק, והוא הזמין אותנו למכלאה במעלה החמישה(?) עברנו בין הכלובים, אני חלמתי על כלבה לברדורית או גולדנית, אבל ירדן שלי נעצרה מול הכלוב של דאפי, הצביעה, ואמרה "זו הכלבה שלי". ניסיתי לשכנע אותה לראות כלבים נוספים, והיא לא היתה מוכנה לזוז
הנה שירשור מהימים הראשונים שלה אצלנו.
דאפי ליוותה את ירדן בשנות חייה האחרונות, בנאמנות ואהבה. הטיול האחרון של ירדן היה באוגוסט 2007. חיפשנו ומצאנו צימר שיסכים להכיל את כל המשפחה כולל דאפי. מכיוון שכשיצאנו לטיולים בלעדיה, ירדן כל הזמן רצתה לחזור הביתה בגלל הגעגועים. בטיול הזה ירדן איבדה את הנשימה וממנו לא חזרה הביתה בתמונה אנחנו בטיול ג'יפים בהרכב מורחב
לפני מספר חודשים אימצנו את שחר שלנו שמאוהבת בדאפי ברמות שלא יאמנו
כלבים >>
לצפיה ב-'והנה היא עם שחר'
והנה היא עם שחר
22/12/2010 | 23:26
1
6
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 00:19
1
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 22:13
3
לצפיה ב-''
27/12/2010 | 23:08
1
לצפיה ב-' מרגש מאוד'
מרגש מאוד
28/12/2010 | 01:15
1
שתדעו רק ימים יפים בריאים ומאושרים
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 10:57
1
לזכרה של ירדן
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 15:03
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 18:23
2
סיפור מרגש ונוגע ללב
כלבים >>
לצפיה ב-'|כן'
|כן
28/12/2010 | 21:45
1
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 08:39
לצפיה ב-'הסיפור של צ'יף :)'
הסיפור של צ'יף :)
23/12/2010 | 00:00
6
את צ'יפי שלי קיבלתי במרץ של שנה שעברה.
צ'יף היה כלב מאוד קשה.ההכרות הראשונה שלי איתו הייתה בבית של המשפחה ש"גידלה" אותו.
כלב כל כך יפה...שהיה מפוחד בפינה ליד הדלת,אבל אני התאהבתי :)
הבעלים שלו היו חברים של ההורים שלי.באותו יום החברים הודיעו על עזיבתם את הארץ,ושאלו אותי אם אני רוצה לאמץ את צ'יף.כמובן שהסכמתי...
צ'יף היה אצל המשפחה הזאת רק כמה חודשים וחי בהזנחה,ללא יחס וכמו שהוא היה נראה גם חסכו עליו באוכל.
לפני המשפחה הזאת צ'יף גדל אצל שני אחים שהעבירו אותו אחד לשני.הוא חי קשור לעץ,כשהאח שגידל אותו מרבית הזמן לא היה נמצא בבית.
צ'יף היה בתת משקל והיחס היחיד שהוא קיבל זה מכות רצח,ובקושי מילוי מים.
צ'יף הגיע הביתה למשפחה החדשה (עוד שני כלבים שגם הסיפור שלהם מעניין אבל לא נרחיב ) והתקבל בצורה סבירה.
לאחר כמה חודשים גילינו אצל צ'יף קדחת קרציות קשה,אך הוא טופל.
כיום הוא כלב חדש,כבר לא תוקפני,מקסים,יפייפה,ומאושר.
כיום יש לי שני כלבים,צ'יף וצ'יפס והם מקסימים ומדהימים ולא הייתי מחליפה אותם בעד שום כלב בעולם.הם האהבה שלי :)
ורק המבט של צ'יף בעיניים עכשיו,ולראות כמה שטוב לו והוא באמת מאושר,עושה לי טוב כל יום מחדש :)
כלבים >>
לצפיה ב-'אהבה ממבט ראשון '
אהבה ממבט ראשון
23/12/2010 | 02:28
1
5
לפני 9 שנים החלטתי לאמץ חבר על ארבע והיה חשוב לי מאוד שתהיה כימיה ביננו,
כי באמת שיש כ"כ הרבה מתוקים (אבל לא כמו שלי).

