יום הזכרון לנשים שנרצחו מעצם היותן נשים
לובה פיין כותבת:
עשרים נשים נרצחו בישראל מתחילת השנה. בעודי כותבת את הפוסט, אני מביטה בתמונותיהן בכרזה ורואה פנים אנושיות ומלאות חיות, עם עיניים חכמות, חדות ומאירות. מה עשתה כל אחת מהנשים הללו בבוקר ה - 25.11.2015? נוכל לדמיין את מרים אילתי שותה כוס תה בחצר ביתה בקיבוץ, את אמנה יאסין מארגנת חדר חדש עבור תינוקה העומד להיוולד תוך חודשים ספורים, את הילי סובול בוחרת זווית לסלפי, את אנסטסיה רוסנוב אורזת את בגדי הקיץ של ילדיה כדי להוציאם מהמחסן לקראת הקיץ הבא ואת דבורה הירש פותחת את חלון רכבה כדי לנשום אוויר צח בנסיעה לעבודה. לפני שנה, היו לכל אחת מהן תוכניות, חלומות, עתיד ואנשים שרצו לבלות לצדה. לפני שנה, ציינו את יום הזיכרון הקודם לקורבנות האלימות הגברית. הטקס החדש מתקרב, ובינתיים איבדנו עשרים אחיות נוספות לאותה שיטה פושעת אשר נגדה יצאנו בעבר.
היכן טעינו? כיצד ייתכן שדווקא בערב שבו אנחנו, שבע או שמונה חברות אקטיביסטיות, ישבנו בשרונה כדי לתכנן את הטקס, נסגרו לנצח עיניה של הודא אבו סרארי? בשיח החברתי רווחת תפיסת המגמה הליניארית של שיפור במעמד האישה. הנה, בעבר לא היו לנו זכויות והיום יש. בעבר היינו רכוש, אם ישנן נשים החוות סבל, אונס, רעב, הפחדה – זה רק כי לא הגענו ליעד, אבל אנחנו בדרך לשם. עובדה היא כי לפני מאה שנים גם לא יכולנו להצביע, תראו מה קורה במדינות שעדיין לא הגיעו לאותה נקודה על הציר!
אותה תפיסה חברתית תתייחס לרצח הנשים כסטייה מהנורמה. יש כמה גברים פסיכופתים, ואם הם שייכים לתרבות המיעוט אז הם גם פרימיטיביים, שרוצחים נשים. גם המשטרה מאכזבת, ויש גם משפחות אדישות. אבל אין פה תופעה, יש רצף מקרים מצערים ועם קצת יותר חינוך ואכיפה נמגר אותה. הקהילה הפמיניסטית הייתה הראשונה שקמה ותבעה להכיר באלימות נגד נשים כחלק מהשיטה החברתית. כאשר מקרי רצח רבים כל כך נושאים מאפיינים דומים מבחינה דמוגרפית – בין אם מדברים על הרוצחים, בין אם מדברים על הנרצחות ובין אם מדברים על טיב הקשר ביניהם – זהו אינו רצף מקרים אלא תופעה חברתית. טרור נגד נשים.
הגדרת האלימות נגד נשים כטרור היא נכונה מאוד ומאפשרת להצביע על השורשים התרבותיים של התופעה ולקרוא לה בשמה. בספרות מחקרית, הטרור הוגדר כ"שימוש לא חוקי בכוח או אלימות נגד בני אדם או רכוש במטרה להפחיד או לכפות על הממשלה, האוכלוסייה האזרחית או כל מגזר מטרות פוליטיות, לאומיות, כלכליות, אידאולוגיות, דתיות או חברתיות". העיתונות הישראלית אשר המטירה עלינו בשפע את המונח "טרור יחידים" יצרה תנאים להכרה בכך, שהטרור יכול להיות לא מאורגן. המטרה, בכל מקרה, קיימת וברורה: להבטיח ציות של קבוצת מגדר אחת – הנשים - בגבולות המשפחה והחברה בכלל. הבחירה במונח "טרור" מחייבת אותנו לזהות ולבחון את התשתית המאפשרת את התופעה. אנו יודעים מי הטרוריסטים, אך איזו תשתית מצמיחה ומזינה אותם?
