It's better to not care too much about anything....

אך בדיוק מגיעים לזה?

טעמו וראו כי טוב ה'?


הרי כל מה שניתן לראות, לשמוע, למשש, להריח,
להרגיש, לחשוב , לצפות או לדמות.
מצוי בדעתנו ולא במציאות.
 
ברמת הדעת ניתן לתאר את הקב"ה על דרך השלילה..

לאלוהים אין פנים ואף לא אחור,
לא ניתן ליחס לו תארים,
אין הוא מדבר, שומע, רואה, כועס, מוחל.
הוא לא שם ולא צורה.
לא זמן או מרחב.
אין לו תלות בדבר,
לא שייך, לא נחלק, לא נוצר,
לא מעורער, אינו מוטל בספק,
מציאותו אינה מותנת,
אין בכלל מצוי אמת מלבדו כמותו.
אין עוד מלבדו.



הנשמה היא חלק אלוה ממעל.
הניצוץ האלוהי הטמון בכל אדם.
כשאדם נפטר אנו אומרים "יצאה נשמתו"
הגוף החומרי נקבר ואילו הנשמה חוזרת את כור מחצבתה
וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. (קהלת)
הרוח היא הנשמה הנצחית.

ערב טוב לכולם!
 
לילה טוב. ותודה על התשובה המפורטת.

אני עדיין מאמין, שניתן להעיד על ה' על דרך החיוב ועל דרך השלילה. בתנאי ואתה מעיד עדות אמת.

לא שומע ולא רואה? חס ושלום, מי קבע?

היוצר עין הלא יראה?
הנוטע אוזן הלא ישמע?

אולי הוא לא רואה בעזרת עין כשלנו, אבל הוא רואה, ושומע.
כי אתה שומע תפילת כל פה. - אחרת מה? למה מתפללים?

אבל יש צמתים בהם אכן כל מה שניתן לומר הוא על דרך השלילה.


לגבי נשמתינו. אני לא יודע לומר מה ממתין לנו לאחר המוות. אני רק לא מודאג כלל. כי אם אפשר, יהיה. ואם יהיה, יהיה מושלם. לפחות ל - Good Guys.

אישית אני לא מקבל את האמירות בסגנון לא נולדנו ולא נמות, וכאלה. כי אני בהחלט לא הייתי קיים מאז ומעולם. אני ברוא, יותר מדוייק: אני כנשמה עצמאית, ברוא. משמע יש לי התחלה. וההתחלה שלי החלה לפני כמה עשורים. לא הייתי קיים לפני זאת, בשום צורה ואופן. אולי החומר ממנו ברא אותי ה' היה קיים, אבל לא אני. לא כחלק ממני.

כשמתחברים לה', הוא נצחי. ואנו חווים נצח. דרכו.
לא יודע מה קורה אחר כך. אבל בהחלט שיש בנו - נצח.
את היכולת לגעת בנצח.

ולגבי אמירות (לא שלך בהכרח) על נשמה המנותקת וזרה לנו, איך יכולה להתקיים הפרדה ביני לבין הנשמה שלי? זו הזייה ממדרגה ראשונה. זה דבר שהדעת "חווה", כי אכן יש נשמה מעליה. לא אנחנו באמת. אחרת מה אני בסופו של דבר? קליפה, סתם הזייה? אני רק בייביסיטר למשהו זר ממני? ואני נאלץ להטיב דרכי, ולעמוד תחת חוקים, ומשפטים ודינים, כדי שבסוף איזו ישות חיצונית וזרה לי ששמה - נשמה, תרוויח או תפסיד. ואני כלום? אין לי המשך? אין שכר בעמלי? כושי שעשה את שלו ויכול ללכת ולהתפוגג?

לילה טוב. אור ה' עלינו ועל הבריאה כולה. נצח.
 
לילה טוב, והמשך כפי שהובטח.

ואיי איזו הודעה מרגיזה כתבת P:


הרי כל מה שניתן לראות, לשמוע, למשש, להריח,
להרגיש, לחשוב , לצפות או לדמות.
מצוי בדעתנו ולא במציאות.


ממש לא ברור לי כיצד נוצר ערבוב שכזה.

כל מה שניתן לראות, לשמוע, למשש, הריח, ולהרגיש קיים בדעת ולא במציאות? בדמיון? אם אני רואה כיסא מולי עכשיו, הוא לא קיים במציאות? אם אני ממש תפוח בידי, הוא לא קיים במציאות, אלא רק בדמיון שלי? אם אני מרגיש אהבה, היא לא קיימת במציאות אלא רק בדמיון שלי?

אז מה כן קיים במציאות? כלום?
אנחנו רק דמיון מהלך על שניים?
את ואחרים אולי, כן. חחחח.