במשך חודשיים בימי ג' הייתי נוסעת לצער בעלי חיים בת"א,
בימי ו' ל S.O.S  רמת אביב
ובשבת לצער בעלי חיים רחובות,
אבל לא היה אף חיבור.

בשבת קסומה אחת הגעתי לצער בעלי חיים רחובות ופתאום ראיתי כלב שעשוי כולו מדבש
לידו ישב אדם והנחתי שהם ביחד, עשיתי סיבוב במתחם וכל מה שחשבתי עליו זה על כלב הדבש.

ניגשתי לאחת המתנדבות ושאלתי אותה לגביו והיא אמרה שהוא לאימוץ,
מיד התיישבתי לידו והוא מתוק כזה נשכב על הגב ו"לטפי לי את הבטן"
ליטפתי, שיחקנו ואז הגיעה הבדיקה הרפואית והסתבר שהוא צולע ולא ידוע אם זה זמני או קבוע.

האיש שבתחילה רצה אותו התנה את האימוץ בתשובה ודאית
ואני ישר קפצתי ואמרתי שאני רוצה אותו ולא אכפת לי.

אז כן הסתבר שהוא עבר תאונת דרכים וישאר צולע לכל החיים,
אבל למי אכפת הוא הכי מאושר שאפשר.

ומאז (הוא היה בן 4 חודשים) אנחנו כבר 9 שנים ביחד
והוא מנצח את כל הכלבים בתחרות ריצה בגינה,
והוא הכי דבש שיכולתי לבקש
8 ק"ג של אהבה טהורה ופינוק.
כלבים >>
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 15:56
1
לצפיה ב-'סיפורו של סטיץ '
סיפורו של סטיץ
23/12/2010 | 18:29
1
19
תמיד היו לי כלבים, כשעזבתי את הוריי לטובת מגורים עצמאיים מאוד רציתי לקחת כלב.
התלבטתי קשות בגלל השעות המרובות שעבדתי ובסופו של דבר החלטתי לקחת כלב בוגר (שכבר לא עושה צרכים בבית) ועדיפות להציל כלב כלשהו.
חיפשתי משהו קטן אבל לא נבחני, כלב שיהיה לי קל להתנייד איתו בתחבורה ציבורית (לנסוע להוריי למשל).
אחרי חיפוש נרחב מצאתי בולדוג צרפתי למסירה בן שנה.
הסיפור של סטיץ רווי בתעלומות... הוא נמצא משוטט עם עין פגועה קשות, הוכנס לכלביה במרכז הארץ ובגלל שלא הסתדר עם כלבים אחרים, ולא אכל, רצו להרדים אותו. בחורה טובה אחת שמתעסקת בהצלת חיות לקחה אותו אומנה אליה הביתה וחיפשה לו בית. במודעה היה כתוב שהכלב דורש הוצאות כלכליות נכבדות בגלל הפגיעה בעין - החלטתי שזה כלב שיהיה קשה לו למצוא בית ואני אקח אותו.
כשהגעתי אליה היא עשתה לי ממש תחקיר בטחוני מה יקרה אם... והאם אני מבינה את האחריות הגדולה
סטיץ לעומת זאת פתח לי את השרוך של המכנסיים בפגישתינו הראשונה :)

הוא עבר ניתוח ראשון לנסות להציל את העין... אך בסופו של דבר לאחר ביקור אצל המומחית היחידה לעיני כלבים וחתולים נאמר לי שאין סיכוי וצריך להסיר אותה כי היא לוחצת לו על העצבים וזה רק יחמיר.
סטיץ עבר בהצלחה מרובה את הניתוח, הוא אפילו מצליח למצמץ על השרירים שהוטרינר השאיר לו בעין שאיננה כך שאף אחד כמעט לא שם לב שיש לו עין אחת.

זה לא נגמר בזה.... אין לי מושג איפה החזיקו את סטיץ כשהוא היה שייך למישהו... הוא לא ידע לשחק כלל... לא משנה אם זה היה כדור, עצם או בובה פרוותית הוא פשוט לא ידע מה לעשות עם זה ועם זאת הוא כלב סופר חיבתי... ממש כמו חתול יכול לשבת על הברכיים שלי כל היום רק כדי להיות במגע
כמובן שעל הדרך הייתה לו חרדת נטישה והוא קרע לי חצי בית והשתין לי על כל הספות...
הוא לא היה מזהה אותי כבעלים שלו כלל, בטיולים איתו יכולתי לתת אותו למישהו אחר והוא היה הולך... כאילו פיתח איזה מנגנון הגנה (ברור שיש פה האנשה ) שלא איכפת לו והוא בגפו יסתדר.

