ניריתסקוטלנד1
New member
ערב יום השואה היום (23/4)
יש לי אובססיה קלה לתקופת השואה. קוראת המון רומנים שעוסקים בתקופה הזאת, לא יכולה לעזוב אותה.
בפייסבוק יש קבוצה נפלאה בנושא היסטוריה שאני ממליצה בחום לכל אוהבי היסטוריה.
https://www.facebook.com/groups/145859619204549/?fref=nf
אני מעתיקה לכאן פוסט מאותה קבוצה. אחד הפוסטים מני רבים שנגעו בי:
"הייתי בת 4 כשהגרמנים נכנסו לבלגיה. זוכרת את עצמי מתפנקת בכל עת על ברכיים של מבוגר אחר בבית: על הברכיים של אמא, אבא ושלושת אחיי הגדולים: הירש, יוסף ומנדל. נהגתי להקשיב לשיחות הגדולים; של הוריי ושל אחיי אשר המתינו בדריכות רבה לנורא מכל. אבא אמר: 'אל תדאגו... אתם תברחו לדרום צרפת ואני כבר אדאג לקטנה...', אבל הוא לא הספיק.
בוקר אחד לקח אותי מנדל, אחי בן ה-16, לגן. כשחזרנו משם בשעות הצהריים לא הייתה נפש חיה בבית. מנדל מיד הבין... הגרמנים היו כאן! מנדל ברח. ואותי? הותיר בבית לבדי... ילדה יהודייה בת 4 לבדה בעולם! יושבת בבית ריק בוכה ומפוחדת. היתה זאת מארי, הידידה של אחי, שהגיעה לבדוק מדוע הוא לא הגיע באותו יום לאוניברסיטה. כשראתה אותי לבדי בבית, הבינה מיד שהגרמנים לקחו את משפחתי.
"מארי החביאה אותי בביתה מספר חודשים, עד אשר הלשינו עליה הגויים. באישון לילה דפקו גרמנים על הדלת.
מארי ניסתה להגן עליי, למנוע מהם לקחת אותי, אך חטפה מהלומות לא פשוטות. נלקחתי על ידי הגרמנים למחנה 'מלין' שם חייתי בצריף עם עשרות ילדים. ככה כולנו, ילדים בני 4-5, התגוררנו בתוך צריף. בלילה לבדנו, וביום היינו חלק מאותם אסירים בוגרים במחנה. הנאצים ראו בנו אסירים לכל דבר; הרעיבו אותנו, העבידו אותנו. בקור העז בחורף נהגו להפשיט אותנו ולתת לנו מטלות קשות.
"חמישה ילדים קטנים חלקו מיטה אחת בלילה. היו לילות שמצאנו את עצמנו גם ישנים על רצפה. חבריי לצריף נרצחו באכזריות לנגד עיניי. הרעב היה כבד ובכדי להמשיך ולשרוד במחנה גנבנו שאריות של אוכל מהמטבח. בכל פעם קבוצה אחרת יצאה וחזרה עם שלל. יום אחד נתפסה אחת הקבוצות של הילדים וכל הילדים שהיו שותפים למעשה נרצחו כעונש על מעשיהם. קאפו רחמניה שהעבירה אלינו מזון לצריף גם נתפסה ונעלמה מחיינו. הייתה זאת מלכת בלגיה שהצילה אותנו. היא נכנסה למחנה מחופשת לאחות. באמצעות הפעלת קשרים הוציאה בהיחבא את כל הילדים הקטנים והעבירה אותנו למנזר.
