הי לכם... מזמן לא כתבתי...

[TatyBar]

מה קארמה בזה?

עשיתי בחירה נכונה טובה ובריאה אז.
ארבע שנים אחרי - קשה לי.
מה קרמה בזה בדיוק?
&nbsp

 

[TatyBar]

לא היא לא.

היו פעמים ששאלתי אותה. דווקא חשבתי שאולי זה יעזור לה להיות יותר בפוקוס. בלי אחים. להיות במרכז העניינים.
היא ממש לא רוצה.
אני חושבת שהבעיה הכי גדולה שלה התחילה כשנולדה אחותה.
היא מעולם לא התגברה על זה שהיא כבר לא לבד איתי. ואני לא לבד איתה.
כל הבלאגן שלה לא קשור למעבר וכלום... מאז ומתמיד היינו רק שתינו (כי את אבא שלה עזבנו כשהיתה תינוקת)..
זו לדעתי היתה ההתחלה של הצרות..
זה נרגע קצת והשתפר כשבן הזוג הגיע לגור איתנו.
לכן גם המעבר היה חשוב בשבילה. שהיא תישאר איתנו במקום יציב ומשפחה יציבה...
אבל היא ילדה לא קלה....
אולי יש לה איזו הפרעת קשב או משהו. לא יודעת. היינו בכמה שיחות ואבחונים. ולא גילו כלום.
אבל כשהיא קשה - היא קשה.
וכשהילדה לא שלו - אז התגובות שלו אינן לטעמי.
הוא טוען שאני רגישה לזה והוא מגיב זהה לשתי הבנות...
אולי..
לא יודעת.
אבל קשה לי.

 

[TatyBar]

הי לכם... מזמן לא כתבתי...

קצת קשה בזמן האחרון... אחרי ארבע שנים פה, לבד לגמרי לגמרי לגמרי.. עם עבודה מאוד דורשנית שלו. עם ילדים ממש לא קלים.. עם מתבגרת אחת שמלחתחילה לא היתה ילדה קלה וזה רק הולך ומחמיר ומסתבך... והיא הרי לא שלו...
ממש קשה לי.
והוא לא יכול לעשות יותר ממה שהוא יכול.
ומה שהוא עושה.. לא נכון לי.
אוף.
סתם פורקת פה כי גם באגדות הכי וורודות ורומנטיות.. כשהילד לא שלך... זה בכל זאת לא אותו דבר.

 

[TatyBar]

חששתי לכתוב.

בדיוק בגלל שאנשים ישפטו שוב את המעשה שלי של להגר לארץ זרה.
וכן - ברור שחשבתי שאנשים יחשבו שעכשיו אני מבינה שזו היתה טעוץ
אבל זו לא היתה טעות.
ולגעת מראש את העתיד - רק טפשים חושבים שהם יכולים.
ואם הדיון הזה יהפוך את המהלך שלי אז - לפני ארבע שנים - לשק חבטות בי שוב - אני אבקש למחוק אותו מיד.
&nbsp
לא עשיתי טעות אז.
זה שקשה לי עכשיו לא מעיד שתהליך המעבר היה שגוי.
&nbsp
אז מנהלות חביבות - אם הדיון הזה הופך שוב לקטילת ההחלטות שלי מהעבר - אז בבקשה תמחקו הכל.
ואז אדע גם שמקומי לא פה יותר.

 

[זהב טה ו ר]

עוקבת לבקשתך

 

[שממית הבתים]

זוכרת אותך

גיל ההתבגרות קשה ולהיות אמא למתבגרת זה לא סקסי.
גם אם היית כותבת מגן עדן היה לך קשה. לא חושבת שהקושי נולד מהבדידות או מהאב החורג, אלא מהתקופה הספציפית הזאת.
מזכירה לך שזה חולף.
במקרה הפרטי שלי, גיל 12 היה הכי מזעזע, 13-15 נוספו לי קמטי דאגה פלוס ורידים שבקעו מהמצח מרוב עצבים, בגיל 16 ראיתי ניצנים של הבת שלי האהובה, 17-18 אני בשוק שהיצור החכם, הרגיש והמדהים הזה הוא הבת הפרטית שלי

 

[זהב טה ו ר]