בקיצור לא היה קל!
אבל!! סטיץ מקסים!!! אוהב אנשים וילדים בעיקר, רגוע ומצחיק בטירוף... ממש ליצן! אני חושבת שמי שזרק אותו הפסיד ובגדול!!

היום הוא אצלי קרוב לשלוש שנים.
כלבים >>
לצפיה ב-'ככה סטיץ נראה היום'
ככה סטיץ נראה היום
23/12/2010 | 18:32
13
לצפיה ב-'הסיפור של קרלוס'
הסיפור של קרלוס
23/12/2010 | 21:16
2
4
קרלוס שלנו הוא בהחלט בר מזל...
לפני כמעט שנתיים גרתי בקריית אליעזר בחיפה, עם בעל בית פדנט ושונא חיות, וכמה שרציתי לאמץ לא יכולתי.
יום אחד הופיע כלבלב קטן שהסתובב מתחת לדירה שלי, הוא היה רזה ומבוהל, ונבח על כל מי שעבר ברחוב.
אני מיד הגשתי לו אוכל ומים, ולמזלי היה קיץ אז לא היה צורך לחשוש מהקור,שכן לא יכולתי להכניס אותו לדירה, והתחלתי לחפש לו בית.
אחרי כמה ימים, היה לי יום חופש וממש במקרה התעוררתי מוקדם מהרגיל, וחשתי צורך עז לרדת למטה ולבדוק מה עם הכלב, מה שהיה מוזר. ירדתי למטה וראיתי שני לוכדי כלבים של העיריה, ממש נבהלתי כי כולנו יודעים איזה גורל מחכה לכלבים בתחנת ההסגר. הם ניסו לתפוס אותו והוא ברח ובכה ואני התחננתי על נפשו, הצעתי להם כסף, אם יש קנס אשלם, אפילו שאביא אותו אליהם בעצמי, כי ממש פחדתי מהאלימות שהם הפגינו בנסיונות לתפוס אותו. בסוף הם התרגזו שלא הצליחו לתפוס והכריזו שהם הולכים להביא חצי הרדמה מהאוטו שלהם, ברגע שהם התרחקו הכלבלב שידע יפה מאוד מה טוב לו פרץ בריצה ישר לתוך הדירה שלי והתחבא מתחת לשולחן. בלי לחשוב פעמיים סגרתי ונעלתי את הדלת וישבנו כשעה וחיכינו שהפקחים יתייאשו מלחפש אותו... אז בעזרת עוד חברה אוהבת חיות התחלנו במבצע מורכב של להבריח את הכלב מהבית בלי שהפקחים יראו... חברה שלי לקחה אליה את הכלב ומצאה לו בית אוהב אצל חבר טוב של בן זוגה.
כעבור כמה חודשים שלא הפסקתי לחשוב על אותו כלבלב מתוק נגמר החוזה שכירות והייתי זקוקה לדירה חדשה, ונחשו מי בדיוק חיפש שותפה...
אחרי שאני והשותף שלי חתמנו על חוזה, והכלבלב כבר קיבל את שמו החדש- קרלוס, העברתי את הדברים שלי לדירה, פתחתי את הדלת וראיתי את קרלוס עומד שם, השותף החדש שלי הזהיר אותי שהוא פחדן אבל לא לקח לו יותר משתי שניות לזהות אותי והאיחוד היה מרגש ביותר. עכשיו הוא התינוק שלי, שהכי אוהב לישון מול התנור או להתכרבל בתוך ארון הבגדים שלי על מצע של צעיפים

