כשהבת שלי לא מוכנה לשמוע עליו (שיחות מחדר האימון)
ככה היא התחילה, כשהגיעה אליי למפגש:
"הבת שלי רק שומעת את השם שלו ומתחילה לבכות. צורחת, טורקת דלתות, זה יכול להימשך גם 20 דק''.
היא לא מוכנה שנפגש ארבעתנו - אני והיא, והוא והבן שלו, למרות שהם באותו גיל,
ולמרות שבהתחלה הם דווקא שיחקו יפה יחד"
הכרנו לפני קצת יותר משנה, היא ממשיכה
ומספרת לי, וזו אהבה כל כך מלאה.
אני מרגישה שפתאום מישהו רואה אותי, תומך בי.
כשאנחנו יחד אני מרגישה הכי טוב בעולם.
לא הרגשתי ככה בנישואים שלי, לא הרגשתי ככה מעולם.
אי אפשר שלא לראות את החיוך על פניה כשהיא מדברת עליו.
אני כל כך מאמינה לה.
אבל החיוך הזה התחלף במשפט הבא במבט של דאגה, אולי אפילו פחד.
מה? אני שואלת.
זה היה מאוד נחמד בהתחלה, נפגשנו, טיילנו,
עשינו ארוחות משותפות יחד,
ואז לפני כמה חודשים הבת שלי, בת 10, פתאום התהפכה.
אני חושבת שהיא הבינה שהפעם זו מערכת יחסים רצינית, ופתאום בבת אחת,היא פשוט הפנתה את הגב.
היא לא מוכנה בשום אופן שנפגש ארבעתינו.
היא לא מוכנה לראות את הבן שלו.
ניסיתי, דיברתי איתה, זה לא עובד.
תביני, היא ממשיכה,
זה היא ואני יחד לבד כבר 7 שנים, ופתאום מגיע ילד חדש
ואיש חדש – אין על מה לדבר. היא פשוט ננעלה.
אני מתוסכלת. אני לא יודעת מה לעשות, איך להתמודד עם התקפי הבכי שלה.
אני מפחדת לאבד אותו.
הוא מאוד רוצה שנפגש עם הבן שלו,אני רוצה להתקדם עם מערכת היחסיםאבל, אני לא יכולה להתמודד מולה.
זה מאוד מאוד קשה פרק ב', זה מאוד מורכב, זה בלתי אפשרי,
היא נאנחה.
למה את מתכוונת?
הזוגיות הזו היא משוכה שאי אפשר לעבור.
קשה.
(על המילים קשה ומורכב היא חזרה וכמה וכמה פעמים).
ואז שאלתי אותה:
תגידי
בין 1 ל 10 כמה את חושבת שהזוגיות הזו אפשרית עבורך?
היא שתקה
כמה את חושבת שיש סיכוי שתצליחו?
היא שתקה
כמה את רוצה אותה?
רוצה מאוד
ונניח והכל יסתדר עם הבת שלך,
נניח וההתנגדות שלה תיעלם ולא משנה כרגע איך,
כמה את מוכנה להתמסר לזוגיות הזו?
ללכת עד הסוף?
היא שתקה
ואז היא אמרה:
אני מפחדת
אני מפחדת להתמסר, לאהוב, לחלום, לתת, להישען
כל כך הרבה שנים אני לבד.
אני מבינה, אמרתי.
אני יכולה לשאול אותך שאלה קצת קשה? שאלתי
בטח.
יכול להיות, ואולי אני טועה, שנח לך במקום מסויים שהבת שלך מתנהגת כך?
אולי זה משחרר אותך מהצורך להתמסר?
אולי יש לך "תירוץ" למה זה לא יצליח?
אני חושבת שאת צודקת, היא לחשה.
אני מבינה פתאום שהבעיה היא לא הבת שלי,
אלא אני.
את מבינה, אמרתי לה,
שכשאנחנו לא מאמינים שזוגיות בפרק ב' אפשרית עבורינו,
כשנקודת המוצא היא שזה קשה, מורכב ומסובך,
כשאנחנו מפחדים,
אנחנו לא באמת יכולים לצפות מהילדים שלנו לחשוב אחרת
נכון?
את מבינה שהבת שלך היא מראה שלך.
היא יודעת שאת חושבת שזוגיות זה קשה
מפחיד, כמעט בלתי אפשרי.
היא יודעת לא כי אמרת לה, אלא כי היא מכירה אותך,
כי היא מרגישה אותך.
אז איך יכול להיות שהיא תתנהג אחרת?
זה לא מה שאנחנו עושים או אומרים
זה מה שאנחנו מרגישים פנימה.
