דיאלוגים מוקדמים של אפלטון- הגדרה ותכונה
אני קורא עכשיו מאמר שמנתח קצת יחסים סיבתיים ואונטולוגיים בדיאלוגים המוקדמים של אפלטון.. השם של המאמר הוא Platonic definitions and forms של R.M. Darcy והוא מופיע בספר "A companion to Plato" . הוא טוען שאפשר למצוא בצורה עקבית שלוש תנאים להגדרה טובה- 2 מהן יותר רלוונטיות ומעניינות-
הדרישה שהגדרה תתן הסבר לסיבה שאנחנו מחשיבים אובייקט כבעל תואר מסוים, שזה מקביל אני מניח למציאת מהות של האובייקט (כלומר אם התיאור הוא בעל אותה אקסטנציה אבל לא באופן שהוא הכרחי להבנה של החוקיות שלפיה אנחנו מחליטים מי X ומי לא X אז זו לא הגדרה טובה ע"פ סוקרטס לכאורה)
והדרישה (קצת דומה אבל מוזרה, מסובכת ומסורבלת יותר) שהביטוי המגדיר יהווה תיאור של מודל אבסולוטי ולא יחסי של התכונה שאנחנו מדברים עליה, כלומר ההגדרה לא יכולה לתאר תנאי שלפעמים גם יכול 'להעביר' דברים הפוכים מהתכונה שאנחנו מנסים להגדיר. נגיד כל מה שצודק אהוב על ידי האלים, אבל אם האלים אוהבים גם דברים שהם לא צודקים אז ההגדרה היא לא מוחלטת. או ההגדרה לדברים יפים 'כל מה שדומה לבחורה יפה', אבל סוקרטס חושב שבחורות יפות הן לפעמים מכוערות בהשוואה לדברים יפים אחרים (דוגמא שלו, סליחה) אז ההגדרה מבוססת על עניין יחסי. במקרים האלה אנחנו מגדירים דברים לפי התניה ע"פ משהו שהוא יפה יחסית לדברים אחרים או ע"פ משהו שהוא צודק במקרים מסוימים, ולכן לפיו לכאורה אלה לא הגדרות טובות. ההגדרה צריכה להיות התניה ע"פ משהו שהוא מודל מוחלט כאמור.
סוקרטס בדיאלוגים האלה לרוב מתעסק בהגדרות כדי לענות על השאלה 'מה נמנה על קבוצת הדברים בעלי התכונה הזאת'- 'מה נמנה על הדברים שאנו יכולים לתאר כ-יפים' וכו', כשההגדרה היא תיאור של תכונה/מאפיין שמהווה תנאי להיות הדבר חלק מהקבוצה המדוברת.
אז אם ניקח את התנאים האלה למעלה כהנחות-
1. אם משהו הוא בעל תכונה כלשהי, אז הוא כזה בגלל שהוא יכול להיות מתואר על ידי המהות של התכונה הזו (על פי דרישה מספר 1)
2. אם משהו הוא *הסיבה* (ההדגשה בשביל ההמשך) שדבר כלשהו נחשב לבעל תכונה כלשהי, אז הוא בעצמו בעל התכונה הזו בכל המקרים (על פי דרישה מספר 2)
3. מסקנה:
המהות של כל תכונה היא בעצמה בעלת התכונה באופן מוחלט, כלומר תמיד.
וכאן אני מתחיל להתבלבל קצת אני חושב -
הכותב מתאר את צורת החשיבה הזו כאבסורדית, בכך שהוא משווה את המסקנה לצורת החשיבה שהייתה נפוצה בעבר (אצל אריסטו ועד דקארט), שדבר שנותן את התכונה שלו לדבר אחר הוא בעצמו בעל אותה תכונה. אם ככה, נגיד דבר גורם לכאב לדבר אחר, אז הוא בעצמו מחזיק בתכונה של כאב?
אבל לי זו נראית קריאה ממש לא נכונה של הטיעון שהוא בעצמו דלה כאן. אני חושב שכאן מגיע העניין של ההבנה של המילה המודגשת- סיבה בתור קשר סיבתי כרונולוגי של "דבר X קורה, ולכן דבר Y קורה אחר כך", או סיבה בתור מילה שמשמשת בהעדר מילה פשוטה יותר לתיאור תלות אונטולוגית ?? אני חושב שהתנאי השני ממנו גזרנו את ההנחה הזו בברור לא מדבר על הגדרה בתור עניין סיבתי כרונולוגי, אני חושב שזה ממש מבלבל לדבר על זה בצורה הזאת בכלל אם אפשרי (איך אפשר להגדיר תוצאה על פי אירוע שהתרחש מתישהו בזמן ושהוא תמיד באופן מוחלט התוצאה? מה זה אומר בכלל? הדרך היחידה שלי להבין את זה היא סתירה או פרדוקס מוזר, אם יש אירוע שהוא סיבה ואירוע שהוא תוצאה, אז יש לשני האירועים תכונות נבדלות ובכך בהכרח האירוע שהוא סיבה לא תמיד באופן מוחלט בעל התכונות המגדירות של התוצאה).
