לפרק בגלל ילדים

[זועמת1]

עונה

הילדים הם תאומים בני 17.5. אנחנו יחד כ9 שנים. אין ילדים משותפים ולי ילד אחד צעיר יותר שגם סובל מהם.

 

[זועמת1]

לפרק בגלל ילדים

שלום לכולם,
שאלה קצת כללית לי: האם נכון לפרק משפחה מורכבת כי הילדים של בעלי, שנמצאים בסופי שבוע (חמישי עד ראשון) ומדי פעם באמצע שבוע ובחופשות כמו עכשיו רוב הזמן אצלנו בבית מאוד מעכירים לי את האוירה עד לרמה שלא נעים לי להיות בבית כשהם שם ואני סובלת בכל ארוחה משפחתית איתם, ולא רוצה לעשות עבורם דבר(בישול קניות כבסיות נקיון)כי הם מצהירים על שנאתם ומתייחסים בגועל נפש או התעלמות?
האופציה של הפרדת בתים לא ריאלית , בעלי צריך את אשתו איתו בבית.
אני אוהבת מאוד את בעלי אבל רע לי עם כל השאר בבית.
אין לנו ילדים משותפים.
לא לפרסום בעמוד הראשי בבקשה

 

[מ י ר י 2 2]

בעיני לא יכולה להיות כאן שאלה כללית

השאלה הזו היא תמיד הכי ספציפית שאפשר
ממה שאת מתארת זה נשמע חד משמעי שאי אפשר להמשיך ככה
אבל השאלה היא האם פירוק המשפחה הוא הפתרון היחיד שעל הפרק
לא בדיוק הבנתי את המשפט "בעלי צריך את אשתו איתו בבית" שהרי אם תפרדו אשתו כבר לא תהיה איתו בבית
איפה הוא בעניין הזה? מה עמדתו מולך? מה עמדתו מולם? האם ניסיתם להעזר באיש מקצוע?

 

[זועמת1]

עונה

בעלי לא רוצה בת זוג שלא חיה איתו באותו בית.
הוא חושב שאני מגזימה וצריכה להתעלות מעל הילדים שלו, שגם כה עוד כמה שנים לא יהיו בבית.
שוקלים ללכת לטיפולץ אני סקפטית. לא נעים לי להיות בביתי שלי!!!

 

[ornme1]

לדעתי, קודם כל טיפול.

מהדברים שתארת קשה לראות את התמונה הברורה ומתעוררות שאלות, כמו: האם כך זה היה מההתחלה, האם הייתם בטיפול בעבר, אילו פעולות עשיתם בעבר בכדי לשפר את הדברים, האם כיום מישהו מעיר לתאומים ומעמידם במקומם, כמו כן לא ברור אופי הקשר בינם לבין אביהם ואם הוא אב סמכותי ( או מנסה "לזרום" בכדי להיות "אבא קולי" כמו הרבה גרושים), וזה רק על קצה המזלג.
הגיל הוא גיל בעייתי מאוד. ברור ששילוב הגיל והמצב (גירושין, למרות שעבר זמן) הוא לא ממש אידאלי ויכולות להיות בעיות שנובעות מזה,
אבל
העוינות שקיימת, להבנתי, היא לא בפרופורציה, ואני מעריכה שמדובר במשהו שהצטבר במשך תקופה ארוכה.
ילדים זה לתמיד. הם תמיד יהיו שם, גם אם לא יתגוררו איתכם. אם קיימת עוינות, העוינות הזו תעכיר את המערכת שלכם גם בהמשך, בצורה זו או אחרת.

אם זה יגיע למצב כל כך בלתי נסבל, וגם טיפול לא יעזור, בעלך יהיה צריך יהיה להבין שאו שזה ייפתר או שזה ייגמר. אולי אז הוא יפעל.
אני נוטה לחשוב שהמפתחות בידיו.

 

[זועמת1]

למה את מתכוונת?

אך בעלי יכול לפעול?
הוא ניסה ומנסה להעמידם במקום, זה לא ממש עוזר לו.
הוא אב סמכותי. העוינות רק התפתחה עם השנים, ובשבילי מעכירה את החיים.

 

[ornme1]

להעמיד ילדים במקום –

התמונה המצטיירת שהוא מעיר להם כאשר לדעתו הם עוברים את הגבול.
ועוד בנוגע לתמונה המצטיירת – מהדברים שתיארת כאן, הוא לא בדיוק מבין את המצוקה שלך.
ולכן, להבנתי, הערה או נזיפה מאדם שאינו מבין את חומרת הפגיעה, אינה יכולה להיות מתאימה, לא ככה?