תשתית הטרור המאפשרת את הרצח אכן נמצאת שם ויתירה מזו: כמעט כל אחד ואחת מאתנו נוטלים בה חלק. ראשית, קיימת מערכת משפט ואכיפה אשר כל כולה מגויסת ליצירת האיזון בין כוחן העצום של רשויות החוק לבין כוחו המועט של החשוד או הנאשם. גם המוחות הביקורתיים ביותר שבתוכנו נוטים להסכים עם האמירה "עדיף אלף פושעים בחוץ על פני חף מפשע אחד בכלא". זהו עקרון חזקת החפות, אשר הצמיח פרקטיקות רבות המקשות על הגשת כתב אישום והרשעה כאחד. לא מדובר כאן בהימנעות מכליאה אוטומטית של מי שהוגשה נגדו תלונה, אלא במערך תקנות שלם המבטיח לחשוד (או נאשם), כי לא יירמס בידי רשויות החוק רק משום שהן חזקות ממנו. זהו רצף עקרונות שאמנם מתחשב בפערי הכוחות הקיימים בין הפרט לבין המדינה, אך הוא מתעלם כליל מפערי הכוחות בין מבצעי האלימות לקורבנות האלימות. אלף פושעים בחוץ אלה אלף נשים חפות מפשע שתירצחנה, שלושת אלפים נשים חפות מפשע שתיאנסנה ועדיין, בעיני רובנו זהו קורבן המתקבל על הדעת שיש להקריב, כדי שגבר חף מפשע אחד לא יהיה בכלא.
שנית, קיים שיח תקשורתי שלם שמתרגם את חזקת החפות לתחום התקשורת. לא די בכך שלא ניתן להרשיע חשוד שלא עבר תהליך שלם של חקירה ומשפט עמוסי כללים אתיים מגוננים – השיח התקשורתי המצויד באיומי תביעות הדיבה ובשומרי הסף של האתיקה מטעם עצמם, אוסר על הבעה מפורשת של עמדה המתייחסת אליו כפושע. במקביל, לא קיימת כל הגנה אתית על קורבנות האלימות אשר העזו לצאת לקרב. הנאנסת היא לעולם השקרנית, ואישה מוכה במנוסה היא לעולם הגרושה שמיררה לגבר את החיים. שום עקרון אתי לא עומד לטובת ההגנה על שמן, ולכן דרכן לעשיית הצדק באפיקים החוקיים הקיימים תהיה לעולם חסומה.
שלישית, קיימת קהילה אשר אינה עומדת לצד נשותיה. הקהילה אינה יכולה, ולעתים אף אינה באמת רוצה, להציע פתרונות לנשים במנוסה, במצוקה או בסיכון. לקהילה לא היה כל פתרון לאנסטסיה רוסנוב כשלא רצתה עוד לשהות עם ילדיה במחנק המקלט לנשים המוכות, ולא היה לה כל פתרון לאילנה כהן שניצבה בפני הבחירה בין ויתור על זוגיות חדשה אחרי הגירושין, לבין הבחירה בחיים. אפילו מרים אילתי החיה בקיבוץ – סמל של גיבוי וליכוד חברתי – נותרה ללא הגנה מול בנה האלים. נותרנו קהילה קולקטיביסטית דיה כדי לא לאפשר לנשים בחירה אמיתית לא להינשא או לא להביא ילדים, אך הפכנו לקהילה אינדיבידואליסטית מכדי להציע פתרון לאותן נשים החוות מצוקה כתוצאה מהליכתן בתלם.
גם אני חלק מהקהילה הזו. יום אחד, כשהתפרסם שמה של אחת הנרצחות, התקשה אלי חברה ואמרה שהיא פוחדת. הצעתי לה שיחה על כוס קפה, וקיימתי. אני, אקטיביסטית, חברה אוהבת ואדם אכפתי באופן כללי, הצעתי קפה לחברה החוששת מאלימות, אולי אפילו מרצח. אני שונאת את זה. האם ייתכן ונבנה יום אחד קהילה שתציע לחברה במצוקה מקלט, הגנה, ביטחון? בואו בבקשה, אנחנו חייבות למצוא את הדרך.