"לאחר מספר חודשים הגיעו הגרמנים לחפש אותנו שם", המשיכה. "אנשי המנזר מיהרו להחביא אותנו ברפת הסמוכה,על רצפה מתחת לקש. כשהגרמנים לא מצאו אותנו במנזר הם הגיעו לחפש אותנו ברפת. בידיהם קילשונים. החלו דוקרים את הקש. אני שומעת באוזניי את צעדיהם ואת מכות הקילשון. מכה ועוד מכה, צעד ועוד צעד של נעליים כבדות ומאיימות. אני מבינה שאם אחד מאיתנו נתפס כולנו בסכנה גדולה. הלא ייאמן קרה... לאחר חיפושים ברפת הרימו הגרמנים ידיים ועזבו את המקום. אחרי המקרה אנשי המנזר חששו להחזיק בנו ומסרו אותנו לבית יתומים. שם נשארנו עד תום המלחמה. הייתי בת 9 כשהסתיימה המלחמה. הבריטים סגרו בפנינו את שערי הארץ. רק לאחר 3 שנים בהיותי בת 12 עליתי לארץ ישראל.
לימים נודע לי כי הוריי ושני אחיי, הירש ויוסף, נרצחו באושוויץ. אחי מנדל שרד את השואה. רק לפני כשבע שנים הצלחנו לאתר אחד את השנייה ונפגשנו בהתרגשות גדולה. בארץ הכרתי את בעלי. כיום יש לי ארבעה ילדים, עשרה נכדים וארבעה נינים.
אני שרה, ילדה יהודייה בת 4, ניצחתי את ציר הרשע הנאצי!".
÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷
"היה לי הכבוד להכיר את סבתא שרה המדהימה במסגרת עבודתי כמחנכת בבית הספר בו אני מלמדת במודיעין. סבתא שרה, תושבת העיר, מגיעה בכל שנה ביום השואה לספר לתלמידינו את סיפורה המצמרר והבלתי נשכח. כיום סבתא שרה מתנדבת אצלנו בבית חינוך כרמים ובבתי ספר נוספים בעיר. סבתא שרה היקרה, תודה לך על השיתוף המרגש והכל כך חשוב ומשמעותי עבור הדורות הבאים. נזכור ולא נשכח לעולם! מאחלים לך המון בריאות, אושר, אריכות ימים והמשך עשייה".
יש לי אובססיה קלה לתקופת השואה. קוראת המון רומנים שעוסקים בתקופה הזאת, לא יכולה לעזוב אותה.
בפייסבוק יש קבוצה נפלאה בנושא היסטוריה שאני ממליצה בחום לכל אוהבי היסטוריה.
https://www.facebook.com/groups/145859619204549/?fref=nf
אני מעתיקה לכאן פוסט מאותה קבוצה. אחד הפוסטים מני רבים שנגעו בי:
"הייתי בת 4 כשהגרמנים נכנסו לבלגיה. זוכרת את עצמי מתפנקת בכל עת על ברכיים של מבוגר אחר בבית: על הברכיים של אמא, אבא ושלושת אחיי הגדולים: הירש, יוסף ומנדל. נהגתי להקשיב לשיחות הגדולים; של הוריי ושל אחיי אשר המתינו בדריכות רבה לנורא מכל. אבא אמר: 'אל תדאגו... אתם תברחו לדרום צרפת ואני כבר אדאג לקטנה...', אבל הוא לא הספיק.
בוקר אחד לקח אותי מנדל, אחי בן ה-16, לגן. כשחזרנו משם בשעות הצהריים לא הייתה נפש חיה בבית. מנדל מיד הבין... הגרמנים היו כאן! מנדל ברח. ואותי? הותיר בבית לבדי... ילדה יהודייה בת 4 לבדה בעולם! יושבת בבית ריק בוכה ומפוחדת. היתה זאת מארי, הידידה של אחי, שהגיעה לבדוק מדוע הוא לא הגיע באותו יום לאוניברסיטה. כשראתה אותי לבדי בבית, הבינה מיד שהגרמנים לקחו את משפחתי.
"מארי החביאה אותי בביתה מספר חודשים, עד אשר הלשינו עליה הגויים. באישון לילה דפקו גרמנים על הדלת.