כלבים >>
לצפיה ב-'וכמובן תמונה! '
וכמובן תמונה!
23/12/2010 | 21:21
7
שימו לב לפזילה החיננית
כלבים >>
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 00:23
2
לצפיה ב-'הסיפור שלנו'
הסיפור שלנו
24/12/2010 | 16:41
2
המון זמן לא הייתי כאן.
נוסטלגיה..
כלבים >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-' איך אימצנו את צבע ...'
איך אימצנו את צבע ...
25/12/2010 | 20:29
17
17
חודש אוגוסט שנת 2006, זה התאריך בו אימצנו את "צבע" הכלב שלנו.
ביולי נקרא בעלי (אז, בן זוגי) למלחמת לבנון השניה. במשך חודש ביליתי א הימים והלילות לבד, רק אני הטלויזיה אינטרנט ומחלת הנשיקה שתקפה אותי כמו המלחמה. כל מה שרציתי זה ליטוף, חיוך, מישהו שירגיע אותי.בזמן שאני משוטטת באינטרנט כדי לשמור על שפיותי נתקלתי בגור שחור וקטן באחד הפורומים. ביררתי והגור היה ב"חדרה אוהבת חיות", ננטש לעמותה עקב המלחמה, גילו היה חודש ימים.וקצה חיוך עלה לי על הפנים. בסופה של המלחמה חזר בעלי מלא "חוויות". עברו יומיים...ואני שראיתי כי בעלי מתאושש ביקשתי ממנו שלא אשאר יותר לבד והראתי לו את הגור באינטרנט. באותו סוף שבוע יום שישי בצהרייים, בעלי חוזר מהעבודה ואומר לי "בואי נוסעים" ואני כבר הבנתי לבד לאן. למזלנו הסכימו בעמותה לחכות לנו עד שנגיע. ואנחנו בלי לחשוב הרבה נסענו מהעיר הדרומית אשדוד עד העיר הצפונית חדרה. שהגענו לעמותה הבטנו לתוך הכלוב בו צבע היה עם אחיו(שלא דמו לו בכלל), והוא- צבע- ישב לו בפינת הכלוב לבד ואפילו לא התקרב אלינו כדי שנתרשם, כמובן שלא היה לו צורך בלעשות רושם כי אני מיד אמרתי לבעלי "הנה הוא". המתננדב הנחמד הוציא לנו אותו. החיוך שעלה לי ולבעלי באותו רגע...זה היה אחד הרגעים היפים בחיינו. את כל הדרך חזרה עשה צבע על הכתפיים שלי כמו תוכי קטן. כמובן שהקיא שלו עלי לא הפריע לי וכל מה שיצא לנו מהפה במשך שעה וחצי של נסיעה זה כמה הוא חמוד ומתוק.
כלבים >>
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 15:37
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 16:11
9
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 16:39
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 17:34
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 18:16
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 18:46
4
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 18:48
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 20:01
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 20:08
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 22:14
2
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:29
1
לצפיה ב-''
28/12/2010 | 23:46
2
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 00:28
3
לצפיה ב-''
29/12/2010 | 16:39
2
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 08:45
1
לצפיה ב-''
30/12/2010 | 08:48
לצפיה ב-'אחלה סיפור מרגש אני בעדך דנדי פו'
אחלה סיפור מרגש אני בעדך דנדי פו
30/12/2010 | 21:24
8
לצפיה ב-'סיפור האימוץ של גורדי'
סיפור האימוץ של גורדי
25/12/2010 | 21:17
8
קודם כל אספר שאני נגד מסחר ורכישת בעלי חיים בחנויות מחמד. יש כל כך הרבה נפשות תועות שמחפשות בית. הרעיון של להחליט שבעל חיים מגזע כלשהו הוא נחשב יותר ולכן צריך לשלם עליו, מכעיס אותי ומזכיר לי את האדם שרצה פעם להשמיד אותנו.
שנית, בקשר לגורדי. גורדי נמצאה גורה קטנטנה נטושה ברחוב. בגודל של כף יד. לא ידענו איזה סוג כלב היא וזה בכלל לא עניין אותנו. אני זוכר כל ליקוק שלה, את הצעד הראשון והפחד לרדת המדרגות. האחיינים שלי נתנו לה את השם על שם משחק מחשב שנקרא "גורדי" . זה לא עזר מי יודע מה לאינטילגנציה שלה אבל העיקר שהיא כלבה נהדרת ונשמה טובה. בדיעבד, הסתבר שהשם גורדי כנראה מתכוון לזה שהיא מתגרדת כל הזמן...
כלבים >>
לצפיה ב-'לולה אימצה אותנו'
לולה אימצה אותנו
25/12/2010 | 18:28
8
הסיפור הוא לזכרה,
לולה היתה זאבה צהובה, ענקית.
כבר היו לנו שני כלבים שהגיעו אלינו כבדרך אגב, אני שפחדתי מכלבים הסכמתי שיהיה כלב בבית כי בעלי אמר שצריך שהילדים יגדלו עם כלבים. ואז בדיוק מצאנו כלב שביקש עזרה, ושמחנו איתו. לאחר מכן הגיע עוד כלבה שמאיזשהי סיבה החליטה לאמץ אותנו, ואני הסכמתי.
ואז, הגיע לולה. חברה סיפרה לי כי בתחנת אוטובוס בשכונה שלה מתגוררת כלבה כבר מעל לחודשיים, ואנשים מידי פעם מביאים לה קצת אוכל. נסעתי לראות את הכלבה, וראיתי גוש ענק עם פרווה מרוטה, רזה באופן קיצוני. די נרתעתי אבל אז הגוש הזה הרים אלי את ראשו ונשביתי מרחמים.
ביקשתי מהמשפחה רשות להביא אותה לביתנו, כמובן שבאופן זמני עד שנמצא לה בית חדש והיא קיבלה את השם לולה.