לכן אני חושב שהכותב כאן ממש קפץ קפיצה מכאיבה ומתסכלת (כי אני באמת רוצה להבין וזה קצת מתסכל שאני מרגיש שאני לא מצליח....) מדיון על סיבתיות אונטולוגית לכרונולוגית. עד כאן הכל סבבה, אבל נשארתי בסוף עם תסבוכת מעצבנת- אם נקרא את זה בתור סיבתיות אונטולוגית, אז נקבל שהמהות של תכונה, שלפיה אנחנו מגדירים אותה, היא בעלת התכונה באופן תמידי, וזה קצת מוזר להגיד על המהות של דבר שהיא בעלת איזושהי תכונה.. אפשר לחשוב על זה במקרה הבא שזה דווקא מסתדר סבבה- כשכואב לאדם, אז ניתן להגיד שהוא מחזיק בתכונה 'כאב' מכוח זה שהוא חווה כאב, חווית הכאב זו המהות כביכול, ואז די סבבה לומר שהחוויה של כאב היא כואבת תמיד. אבל זה ממש מעורפל, ואני חושב שדוגמאות אחרות עשויות להראות מוזרות. גם אני זוכר שקראתי מאמר שמדבר על זה שבהקשר האפלטוני האידאות לא מחזיקות בתכונות שתלויות בהן אונטולוגית, לא זוכר איפה ואיך הגיעו למסקנה הזו.
מצד שני כשאני חושב על זה, לא דובר במהלך המאמר בכלל (כרגע לא סיימתי אותו אז אולי עוד ידובר, אבל נדמה לי שלא בהקשר הזה) על מה זה מהות על פי הדיאלוגים האפלטוניים המוקדמים, אז אולי כל הנושא הזה בכלל לא אמור להיות נידון בהקשר למאמר וזו איזו בריחה שולית של הכותב לנושא אחר לגמרי שלא יכול להיות נידון בצורה שנסחפתי אני לדבר עליה בהתבסס על הידע המוצג עד עתה במאמר. עם זאת, אפשר אולי לחשוב על המשמעות של העניין הזה לאור שאנחנו מכירים את רעיון המהות של אפלטון ואת תורת האידאות שלו, על אף שגם להכניס את החתיכה הזאת לפאזל הזה יכול להיות עניין מבלבל מאוד (אני אשמח לנסות יחד עם המגיבים)
אני קורא עכשיו מאמר שמנתח קצת יחסים סיבתיים ואונטולוגיים בדיאלוגים המוקדמים של אפלטון.. השם של המאמר הוא Platonic definitions and forms של R.M. Darcy והוא מופיע בספר "A companion to Plato" . הוא טוען שאפשר למצוא בצורה עקבית שלוש תנאים להגדרה טובה- 2 מהן יותר רלוונטיות ומעניינות-
הדרישה שהגדרה תתן הסבר לסיבה שאנחנו מחשיבים אובייקט כבעל תואר מסוים, שזה מקביל אני מניח למציאת מהות של האובייקט (כלומר אם התיאור הוא בעל אותה אקסטנציה אבל לא באופן שהוא הכרחי להבנה של החוקיות שלפיה אנחנו מחליטים מי X ומי לא X אז זו לא הגדרה טובה ע"פ סוקרטס לכאורה)
והדרישה (קצת דומה אבל מוזרה, מסובכת ומסורבלת יותר) שהביטוי המגדיר יהווה תיאור של מודל אבסולוטי ולא יחסי של התכונה שאנחנו מדברים עליה, כלומר ההגדרה לא יכולה לתאר תנאי שלפעמים גם יכול 'להעביר' דברים הפוכים מהתכונה שאנחנו מנסים להגדיר. נגיד כל מה שצודק אהוב על ידי האלים, אבל אם האלים אוהבים גם דברים שהם לא צודקים אז ההגדרה היא לא מוחלטת. או ההגדרה לדברים יפים 'כל מה שדומה לבחורה יפה', אבל סוקרטס חושב שבחורות יפות הן לפעמים מכוערות בהשוואה לדברים יפים אחרים (דוגמא שלו, סליחה) אז ההגדרה מבוססת על עניין יחסי. במקרים האלה אנחנו מגדירים דברים לפי התניה ע"פ משהו שהוא יפה יחסית לדברים אחרים או ע"פ משהו שהוא צודק במקרים מסוימים, ולכן לפיו לכאורה אלה לא הגדרות טובות. ההגדרה צריכה להיות התניה ע"פ משהו שהוא מודל מוחלט כאמור.
סוקרטס בדיאלוגים האלה לרוב מתעסק בהגדרות כדי לענות על השאלה 'מה נמנה על קבוצת הדברים בעלי התכונה הזאת'- 'מה נמנה על הדברים שאנו יכולים לתאר כ-יפים' וכו', כשההגדרה היא תיאור של תכונה/מאפיין שמהווה תנאי להיות הדבר חלק מהקבוצה המדוברת.