מארי ניסתה להגן עליי, למנוע מהם לקחת אותי, אך חטפה מהלומות לא פשוטות. נלקחתי על ידי הגרמנים למחנה 'מלין' שם חייתי בצריף עם עשרות ילדים. ככה כולנו, ילדים בני 4-5, התגוררנו בתוך צריף. בלילה לבדנו, וביום היינו חלק מאותם אסירים בוגרים במחנה. הנאצים ראו בנו אסירים לכל דבר; הרעיבו אותנו, העבידו אותנו. בקור העז בחורף נהגו להפשיט אותנו ולתת לנו מטלות קשות.
"חמישה ילדים קטנים חלקו מיטה אחת בלילה. היו לילות שמצאנו את עצמנו גם ישנים על רצפה. חבריי לצריף נרצחו באכזריות לנגד עיניי. הרעב היה כבד ובכדי להמשיך ולשרוד במחנה גנבנו שאריות של אוכל מהמטבח. בכל פעם קבוצה אחרת יצאה וחזרה עם שלל. יום אחד נתפסה אחת הקבוצות של הילדים וכל הילדים שהיו שותפים למעשה נרצחו כעונש על מעשיהם. קאפו רחמניה שהעבירה אלינו מזון לצריף גם נתפסה ונעלמה מחיינו. הייתה זאת מלכת בלגיה שהצילה אותנו. היא נכנסה למחנה מחופשת לאחות. באמצעות הפעלת קשרים הוציאה בהיחבא את כל הילדים הקטנים והעבירה אותנו למנזר.
"לאחר מספר חודשים הגיעו הגרמנים לחפש אותנו שם", המשיכה. "אנשי המנזר מיהרו להחביא אותנו ברפת הסמוכה,על רצפה מתחת לקש. כשהגרמנים לא מצאו אותנו במנזר הם הגיעו לחפש אותנו ברפת. בידיהם קילשונים. החלו דוקרים את הקש. אני שומעת באוזניי את צעדיהם ואת מכות הקילשון. מכה ועוד מכה, צעד ועוד צעד של נעליים כבדות ומאיימות. אני מבינה שאם אחד מאיתנו נתפס כולנו בסכנה גדולה. הלא ייאמן קרה... לאחר חיפושים ברפת הרימו הגרמנים ידיים ועזבו את המקום. אחרי המקרה אנשי המנזר חששו להחזיק בנו ומסרו אותנו לבית יתומים. שם נשארנו עד תום המלחמה. הייתי בת 9 כשהסתיימה המלחמה. הבריטים סגרו בפנינו את שערי הארץ. רק לאחר 3 שנים בהיותי בת 12 עליתי לארץ ישראל.
לימים נודע לי כי הוריי ושני אחיי, הירש ויוסף, נרצחו באושוויץ. אחי מנדל שרד את השואה. רק לפני כשבע שנים הצלחנו לאתר אחד את השנייה ונפגשנו בהתרגשות גדולה. בארץ הכרתי את בעלי. כיום יש לי ארבעה ילדים, עשרה נכדים וארבעה נינים.
אני שרה, ילדה יהודייה בת 4, ניצחתי את ציר הרשע הנאצי!".
÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷÷
"היה לי הכבוד להכיר את סבתא שרה המדהימה במסגרת עבודתי כמחנכת בבית הספר בו אני מלמדת במודיעין. סבתא שרה, תושבת העיר, מגיעה בכל שנה ביום השואה לספר לתלמידינו את סיפורה המצמרר והבלתי נשכח. כיום סבתא שרה מתנדבת אצלנו בבית חינוך כרמים ובבתי ספר נוספים בעיר. סבתא שרה היקרה, תודה לך על השיתוף המרגש והכל כך חשוב ומשמעותי עבור הדורות הבאים. נזכור ולא נשכח לעולם! מאחלים לך המון בריאות, אושר, אריכות ימים והמשך עשייה".