ומצד שני, לחשוב , לצפות או לדמות. הם דברים שאכן קיימים רק בדעת, בדמיון. אם כי צפייה היא לפעמים נגזרת של תקווה. ותקווה היא מימד הנשמה ובהחלט קיימת במציאות. גם אם אי אפשר לגעת בה. בדיוק כפי שהחיים הם.

לגבי דעת, לפחות כפי שהיא משמשת בשפה בה אני מדבר. אז אפשר להבחין בכמה דברים. ביהדות למשל מבחינים בין חוכמה, בינה, דעת, שכל. אני לא מסתבך עם הגדרות מיותרות שמוסיפות עוד רכיבים מיותרים. בדיוק כפי שעושים עם החלוקה: נשמה, נפש, רוח. זה חורבן העולם. לחלק את האחד. להמציא רכיבים חדשים ומיותרים, ודמיוניים. ולהתחיל לראות את העולם דרך מבט לקוי מין היסוד.

אכן יש לדעת תפקידים רבים ומגווונים. והיא נחוצה, אחרת לא היינו מקבלים אותה. אך היא כלי עוצמתי, שיכול גם לצאת משליטה.ואכן חלק מתפקיד הדעת הוא ללמוד דברים בסיסייים. כמו לנגב את התחת. או כמו שחתול יודע לחפור ולעשות צרכיו שם, ולכסות אחריו. או ציפור יודעת לבנות קן.

אגב: וגם ציפור מצאה בית, ודרור קן לה. אשר שתה את אפרוחיה על מזבחותך ה', מלכי ואלוהי. אבחנה יפה של דויד. ושאלה טובה למי שדוגל באבולוציה כתהליך התפתחות מקרי, רנדומלי. של טעויות ומוטציות שקלעו במקרה בול במטרה. ונניח לממיד הפיסי. מה לגבי דעת ובינה? כיצד אלה התפתחו בבעלי החיים - במקרה?

למשל כיצד התפתחה הבינה אצל ציפורים לבנות קן? שהרי נניח היצור הראשון שהפך לציפור. היצור הראשון שבטעות ייצר ביצה כדרך רבייה. שכך במקרה התפתחה בו ביצה מושלמת, בלי הכנה מראש עבורו. אז אותו יצור חדש, מטייל ביער, והופ, משהו קרה. נפלה ממנו ביצה. הוא אפילו לא הטיל אותה. שכן הטלה משמע תהליך מודע. שהיצור לוקח בו חלק. פה הוא הראשון ובמקרה. פשוט נפלה לו ביצה.

למה שהיצור ישאר לידה? הוא לא. הוא אפילו לא מבין מה יצא ממנו. בשלב הבא, היו יצורים שבמקרה נפלה להם ביצה באזור מוגן יחסית. והגוזלים שלהם שרדו יותר. אבל איך זה הפך להיות - מודע? להטיל ביצים במקום בטוח, במקרה? ולא רק זאת, אלא שמבעוד מועד! ובתכנון מראש, היצור מתחיל לבנות מקום מוגן לביצים שיוטלו בעתיד. איך במקרה, במוטציה מקרית מתקבלת ההבנה לבנות קן מבעוד מעוד, בכדי להטיל במודע שם ביצים? וליצור מקום בטוח יחסית שיגדיל סיכויי השרדות.

איך? איך במקרה נעשתה קפיצה זו? נולדה ציפור עם מוטציה מקרית להתחיל לאסוף זרדים ולבנות קן? וגם שבמקרה נפלה ממנה הביצה שם? ואז עשתה אחת ועוד אחת? וגם הסבירה זאת לדור הצעיר? וכל זאת ללא שפה, אותיות, ומילים.

חרגתי מהנושא. אחזור אליו בהודעה אחרת.
מאמין שכתבתי המון גם ככה.

לילה טוב.
 

AnarchistPhilosopher

Well-known member
It's better to not care too much about anything....

Work, Money, Prestige are all meaningless in the eyes of the Almighty...

Food and Drink, that is all that matters.

Rejoice!
Life is meaningless

 
חזרה לנושא.

ואללה נחמדה וחכמה, איזו הודעה מרגיזה P:

הרי כל מה שניתן לראות, לשמוע, למשש, להריח,
להרגיש, לחשוב , לצפות או לדמות.
מצוי בדעתנו ולא במציאות.

את בעצם אומרת, הכל קיים בדעת. אין כלום במציאות. כפפת את כל העולם אל הדעת. וסגרת את הדלת. נשאלת השאלה מהי דעת עבורך? כי עבורי היא כלי שמאפשר כניסה לדמיון. ודמיון יכול להיות: הגיון או שגעון.

אישית אני מבחין בין: גוף, דעת, לב, ונשמה.
ארבעה רכיבים. לא יותר ולא פחות.