ניפגש ביום שישי בשעה 11:00 בכיכר הבימה, בתל-אביב כדי להתייחד עם זכרן של הנשים שנרצחו בשנה האחרונה, ולקרוא לסיום התופעה. מוזמנות ומוזמנים,
https://www.facebook.com/events/1312578245459870/
לובה פיין כותבת:
עשרים נשים נרצחו בישראל מתחילת השנה. בעודי כותבת את הפוסט, אני מביטה בתמונותיהן בכרזה ורואה פנים אנושיות ומלאות חיות, עם עיניים חכמות, חדות ומאירות. מה עשתה כל אחת מהנשים הללו בבוקר ה - 25.11.2015? נוכל לדמיין את מרים אילתי שותה כוס תה בחצר ביתה בקיבוץ, את אמנה יאסין מארגנת חדר חדש עבור תינוקה העומד להיוולד תוך חודשים ספורים, את הילי סובול בוחרת זווית לסלפי, את אנסטסיה רוסנוב אורזת את בגדי הקיץ של ילדיה כדי להוציאם מהמחסן לקראת הקיץ הבא ואת דבורה הירש פותחת את חלון רכבה כדי לנשום אוויר צח בנסיעה לעבודה. לפני שנה, היו לכל אחת מהן תוכניות, חלומות, עתיד ואנשים שרצו לבלות לצדה. לפני שנה, ציינו את יום הזיכרון הקודם לקורבנות האלימות הגברית. הטקס החדש מתקרב, ובינתיים איבדנו עשרים אחיות נוספות לאותה שיטה פושעת אשר נגדה יצאנו בעבר.
היכן טעינו? כיצד ייתכן שדווקא בערב שבו אנחנו, שבע או שמונה חברות אקטיביסטיות, ישבנו בשרונה כדי לתכנן את הטקס, נסגרו לנצח עיניה של הודא אבו סרארי? בשיח החברתי רווחת תפיסת המגמה הליניארית של שיפור במעמד האישה. הנה, בעבר לא היו לנו זכויות והיום יש. בעבר היינו רכוש, אם ישנן נשים החוות סבל, אונס, רעב, הפחדה – זה רק כי לא הגענו ליעד, אבל אנחנו בדרך לשם. עובדה היא כי לפני מאה שנים גם לא יכולנו להצביע, תראו מה קורה במדינות שעדיין לא הגיעו לאותה נקודה על הציר!
אותה תפיסה חברתית תתייחס לרצח הנשים כסטייה מהנורמה. יש כמה גברים פסיכופתים, ואם הם שייכים לתרבות המיעוט אז הם גם פרימיטיביים, שרוצחים נשים. גם המשטרה מאכזבת, ויש גם משפחות אדישות. אבל אין פה תופעה, יש רצף מקרים מצערים ועם קצת יותר חינוך ואכיפה נמגר אותה. הקהילה הפמיניסטית הייתה הראשונה שקמה ותבעה להכיר באלימות נגד נשים כחלק מהשיטה החברתית. כאשר מקרי רצח רבים כל כך נושאים מאפיינים דומים מבחינה דמוגרפית – בין אם מדברים על הרוצחים, בין אם מדברים על הנרצחות ובין אם מדברים על טיב הקשר ביניהם – זהו אינו רצף מקרים אלא תופעה חברתית. טרור נגד נשים.
