זה רק ביטוי, ונכון, אפשר לבכות בלי לקום מהכיסא
ובמידה ועובדת קיום הקיים יכולה לעורר תמיהה מסוימת (היא יכולה), אף פעם לא היה ברור לי הקשר בין התמיהה עצמה להמשכיה הסנטימנטלים האלה: האמונה, הבכי, וחלילה, ההתבכיינות.
זו כנראה עניין של תגובה אישית לדברים, אבל מבחינתי חייבים להסתפק בפעירת פה ותו לוא, תחילה שהיא גם סוף.
שלמות החידה היא הטעם היחיד, זה הכי אמיתי שיכול להיות...