איך את רואה את הדברים?


אם היה נופל עליך אגוז קוקוס, האם האגוז קיים במציאות? האם המפגש בינכם היה קיים במציאות? האם השפעת המפגש בינכם קיימת במציאות? או הכל הזייה?

בוקר טוב.
 
ומה כן קיים במציאות בראיה שלך?

את קיימת במציאות? אני?
יש מציאות בכלל או שאנחנו הזייה?

ושוב מדגיש את ההבדל בין שני סוגי דמיון: הגיון ו - שגעון. הגיון הוא דמיון בעל קשר ישר למציאות ולחוקי המציאות. בשגעון? זהו דמיון חופשי ללא אחיזה יותר בשום דבר. שם הכל אפשרי. גם שאנחנו חיים במטריקס, או פרפרים שחולמים שהם אנחנו. או לנצח שבויים של איזה לא-מודע שמישהו החליט שיש לנו. או שאנחנו משרתים של איזו נשמה סמוייה וזרה לנו. שגם מתגלגלת לה מדור לדור בין הזייות שונות, שגם איך שהו מאמינים בכל פעם מחדש שהם עצמם חיים, חשובים, וחלק רלוונטי מהמציאות.

ואפילו נתקלתי בכמה שטענו שהם לא קיימים.
לא שזה החזיק הרבה זמן בפועל חחחח.

אנא בחרי טוב. ובחרת בחיים


איינשטין אמר, שני דברים אין-סופיים. היקום, משמע אלוהים. והטמטום-האנושי. שהם גם שני הקצוות על ציר החיים. עץ-החיים ועץ-הדעת. כך שיש צורך ללמוד ולשים גבול לרמת הטמטום-האנושי שאנחנו מוכנים לקחת חלק בו. אחרת... את רואה מה אחרת. אני לפחות מקפיד על זה מאוד ;).

אמרת חופש בתוך גבולות. הרי אחד רציני שיש להציב קבוע.
 
כל עוד אני קיימת - הכל קיים.


דעת בוראת את העולם על רבגוניותו הנפלאה.
לא אתה.

מי אתה?

מהי ה"מציאות" עבורך?
 

ה כ ל

New member
הכל קיים בלי קשר אלייך...


אם לא תהיי קיימת, עדיין הכל יהיה קיים...
 
נכון

כל עוד אני קיימת - הכל קיים.
אם לא אהיה קיימת, עדיין הכל יהיה קיים..
אך זה לא יהיה עולמי...
 
וואי וואי וואי. את מתחילה לדבר כפרעה P:

זה ברור, שכל עוד את קיימת הכל קיים. כי אם הכל היה נחרב, גם את היית נחרבת יחד כחלק מההכל P:

ןמה קרה כשלא היית קיימת? או שתמיד היית קיימת?
והרי ההורים שלך עדות שהיה קיום לפניך.

או קיי. אבל לא ענית. הכל קיים, איפה?
איפה המציאות מתרחשת?

האם את חלק מהמציאות, או שהמציאות היא חלק ממך?
מי גדול ממי? מי מכיל את מי? חחחח

ומפה, המשך ההודעה שלך הוא מעניין. אבל את מתחכמת איתי. וזה בסדר, אני אוהב מרדפים אחר האמת. ברשותך מעתיק את הפסקה הרלוונטית.


דעת בוראת את העולם על רבגוניותו הנפלאה.
לא אתה.

סליחה??? ואיך קפצת למסקנה זו פתאום?

ראשית את העולם ברא ה' יתברך. לא אנחנו.
בתוך העולם, אנחנו אכן יכולים לברוא וליצור.
לכן אנו צלם ה'. אנחנו בוראים קטנים. טוב או למרבה הצער רע.

בכל מקרה. דעת היא רק כלי. אין לה רצון משלה.
בהנחה והיא אכן משמשת ככלי שאמורה להיות, ולא שהשור רוכב על האדם.

אז איך כלי יכול ליצור משהו? הוא גולם.

הדעת מאפשרת כניסה לדמיון, ויכולת לסמל, ועל ידי כך גם לתכנן איך ליצור מה שאנו רוצים ליצור. הרצון ליצור לא בא מהדעת, בא מהנשמה. הדעת יכולה לעזור וליצור אשליה של מציאות. בדמיון. ואז אנו יוצאים לשטח ומבצעים מעשים, אשר בוראים. בהנחה ותיכננו נכון. ולפעמים מבצעים ללא דעת כלל, רק לב. או רק נשמה. הכי הרבה יצירות אומנות, שירים, נכתבו מהלב, והנשמה, בעזרת הדעת. והם ממומשים בפועל בעזרת מעשים.