אבל התכוונתי לפעולות קצת יותר עמוקות מלהעמיד אותם במקום.
לאב עם קשר טוב לילדיו יש יכולת לשוחח איתם. להסביר להם, ולזכות בשיתוף פעולה.
ושיחות כאלו צריכות להתבצע לאורך זמן, לא די בשיחה אחת.
לדבר בזכותך, העיקר זה לא הכביסה הניקיון והבישול, אלא החברות הטובה שביניכם, המערכת הטובה שיצרתם ביחד, העולם המשותף שלכם והכבוד ההדדי ביניכם.
מכאן באים הדברים שאתם מוכנים ועושים זה למען זה באהבה, כולל עזרה בטיפול בילדיכם.
והוא אמור להגן על המערכת שלכם, להסביר להם שהיחס המזלזל והפוגע כלפיך מהווה פגיעה גדולה בו, באביהם, ובאיכות חייו, בנוסף לצער שנגרם לו מלראות כמה את פגועה.
הדברים היו אמורים להיעשות לאורך השנים כחלק מהתקשורת עם התאומים. מאחר ולא נעשו, יש צורך בטיפול,
והגורם הפעיל אמור להיות הוא, לפני כל אחד אחר.

אם כל מעשיו הינם להעיר להם ולנזוף בהם וגם את זה לעשות בערך כזה, כי הוא לא ממש רואה את הבעיה, אז אולי באמת כדאי לשקול משהו יותר דרסטי, כי בטוח שההערות והנזיפות ככה בפני עצמן לא יקדמו כלום.

כשהם יתגייסו לצבא אולי תהיה הפוגה בביקורים אבל היחס המזלזל, הטינה, אפילו השנאה, יישארו. ייתכן מצב בו הם יתרחקו ממנו כי ירצו להתרחק ממך, לא ממש יועיל למערכת היחסים שלכם.

 

[זהב טה ו ר]

איפה בעלך בסיפור?

כמו שאמרה קודמתי, זה מאד חשוב.
האם הוא מוכן ללכת לטיפול איתך?
&nbsp
אגב, הם אוטוטו יוצאים לצבא. את לא חושבת שזה יקל על המצב?

 

[זועמת1]

בעלי

סופסוף מוכן לבוא לטיפול אחרי שהבין, ולא ממקום של איום, שאני לא יכולה יותר.
זה שהם יוצאים עוד אטוטו לצבא לא עוזר. כל סופ"ש איתם הוא סיוט עבורי.
עשיתי כל כך הרבה למענם, כל כך נתתי מעצמי, ומכל הלב. נגמר לי. לא מסוגלת יותר.לא מסוגלת לעשות עבורם דבר.
הם מתעלמים ממני וכל כך גסים אלי ולבני...ובעלי מרגיש באמצע.לא רוצה לקחת צדדים..וחושב שאני יותר מדי רגישה ולא צריכה להתרגש מהם.

 

[ב לפני השינה]

אני חושבת

שהקצר בתקשורת שלכם נובע מכך, שבעלך חושב שאת מגזימה בתגובה, אבל בעצם לא מוכן להבין שאת שונה ממנו, ואולי הוא לא היה כ"כ סובל מהתנהגויות כאלה אבל את סובלת מהן מאד.
אני חושבת שכיוון שגם הילד שלך סובל מן הראוי להפריד כוחות. סביר ללעת לטיפול קודם, אם הקשר יקר לך (ובתקווה שהוא יקר גם לו. כי נשמע שהוא שם אולטימטום וזה בשבילי turn off)

 

[השביעיה]

כ"כ מזדהה

ככ מבינה אותך ומזדהה איתך. מה שאני מנסה כבר הרבה זמן לעשות זה פשוט להיות יותר בעדי ופחות נגדם. כלומר, בשלב מסוים החלטתי ששלוות הנפש שלי וטובתי האישית חשובים יותר מכל הילדים שלו. להבדיל מלהתאפק ולסבול, אני משתדלת ל"דלג" מעל המקרים. לא נעים לי ארוחה משפחתית? אני דואגת שיהיה אוכל אבל לא לארוחה המשותפת. לא נעים לי ההתעלמות? אני עסוקה בענייני ועושה מה שטוב לי ומעניין אותי. כביסות? אני מכבסת ושמה לכל ילד את הכביסה בגיגית משלו. מי שרוצה מקפל, מי שלא... שילבש בגדים ישר מהגיגית. הבית הוא שלי ואם מישהו צריך להרגיש לא נעים זאת בטח לא אני! תזכרי שגם הם בעדם ולא נגדך, (זה היה קורה עם כל אחת אחרת במקומך). אבל בגללם לפרק משפחה? ברגע שתשחררי אצלך, ותקחי שליטה על רגשותייך תראי שהתמונה משתנה. דרשי שיכבדו אותך! ואם לא... הפסיקי את שירותי המלונית שאת מספקת ושיפנו לאביהם אם צריכים משהו. תופתעי כמה מהר כולם יצטרכו אותך בחזרה.
יכול להיות שזה נשמע קצת לוחמני אבל גבולות זאת מילת המפתח. לא להעמיד להם גבולות אלא לסמן איפה הגבול שלך ושיהיה אדום וברור.
תהיי חזקה