אם אני מבינה נכון

בעיה היא לא גיל ההתבגרות אלא השאלה של גבולות החינוך ע"י בן-זוג שהוא לא אב ביולוגי, נכון?
ככל הנראה זה נושא שתצטרכו לעבוד עליו, את ואישך, שכן נכונו לכם עוד ימים קשים (עברנו מיקבץ צפוף של גיל ההתבגרות בשנים האחרונות).
אני מודה שלפעמים אני נטרפת מהדרך שבה בן-זוגי מחנך את ילדיו, כולל העובדה שההחלטות שלו משפיעות עלי (כמו חוסר הנכונות שלו לבקש מילדיו שיסיעו בעבודות הבית, לדוגמא) ועל ילדיי. אך הגבול הוא ברור, ומעבר לקטר לו מאחורי הדלת הסגורה (וגם לכל חבריי ומכריי), אנחנו לא מעירים לילדים של בן/בת הזוג.
&nbsp

 

[מ י ר י 2 2]

לא בדיוק זוכרת את כל הסיפור

אבל איכשהו נשמע לי שכל האלטרנטיבות שעמדו בפנייך היו לא פשוטות.
ואני יודעת שילדים במשפחות מורכבות הרבה פעמים עוברים גיל התבגרות אפילו יותר קשה מהרגיל
לא יודעת אם לך יש טיפול בשבילך, אבל אם לא נשמע לי שכדאי. כדי שתצליחי ליצור את ההפרדה בין מה ששלך, מה ששלה ומה ששלו. כדי שיהיה לך ברקע קול אובייקטיבי כשאת לא בטוחה מה הדבר הנכון לעשות. כדי שיהיה לך מקום שהוא רק שלך ורק בשבילך, ששם את טוענת מצברים בשביל להתמודד עם הקשיים.
משפחות מורכבות ואגדות רומנטיות אלה שני יקומים מקבילים. באופן אישי מעדיפה את הראשון מביניהם על מעלותיו ומגרעותיו.

 

[mother cat]

חיבוק גדול!

כפי שכתבו לך, גיל ההתבגרות רחוק מלהיות כיף... ובמשפחה מורכבת זה לפעמים עוד יותר קשה.
את אומרת שאת מרגישה לבד. יש לך סביבה תומכת שם? יש חברות? את עובדת או 100% עם הילדים?
אני תוהה מה יכול לעזור קצת ולהקל קצת. רוצה לפרט לנו יותר מה קשה וננסה ליעץ? או סתם תפרקי?
ואני מסכימה לחלוטין שזה שקשה עכשיו לא אומר שעשית החלטות לא נכונות. לא בטוח שגם בארץ היה קל יותר...
&nbsp
חיבוק גדול!

 

[מימי מייאו 1]

ממה שזכור לי מהעבר זה איזה אבא נפלא הוא היה בשביל הגדולה

כמו לאחותה
השאלה היא אם הוא השתנה או רק היא עם גיל ההתבגרות הנורא?

 

[kisslali]

לא בטוחה שינחם אבל גם שלי היה 'קשה מאד' בשנים מסויימות, זה עבר, אח"כ זה קצת חזר, אח"כ זה נרגע והנה, הוא בן 31 ולצערי אני עדיין לא יכולה לכתוב שהכל מאחורי...
מוזר אבל אחותי בכלל לא עברה את זה, אולי זה עניין של אישיות ומקום במשפחה.
הלבד של להיות 'שם' קשה, מי כמוני יודעת, בחמש השנים הראשונות הבת שלי הייתה פה ולפני כמעט שנה היא חזרה, אני מבינה את השיקולים שלך, לא בטוחה שהייתי מוגלת לעמוד בבחירה שעשית.
בלי שום קשר, מציעה לוותר על ההגדרה (גם אם זה רק בלב) של ילדה לא קלה, זה רק יהפוך אותה לכזו. עדיף להגדיר כתקופות מאתגרות או משהו בסגנון

אני מעולם לא הרגשתי שהזוגי צריך/יכול/מתאים להיות שותף לחינוך וגידול הילדים. אולי בגללי ואולי בגללו, זה לא עשה את זה פחות מתסכל. וזה שלא נתתי לו להתערב הפך לאישו בפני עצמו, מסתבר שבמצבים האלה אין מנצחים.

העיצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא שתכתבי, פה או במקום דומה, זה ישאיר לך יותר אויר להתמודד הכי טוב שאת יכולה.

בהצלחה וחיבוקים