לאט לאט לולה התגלתה ככלבה מיוחדת, בתחילה היא חשדה בכל דבר, אי אפשר היה לצאת איתה לטיולים כי היא פשוט שנאה את כולם, שנאה את האנשים, שנאה את החתולים האהובים עלי, שנאה קיפודים ופשוט היתה נוהמת על כל דבר, והתרצתה רק אלינו, בעלי והילדים.
לאט לאט לולה התרצתה גם לסביבה, ולמדה לבטוח בנו, וכשהיתה הולכת איתי לטייל, הרגישה מאוד בטוחה והנהמות פסקו, היא גם הבריאה ופתאום מעור ועצמות ללא פרווה כמעט, התגלתה כלבה עצומה, יפה ומפוארת, ואז הגיע הזמן לחפש לה בית.
יום אחד הגיע אלינו זוג צעיר ונחמד שגר ביפו, שהתאהב בלולה, וגם לולה אהבה אותם, וכך עברה לה לולה למשפחתה החדשה. שמחתי בשבילה , אבל השמחה לא ארכה, כי לאחר שבועיים שלולה היתה בביתם, היא ברחה משם. הם סיפרו כי יום יום היא היתה נעמדת ליד הדלת ומחכה להזדמנות. כאשר הגיע אלינו הטלפון שלולה ברחה מביתם, נסענו מחולון ליפו כדי לחפשה, אבל לא מצאנו אותה. כך חיפשנו יומיים, ולאחר יומיים לולה נעמדה מעבר לשער הבית שלנו ונבחה. הזוג הצעיר מאוד שמח לשמוע שלולה חזרה, והם באו לקחת אותה בחזרה. אבל כעבור חודש לולה חזרה אלינו, כי מצבה הפיזי התדרדר מאוד, והוטרינר אמר שזה על רקע של מצוקה נפשית. הבנו שלולה שלנו  לתמיד.
קשה היה איתה, היא לא יכולה היתה לסלוח לבני האדם, וגם לא לחתולים, אבל היא היתה שלנו.
כאשר היו באים חברים של הילדים אלינו הביתה היא ידעה שקשה לה עם כולם, והיתה נכנסת לחדר השנה שלנו כדי להיות בשקט.
כאשר היו נכנסים חתולים הביתה, היא למדה לקבל אותם למרות שהיה לה קשה.
הכי נוגע ללב היה כאשר היה מתגבר עליה הרצון לשנוא, ואז היתה חוזרת לימיה הראשונים בהם נהמה על כל העולם.בסבלנות ואהבה והרבה רוך הייתי מסבירה לה שהכל בסדר שהיא בטוחה, והיא קיבלה את זה, תמיד בהרכנת ראש
היא היתה אהובת ליבי, וגאוותי.
בגיל 14 היא פשוט הפסיקה לנשום, וכשחזרתי מהעבודה, מצאתי אותה שוכבת ללא רוח חיים בבית.
כלבים >>
לצפיה ב-'הסיפור שלי ושל כספי'
הסיפור שלי ושל כספי
26/12/2010 | 08:27
4
8
לפני שהבאתי את כספי היה לי כבר כלב נוסף ומפונק.
מרוב אהבתי אליו רציתי להביא לו חבר. התקשרתי למישהי שביקשה למסור את הכלב שלה
ובשיחת הטלפון התברר שהיא בעצם מוכרת את הכלב (לא עלות חיסון\ שבב אלא ממש מכירה).
לא הסכמתי (כי רציתי לאמץ וגם הייתי אחרי חתונה והמצב הכלכלי לא אפשר). כמה ימים אחרי נאלצנו אני ובעלי לעבור דירה במפתיע ולכן חזרנו לבית אחד ההורים, עם כלב משלנו, כלב ע-נ-ק ששייך להורי בעלי וחתול מקסים.
אותה אישה שהתקשרנו אליה בנוגע לכלב שמרה את המס' טל' שלנו ואחרי שבוע (שכנראה לא מצאה "לקוח") חזרה אלינו ושאלה אם אנחנו מעוניינים בכלב, כי היא לא מוצאת קונה, הבית שלה קטן, יש לה ארבעה ילדים והכלב כל היום קשור.
למרות שהמצב כבר לא היה אידיאלי, חשנו חמלה כלפיי הכלב שאפילו לא ראינו (גם בתמונה לא).
ישר נסענו אל אותה האישה וראינו כלב כ"כ חמוד קשור בפינה ומסביבו ילדים שמציקים לו.
היה לו ריח מזעזע והוא היה מלא בחורים בפרווה (לאישה נמאס שהוא ממלא את הבית בשער ולכן החליטה לגלח לו את השער- עם סכין!!!).
הוא כ"כ התרגש לראות אותנו שישר לקחנו אותו משם.
לאחר מכן עברנו שבעה מדורי גהנום. מסתבר שהכלב סבל מדלקות אוזניים, עניים ואלרגיה בעור.
בשל ראייה לקויה שלא טופלה הוא אינו יכל לראות טוב, התנגש בספסל ונשפכה לו העין.
היום הוא לאחר ניתוח וטיפול מסיבי (ויקר!) וטפו טפו טפו בריא. אם רק אותה אישה יכלה להיות גלויה איתנו על מנת שנדע שהוא איננו רואה טוב, הכל כנראה היה נראה אחרת....
היום הוא התינוק (ההיפראקיבי) שלנו. אנחנו צריכים לעבוד איתו כי הוא לא מחבב ילדים בכלל (בלשון המעטה).
אבל הוא שלנו והוא אהוב שלנו ואנחנו לא נוותר עליו לעולם!!!
וזה הסיפור שלנו
כלבים >>
לצפיה ב-'ילד מסכן תפצו אותו טוב טוב, טוב? '
ילד מסכן תפצו אותו טוב טוב, טוב?
26/12/2010 | 10:29
3
3
ותהיו נחמדים ותוסיפו תמונה, אה? שנראה איך נראה מישהו בשם כספי
הוא כסוף, או דומה למתי?
כלבים >>
לצפיה ב-'ברור...'
ברור...
26/12/2010 | 17:43
2
7
הוא הילד של המשפ'. לצערי הכלב השני נהרג לפני שבועיים (ברח לכביש על אף שהיה קשור ברצועה חדשה שלא התאימה למידותיו הקטנות).
והכלב הגדול פרק את האגן (יש עלינו עין הרע כנראה ) אבל אהבה וטיפול מסור לא חסר כאן.
אני מצרפת תמונה, כספי הוא השחור, פשוט כשאמצנו אותו קראו לו קספר ולא רצינו לשנות לו והשם התגלגל לכספי (=קספי).
כלבים >>
לצפיה ב-'יא, היא רצינית? לקצר לא את הפרווה יותר מזה??'
יא, היא רצינית? לקצר לא את הפרווה יותר מזה??
26/12/2010 | 18:22
1
7
חשבתי לכי תדעי על איזה כלב ארוך שיער מסכן נפלתם שהאמא ההיא ניסתה לגלח כי הוא משיר פרווה...

