בכנות

השביעיה

New member
בכנות

הי
קוראת הרבה את הפורום ומזדהה.
לי יש 3 ילדים, לבעלי יש 4 בנים (2 מתבגרים ו-2 תאומים) וביחד "חגיגה" אמיתית של 7 ילדים.
אנחנו 5 שנים ביחד, גרים 3.5 שנים ביחד. .
חייבת לציין שלמרות כל ההשקעה והעבודה הקשה שאנחנו עושים עבור כל ילדינו אני חווה קושי רב ביותר בעניין היחס של הילדים הביולוגיים להורים הלא ביולוגיים.
הילדים שלי לא אוהבים את בן זוגי וילדיו ולהיפך. זה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים כמו לא להגיד שלום כשנכנסים הביתה, כמו לעשות פרצוף אם אחד מאיתנו מסיע לחוג ילד שהוא לא שלו, כמו לא להתקשר להגיד מזל טוב ביום הולדת לילד שהוא לא האח הביולוגי, לא להזמין את ההורה הלא ביולוגי לאירועים בביה"ס ועוד ועוד.
פעם היינו עושים דברים משותפים ביחד, הולכים לים ביחד, לפיקניקים, טיולים וכל שנה שעוברת פחות ופחות ילדים רוצים להצטרף אלינו. מבאס לאללה.
אשמח לשמוע איך אתם הצלחתם לרכוש את לב הילדים הלא ביולוגיים שלכם ואיך בני הזוג שלכם הצליחו לרכוש את ליבם של הילדים שלכם.
ושנהיה חזקים, כי אנחנו עומדים באתגרים שהם לא נורמאליים.
 
בעיני יש הרבה דברים מעורבבים בהודעה שלך

ראשית, אני פרידה בין כבוד לבין אהבה. אי אפשר להכריח ילדים לאהוב מישהו, אבל בהחלט פשר לדרוש מהם לכבד.
לעשות פרצוף כשהנהג לא לרוחם? סליחה???? חוצפנים יש להעמיד במקומם. להציב גבול ברור לגבי מהי התנהגות מקובלת בסטנדרטים של הבית שלנו.
&nbsp
מצד שני, יש דברים שבעיני הם אחרים. אני חושבת שזה טבעי גם במשפחות "רגילות" שככל שילדים גדלים הם פחות מצטרפים לפעילויות משפחתיות, וכאן בעיני עדיף לא לעשות דרמה. זה לא נגד אף אחד, זה בעד עצמם

כאן לדעתי אין מה להכריח. אפשר לשוחח, להבין מה מפריע, לנסות להתאים את הפעילות, ולשחרר אם לא.
&nbsp
לגבי היחסים בין הורים וילדים לא ביולוגיים - זו רקמה עדינה, עשויה פרטים פרטים. צריך להבין מה מקור הקשיים, ולנסות לעבוד ולשפר כמו בכל יחסים. אין כאן אהבה מובנת מאליה, צריך ליצור אותה ובמובן מסויים צריך ליצור אותה כל הזמן מחדש. ובמיוחד בגיל ההתבגרות, כשהם כועסים על כל העולם.
מרגישה שאת הנקודה הזו לא הבהרת מספיק בפוסט שלך, אם תתני עוד דוגמאות אולי אפשר יהיה לעזור יותר.
&nbsp
יכולה להגיד לך שאני מרגישה שמהרגע שהילדים של בעלי נכנסו לגיל ההתבגרות משהו השתנה. למשל, כשהם היו ילדים זה היה יותר מובן מאליו שאני אומרת להם מה לעשות בתוך ההתנהלות השוטפת של הבית (נניח - לך להתקלח עכשיו). והיום זה פחות מובן מאליו ויותר תלוי ביחסים שביני ובינם.
&nbsp
ומסכימה לגמרי עם המשפט האחרון שלך....
 
יש מרכיבים נוספים

לדוגמא, הצד השני.
לילדים שלי אין כמעט קשר עם אבא שלהם, ולכן הם קיבלו את בן-זוגי בקלות רבה יותר. מעבר לכך שהוא האיש הכי נחמד שאני מכירה

האקסית של בן הזוג גרה לידינו, הילדים במשמורת משותפת, והם (הזוגי האקסית) בסכסוך שלא נגמר. היא טורחת לחמם ולסכסך באופן קבוע, ולכן לי היה הרבה יותר קשה ליצור קשר עם ילדיו. עם שניים הצלחתי. עם השלישית כנראה שאבוד.
&nbsp
וסבלנות. המון המון המון סבלנות.
וחוש הומור.
והמון המון הקשבה הדדית בין בני הזוג.
חוש הומור כבר אמרתי?
 

kisslali

New member
כגודל הציפיות גודל האכזבות

לא תמיד בני הזוג מצליחים לרכוש את ליבם של הילדים, אם הפנטזיה היא משפחת בריידי, ברור שתתאכזבו. מצד שני אין סיבה שלא תחיו באוירה נעימה ולכן שניכם חייבים לדרוש מהילדים התנהגות מכבדת ונעימה, לדעתי זה חינוך אלמנטרי שלא קשור לפרק ב'.
לא להגיד שלום כשנכנסים זה חוסר נימוס ולא משנה מי הנמצאים ומי הבאים, לעשות פרצופים זה חוסר נימוס.
ברור שעם הגיל מבלים פחות כמשפחה, אני עדיין הקפדתי על פעילות משפחתית חובה - הילדים מעולם לא התנגדו.
יכול להיות שאתם בעמדת התנצלות ופועלים מתוך רגשות אשמה, ואזא אולי שהילדים מתפעלים אתכם כי הם יודעים שזה מפריע לכם - שחררי ותתחילי להתנות נתינה בקבלה. משהו שחשוב להם תמורת משהו שחשוב לכם.

בהצלחה, ללי
 

השביעיה

New member
תודה

תודה רבה על התגובות המעודדות. זה נותן קצת פרופורציה.
אני בהחלט מתעצבת (ונלחצת) מהעובדה שהילדים שלי לא אוהבים את הימים בהם הילדים שלו מגיעים. ולא רק זה, הם אוהבים את הילדים של בת הזוג של הגרוש. עכשיו כשהתחיל החופש הם מבקשים להישאר שם כי "כיף עם הילדים שלה" מה שעוד יותר משקף לפרצוף כמה לא כיף עם הילדים שלו.
אכן מדובר בהתנהגות ותרבות אחרת לגמרי, מדובר בבנות ובנים שלא מתחברים ורע לי על הלב שזה המצב.
נותר לי לקוות שאולי פעם, כשיהיו בוגרים המצב ישתנה.
 
למעלה