דעת זה כמו מחשבון. אם אני עושה 6+5.
מי חישב? המחשבון כיישות עצמאית?
אני נעזרתי במחשבון כדי לחשב 5+6.


ואני אכן בראתי לא מעט דברים טובים בעולם הזה.
ואני בטוח שגם את. אז למה את מזלזלת בזה?
ואגב כל הורה הוא אלוהים קטן, ברא ילד, חי.
יותר נכון שותף בבריאת ילד חי.


... המשך התגובה בהודעה נפרדת.
 
את שואלת מי אני? !!! תכף אראה לך מי אני !!! חחחח

אז שאלת - מי אתה?
ושאלת מהי המציאות עבורי.

אענה בסדר הפוך. המציאות? היא המציאות. כפי שהיא עבור כולם.

אני חלק מהבריאה. לא חיזר מיקום אחר. אז אני חי באותה המציאות של כל הבריאה. של הדומם, הצומח, החי, מלאכי עליון, ה' יתברך... וקומץ בני אדם.

שוב, כולם מדברים על הכאן ועכשיו. אפילו פה בכותרת בפורום. וזה הכי נכון. הכי פשוט. מה לא ברור? מה מסובך? למה את/ם לא מחוברים למציאות?

אענה לך למה. ובעצמך ענית חלקית באחת התגובות בשרשור. זה עניין של קשב.

שפה, מילים, הם כלים דמיוניים, שמאפשרים כניסה לעולם דמיוני, שם יוצרים מחשבות מסוגים שונים. כולן באופן מוחלט - קיימות בדמיון. אז ברגע שיש שימוש בשפה, יש שימוש בדמיון. וזה שונה כשחושבים וכשמדברים או מכריזיםם, גם אם בכתב.

בכל פעם שאנו חושבים או עסוקים במחשבות, או מופצצים במחשבות. אנחנו כרגע עם קשב לדמיון. חיים בדמיון. ואין קשב לאין-סוף שמתרחש בכאן ועכשיו. ובכל הממדים.

לכתוב הודעת סמס יכותה לשבש את כל יכולת הנהיגה. בשל הסחת הקשב למקום אחר. כמה סמסים רצים לך בראש כל יום?

אומרים במערב, אני חושב שמע אני קיים.
זו שטות ממדרגה ראשונה. שכן אני קיים משמע אני קיים.

ומעבר לזאת, אתה חושב? או שאתה בליל של מחשבות אין-סופיות?
לחשוב זו פעולה מודעת. בהנחה וניתן להפסיק אותה בשלב מסויים כרצונינו. ואז חוזרים לדממה. אין דמיון יותר, כל הקשב מופנה לקיים בכל רגע.

שם המשחק הוא רציפות. כמה זמן ברצף אפשר להיות עם דעת דוממה. זה האימון בפועל. זה לרכב על השור. אבל זה לא מספיק. זה רק ממד הדעת. וכדי לצלוח אותו חייבים לפתח לב ענק קודם. אחרת לא ניתן. אולי אכתוב קצת על השלם. על התהליך השלם, מתוך היהדות. יכול אולי גם קצת להקל.

ולגבי השאלה - מי אתה? זה מופנה אלי כקואן? כחרב על גרוני? חחחח
או שביקשת לדעת משהו מסויים. בכל מקרה, אין בעיה להשיב.
אולי זו תהיה הזדמנות טובה לנטרל את הרעל שמפיצים היום בזן.

עולם שלם של אבודים. חיים בסרט. משתמשים בכלים לא שלהם, של גדולים מהם. ועושים נזק אדיר. לא מכליל, כמובן גם אני למדתי מהם המון. אבל לא מהזן כפי שהוא כיום. זן זה מסלול אלים ומסוכן. הילל הזקן שם אותם בכיס הקטן.

הארה מתרחשת לפני המחשבה הראשונה - ג'ושו.
ועל זה חייבים לב, ואז נשמה. זה רק צעד אחד.

יום טוב. ודרישת שלום לכל.
 
או-קיי, הבנתי אותך.

מי שואלת? והרי זה מין הנימוס שאדם יציג עצמו לפני שחוקר באחרים.

חחחח. ועתה את נדרשת לבחור את השפה שאנו נדבר בה.
כי זו שאלת שטות. שאלה אלימה. ששמה את האדם כולו תחת זכוכית מגדלת.
וחרב על צאוורו. רק שחרב זה דין. וכל דין יתכופף מול השלום. כפי שתווכחי עוד מעט P:

ממתין לתגובתך. ויש לי עוד כמה תשובות. אם תרצי לחקור בהן.
אבל נמצא תשובה אחת בכל פעם? אז...

מי שואלת? והרי זה מין הנימוס שאדם יציג עצמו לפני שחוקר באחרים.


https://www.youtube.com/watch?v=vwTPLmaQLQM
 
למעלה