בחיי, התעללות.   ילד מסכן, טוב שלקחתם אותו. באמת הצלה
כלבים >>
לצפיה ב-'אגב...'
אגב...
26/12/2010 | 18:57
6
רואים את העין האדומה כי זה היה קצת אחרי ניתוח.
והאישה שלקחתי אותו ממנה עוד הייתה גאה בגילוח!!!
היא סיפרה לי איך היא נעלה אותו במקלחת ורדפה אחריו, מסכן הוא לא הפסיק להתגרד.
כלבים >>
לצפיה ב-'הסיפור שלי עם קייסי וחץ'
הסיפור שלי עם קייסי וחץ
27/12/2010 | 01:09
14
17
דיברתי הרבה על הסיפור שלי עם חץ ואף פעם לא סיפרתי את הסיפור של התינוקת שלי קייסי (שבזמן שאני מנסה לכתוב את הסיפור נדחפת לי בין הידיים ושמה את הראש שלה על המקלדת ועושה פה בלגן באותיות... אז אני עושהDELETE  וממשיכה לכתוב....)

יש לי היסטוריה לא קלה עם כלבים במשפחה שלי, חשבתי לספר את כולה אבל אני לא רוצה להעכיר את האווירה.. אז בקצרה אספר רק שהיו בבית שלי שלושה כלבים ושלושתם נלקחו ממני. הייתי ילדה קטנה ובגלל דברים שלא בשליטתי לא הצלחתי לעשות אותם מאושרים. ונשארה בי צלקת עד היום.