אז אם ניקח את התנאים האלה למעלה כהנחות-
1. אם משהו הוא בעל תכונה כלשהי, אז הוא כזה בגלל שהוא יכול להיות מתואר על ידי המהות של התכונה הזו (על פי דרישה מספר 1)
2. אם משהו הוא *הסיבה* (ההדגשה בשביל ההמשך) שדבר כלשהו נחשב לבעל תכונה כלשהי, אז הוא בעצמו בעל התכונה הזו בכל המקרים (על פי דרישה מספר 2)
3. מסקנה:
המהות של כל תכונה היא בעצמה בעלת התכונה באופן מוחלט, כלומר תמיד.
וכאן אני מתחיל להתבלבל קצת אני חושב -
הכותב מתאר את צורת החשיבה הזו כאבסורדית, בכך שהוא משווה את המסקנה לצורת החשיבה שהייתה נפוצה בעבר (אצל אריסטו ועד דקארט), שדבר שנותן את התכונה שלו לדבר אחר הוא בעצמו בעל אותה תכונה. אם ככה, נגיד דבר גורם לכאב לדבר אחר, אז הוא בעצמו מחזיק בתכונה של כאב?
אבל לי זו נראית קריאה ממש לא נכונה של הטיעון שהוא בעצמו דלה כאן. אני חושב שכאן מגיע העניין של ההבנה של המילה המודגשת- סיבה בתור קשר סיבתי כרונולוגי של "דבר X קורה, ולכן דבר Y קורה אחר כך", או סיבה בתור מילה שמשמשת בהעדר מילה פשוטה יותר לתיאור תלות אונטולוגית ?? אני חושב שהתנאי השני ממנו גזרנו את ההנחה הזו בברור לא מדבר על הגדרה בתור עניין סיבתי כרונולוגי, אני חושב שזה ממש מבלבל לדבר על זה בצורה הזאת בכלל אם אפשרי (איך אפשר להגדיר תוצאה על פי אירוע שהתרחש מתישהו בזמן ושהוא תמיד באופן מוחלט התוצאה? מה זה אומר בכלל? הדרך היחידה שלי להבין את זה היא סתירה או פרדוקס מוזר, אם יש אירוע שהוא סיבה ואירוע שהוא תוצאה, אז יש לשני האירועים תכונות נבדלות ובכך בהכרח האירוע שהוא סיבה לא תמיד באופן מוחלט בעל התכונות המגדירות של התוצאה).
לכן אני חושב שהכותב כאן ממש קפץ קפיצה מכאיבה ומתסכלת (כי אני באמת רוצה להבין וזה קצת מתסכל שאני מרגיש שאני לא מצליח....) מדיון על סיבתיות אונטולוגית לכרונולוגית. עד כאן הכל סבבה, אבל נשארתי בסוף עם תסבוכת מעצבנת- אם נקרא את זה בתור סיבתיות אונטולוגית, אז נקבל שהמהות של תכונה, שלפיה אנחנו מגדירים אותה, היא בעלת התכונה באופן תמידי, וזה קצת מוזר להגיד על המהות של דבר שהיא בעלת איזושהי תכונה.. אפשר לחשוב על זה במקרה הבא שזה דווקא מסתדר סבבה- כשכואב לאדם, אז ניתן להגיד שהוא מחזיק בתכונה 'כאב' מכוח זה שהוא חווה כאב, חווית הכאב זו המהות כביכול, ואז די סבבה לומר שהחוויה של כאב היא כואבת תמיד. אבל זה ממש מעורפל, ואני חושב שדוגמאות אחרות עשויות להראות מוזרות. גם אני זוכר שקראתי מאמר שמדבר על זה שבהקשר האפלטוני האידאות לא מחזיקות בתכונות שתלויות בהן אונטולוגית, לא זוכר איפה ואיך הגיעו למסקנה הזו.
מצד שני כשאני חושב על זה, לא דובר במהלך המאמר בכלל (כרגע לא סיימתי אותו אז אולי עוד ידובר, אבל נדמה לי שלא בהקשר הזה) על מה זה מהות על פי הדיאלוגים האפלטוניים המוקדמים, אז אולי כל הנושא הזה בכלל לא אמור להיות נידון בהקשר למאמר וזו איזו בריחה שולית של הכותב לנושא אחר לגמרי שלא יכול להיות נידון בצורה שנסחפתי אני לדבר עליה בהתבסס על הידע המוצג עד עתה במאמר. עם זאת, אפשר אולי לחשוב על המשמעות של העניין הזה לאור שאנחנו מכירים את רעיון המהות של אפלטון ואת תורת האידאות שלו, על אף שגם להכניס את החתיכה הזאת לפאזל הזה יכול להיות עניין מבלבל מאוד (אני אשמח לנסות יחד עם המגיבים)