כי אם בתוך תוכינו אנחנו חושבים שזה באמת בלתי אפשרי ,
שזה מפחיד, זה מה שהילדים שלנו סופגים מאיתנו,
ואת זה הם מבטאים בדרכם שלהם..
את מוכנה ללכת עם עצמך צעד אחד קדימה?
כן היא אמרה.
אז שלב ראשון זה להגיד לעצמך:
זה אפשרי עבורי!
האמונה הזו היא לא תוצאה, היא נקודת המוצא!
אם את באמת רוצה לאהוב, להקים בית, משפחה
את חייבת קודם כל להאמין שזה אפשרי עבורך.
אם את לא תאמיני, מי יאמין עבורך?
ואם אם לא תאמיני, איך תוכלי לעזור לבת שלך
לראות את האפשרות האחרת?
האם יכול להיות שכל מה שהבת שלך זקוקה לו
הוא לא אותך נופלת איתה לבור,
אלא דווקא נותנת לה יד
יציבה, בטוחה, אופטימית, מרגיעה.
שתאפשר לה לטפס למעלה?
אני מבינה היא אמרה, והצבע חזר לה לפנים.
זה מתחיל בי.
והמשכנו לדבר, אח"כ נפרדנו
וקבענו את המפגש הבא.
איזו אשה מקסימה חשבתי לעצמי,
ואיזה כיף שזכיתי להכיר אותה,
ואיך אני רוצה לעזור לה להצליח.
זה תמיד מתחיל בנו.
באמונות שלנו, וביכולת ללכת מעבר לפחדים שלנו
אל עבר החלומות, אל עבר ההגשמה שלנו,
אל עבר החיים שאנחנו רוצים וחולמים ליצור.
והילדים? הם יבואו איתנו.
אולי יהיה להם קשה, אולי תהיה להם דרך לעבור.
אבל כשאנחנו רואים את האפשרות,
כשאנחנו מתמלאים אנרגיה לקראתה,
כשאנחנו בוחרים ללכת עם החיים שלנו בכל העצמה, הם יבואו, ואנחנו ניצור את המקום הטוב, הבטוח והמוגן עבורם.
זו במידה רבה דוגמא ומודל להורות נכונה בעיניי.
מה שבטוח, פחד לעולם לא יוכל לנצח אהבה.
גלית הלר
ככה היא התחילה, כשהגיעה אליי למפגש:
"הבת שלי רק שומעת את השם שלו ומתחילה לבכות. צורחת, טורקת דלתות, זה יכול להימשך גם 20 דק''.
היא לא מוכנה שנפגש ארבעתנו - אני והיא, והוא והבן שלו, למרות שהם באותו גיל,
ולמרות שבהתחלה הם דווקא שיחקו יפה יחד"
הכרנו לפני קצת יותר משנה, היא ממשיכה
ומספרת לי, וזו אהבה כל כך מלאה.
אני מרגישה שפתאום מישהו רואה אותי, תומך בי.
כשאנחנו יחד אני מרגישה הכי טוב בעולם.
לא הרגשתי ככה בנישואים שלי, לא הרגשתי ככה מעולם.
אי אפשר שלא לראות את החיוך על פניה כשהיא מדברת עליו.
אני כל כך מאמינה לה.
אבל החיוך הזה התחלף במשפט הבא במבט של דאגה, אולי אפילו פחד.
מה? אני שואלת.
זה היה מאוד נחמד בהתחלה, נפגשנו, טיילנו,
עשינו ארוחות משותפות יחד,
ואז לפני כמה חודשים הבת שלי, בת 10, פתאום התהפכה.
אני חושבת שהיא הבינה שהפעם זו מערכת יחסים רצינית, ופתאום בבת אחת,היא פשוט הפנתה את הגב.
היא לא מוכנה בשום אופן שנפגש ארבעתינו.
היא לא מוכנה לראות את הבן שלו.
ניסיתי, דיברתי איתה, זה לא עובד.
תביני, היא ממשיכה,
זה היא ואני יחד לבד כבר 7 שנים, ופתאום מגיע ילד חדש
ואיש חדש – אין על מה לדבר. היא פשוט ננעלה.
אני מתוסכלת. אני לא יודעת מה לעשות, איך להתמודד עם התקפי הבכי שלה.
אני מפחדת לאבד אותו.
הוא מאוד רוצה שנפגש עם הבן שלו,אני רוצה להתקדם עם מערכת היחסיםאבל, אני לא יכולה להתמודד מולה.
זה מאוד מאוד קשה פרק ב', זה מאוד מורכב, זה בלתי אפשרי,
היא נאנחה.