תמיד רציתי כלב. לא היה לי ספק שיבוא היום ויהיה לי אחד. אבל דבר אחד היה חשוב לי יותר מכל – הכלב שיהיה לי יהיה מאושר.

לפני בערך שש שנים אח שלי ואשתו אימצו כלב לברדור מעורב וקראו לו חץ. הם נתנו לו את כל האהבה שבעולם, טיפלו בו וטיפחו אותו אבל כשנולד להם ילד הוא כל הזמן היה חולה, כנראה שהייתה לו אלרגיה אליו. כשהגיע לגיל שנתיים ונולד להם עוד ילד הם כבר לא יכלו להחזיק אותו. הם רצו להביא לי אותו אבל אני גרתי אז בדירת סטודיו קטנה והייתי 11 שעות ביום מחוץ לבית. אז לא הייתה לי אפשרות לטפל בו. כך הם מסרו אותו למה שחשבו שהייתה משפחה טובה.

אחרי שנה מצאתי דירה ליד העבודה וזה היה פתרון מושלם בשבילי לאמץ כלב. אני גם יכולה לצאת באמצע היום להוריד אותו למטה ואני גם אגיע מוקדם הביתה כי אני עובדת קרוב. אבל עדיין חיכיתי. פחדתי שאני לא מספיק יציבה כלכלית בשביל לטפל בכלב ולתת לו את כל הפינוקים שאפשר. כל פעם דחיתי את האימוץ וחיכיתי לרגע המושלם.

13.09.2010 חגגתי יום הולדת 28. כמו בכל שנה בשנים האחרונות אני אוהבת לעשות ביום הולדת שלי משהו שאף פעם לא עשיתי. אז התקשרתי לחברות שלי והחלטתי לנסוע לראשונה לקיסריה (כן עד גיל 28 לא יצא להיות בקיסריה אבל זה כבר סיפור אחר). אמצע הלילה – לקחנו רכב ויצאנו לדרך. שתים עשרה בלילה – התחיל יום ההולדת והגענו לנמל קיסריה היפייפה. כל הברים והבתי קפה שם היו כבר סגורים, כך שהסתובבנו שם שעה ואז היינו בדרכנו החוצה כשלפתע כלבה מקסימה בלי קולר רצה לעברנו כאילו מחפשת חום ואהבה. ליטפנו אותה והסתכלנו סביבנו לראות אם היא שייכת למישהו אבל המקום היה שומם.  משהו בה נכנס לי ישר ללב ומיד עלתה בי המחשבה לקחת אותה הביתה.
התייעצתי עם חברות שלי ואמרתי שאם היא תמשיך ללכת איתנו עד האוטו זה סימן שהיא מחפשת בית. יצאנו מהשער של הנמל והכלבה נעלמה לכמה שניות. פתאום אני מסתובבת אחורה ורואה אותה יוצאת בריצה מהשער, כמו בסרטים. היינו בכביש הראשי ולהשאי