למה את מתכוונת?
הזוגיות הזו היא משוכה שאי אפשר לעבור.
קשה.
(על המילים קשה ומורכב היא חזרה וכמה וכמה פעמים).
ואז שאלתי אותה:
תגידי
בין 1 ל 10 כמה את חושבת שהזוגיות הזו אפשרית עבורך?
היא שתקה
כמה את חושבת שיש סיכוי שתצליחו?
היא שתקה
כמה את רוצה אותה?
רוצה מאוד
ונניח והכל יסתדר עם הבת שלך,
נניח וההתנגדות שלה תיעלם ולא משנה כרגע איך,
כמה את מוכנה להתמסר לזוגיות הזו?
ללכת עד הסוף?
היא שתקה
ואז היא אמרה:
אני מפחדת
אני מפחדת להתמסר, לאהוב, לחלום, לתת, להישען
כל כך הרבה שנים אני לבד.
אני מבינה, אמרתי.
אני יכולה לשאול אותך שאלה קצת קשה? שאלתי
בטח.
יכול להיות, ואולי אני טועה, שנח לך במקום מסויים שהבת שלך מתנהגת כך?
אולי זה משחרר אותך מהצורך להתמסר?
אולי יש לך "תירוץ" למה זה לא יצליח?
אני חושבת שאת צודקת, היא לחשה.
אני מבינה פתאום שהבעיה היא לא הבת שלי,
אלא אני.
את מבינה, אמרתי לה,
שכשאנחנו לא מאמינים שזוגיות בפרק ב' אפשרית עבורינו,
כשנקודת המוצא היא שזה קשה, מורכב ומסובך,
כשאנחנו מפחדים,
אנחנו לא באמת יכולים לצפות מהילדים שלנו לחשוב אחרת
נכון?
את מבינה שהבת שלך היא מראה שלך.
היא יודעת שאת חושבת שזוגיות זה קשה
מפחיד, כמעט בלתי אפשרי.
היא יודעת לא כי אמרת לה, אלא כי היא מכירה אותך,
כי היא מרגישה אותך.
אז איך יכול להיות שהיא תתנהג אחרת?
זה לא מה שאנחנו עושים או אומרים
זה מה שאנחנו מרגישים פנימה.
כי אם בתוך תוכינו אנחנו חושבים שזה באמת בלתי אפשרי ,
שזה מפחיד, זה מה שהילדים שלנו סופגים מאיתנו,
ואת זה הם מבטאים בדרכם שלהם..
את מוכנה ללכת עם עצמך צעד אחד קדימה?
כן היא אמרה.
אז שלב ראשון זה להגיד לעצמך:
זה אפשרי עבורי!
האמונה הזו היא לא תוצאה, היא נקודת המוצא!
אם את באמת רוצה לאהוב, להקים בית, משפחה
את חייבת קודם כל להאמין שזה אפשרי עבורך.
אם את לא תאמיני, מי יאמין עבורך?
ואם אם לא תאמיני, איך תוכלי לעזור לבת שלך
לראות את האפשרות האחרת?
האם יכול להיות שכל מה שהבת שלך זקוקה לו
הוא לא אותך נופלת איתה לבור,
אלא דווקא נותנת לה יד
יציבה, בטוחה, אופטימית, מרגיעה.
שתאפשר לה לטפס למעלה?
אני מבינה היא אמרה, והצבע חזר לה לפנים.
זה מתחיל בי.
והמשכנו לדבר, אח"כ נפרדנו
וקבענו את המפגש הבא.
איזו אשה מקסימה חשבתי לעצמי,
ואיזה כיף שזכיתי להכיר אותה,
ואיך אני רוצה לעזור לה להצליח.
זה תמיד מתחיל בנו.
באמונות שלנו, וביכולת ללכת מעבר לפחדים שלנו
אל עבר החלומות, אל עבר ההגשמה שלנו,
אל עבר החיים שאנחנו רוצים וחולמים ליצור.
והילדים? הם יבואו איתנו.
אולי יהיה להם קשה, אולי תהיה להם דרך לעבור.
אבל כשאנחנו רואים את האפשרות,
כשאנחנו מתמלאים אנרגיה לקראתה,
כשאנחנו בוחרים ללכת עם החיים שלנו בכל העצמה, הם יבואו, ואנחנו ניצור את המקום הטוב, הבטוח והמוגן עבורם.
זו במידה רבה דוגמא ומודל להורות נכונה בעיניי.
מה שבטוח, פחד לעולם לא יוכל לנצח אהבה.
גלית הלר