הגדרת האלימות נגד נשים כטרור היא נכונה מאוד ומאפשרת להצביע על השורשים התרבותיים של התופעה ולקרוא לה בשמה. בספרות מחקרית, הטרור הוגדר כ"שימוש לא חוקי בכוח או אלימות נגד בני אדם או רכוש במטרה להפחיד או לכפות על הממשלה, האוכלוסייה האזרחית או כל מגזר מטרות פוליטיות, לאומיות, כלכליות, אידאולוגיות, דתיות או חברתיות". העיתונות הישראלית אשר המטירה עלינו בשפע את המונח "טרור יחידים" יצרה תנאים להכרה בכך, שהטרור יכול להיות לא מאורגן. המטרה, בכל מקרה, קיימת וברורה: להבטיח ציות של קבוצת מגדר אחת – הנשים - בגבולות המשפחה והחברה בכלל. הבחירה במונח "טרור" מחייבת אותנו לזהות ולבחון את התשתית המאפשרת את התופעה. אנו יודעים מי הטרוריסטים, אך איזו תשתית מצמיחה ומזינה אותם?
תשתית הטרור המאפשרת את הרצח אכן נמצאת שם ויתירה מזו: כמעט כל אחד ואחת מאתנו נוטלים בה חלק. ראשית, קיימת מערכת משפט ואכיפה אשר כל כולה מגויסת ליצירת האיזון בין כוחן העצום של רשויות החוק לבין כוחו המועט של החשוד או הנאשם. גם המוחות הביקורתיים ביותר שבתוכנו נוטים להסכים עם האמירה "עדיף אלף פושעים בחוץ על פני חף מפשע אחד בכלא". זהו עקרון חזקת החפות, אשר הצמיח פרקטיקות רבות המקשות על הגשת כתב אישום והרשעה כאחד. לא מדובר כאן בהימנעות מכליאה אוטומטית של מי שהוגשה נגדו תלונה, אלא במערך תקנות שלם המבטיח לחשוד (או נאשם), כי לא יירמס בידי רשויות החוק רק משום שהן חזקות ממנו. זהו רצף עקרונות שאמנם מתחשב בפערי הכוחות הקיימים בין הפרט לבין המדינה, אך הוא מתעלם כליל מפערי הכוחות בין מבצעי האלימות לקורבנות האלימות. אלף פושעים בחוץ אלה אלף נשים חפות מפשע שתירצחנה, שלושת אלפים נשים חפות מפשע שתיאנסנה ועדיין, בעיני רובנו זהו קורבן המתקבל על הדעת שיש להקריב, כדי שגבר חף מפשע אחד לא יהיה בכלא.
שנית, קיים שיח תקשורתי שלם שמתרגם את חזקת החפות לתחום התקשורת. לא די בכך שלא ניתן להרשיע חשוד שלא עבר תהליך שלם של חקירה ומשפט עמוסי כללים אתיים מגוננים – השיח התקשורתי המצויד באיומי תביעות הדיבה ובשומרי הסף של האתיקה מטעם עצמם, אוסר על הבעה מפורשת של עמדה המתייחסת אליו כפושע. במקביל, לא קיימת כל הגנה אתית על קורבנות האלימות אשר העזו לצאת לקרב. הנאנסת היא לעולם השקרנית, ואישה מוכה במנוסה היא לעולם הגרושה שמיררה לגבר את החיים. שום עקרון אתי לא עומד לטובת ההגנה על שמן, ולכן דרכן לעשיית הצדק באפיקים החוקיים הקיימים תהיה לעולם חסומה.
שלישית, קיימת קהילה אשר אינה עומדת לצד נשותיה. הקהילה אינה יכולה, ולעתים אף אינה באמת רוצה, להציע פתרונות לנשים במנוסה, במצוקה או בסיכון. לקהילה לא היה כל פתרון לאנסטסיה רוסנוב כשלא רצתה עוד לשהות עם ילדיה במחנק המקלט לנשים המוכות, ולא היה לה כל פתרון לאילנה כהן שניצבה בפני הבחירה בין ויתור על זוגיות חדשה אחרי הגירושין, לבין הבחירה בחיים. אפילו מרים אילתי החיה בקיבוץ – סמל של גיבוי וליכוד חברתי – נותרה ללא הגנה מול בנה האלים. נותרנו קהילה קולקטיביסטית דיה כדי לא לאפשר לנשים בחירה אמיתית לא להינשא או לא להביא ילדים, אך הפכנו לקהילה אינדיבידואליסטית מכדי להציע פתרון לאותן נשים החוות מצוקה כתוצאה מהליכתן בתלם.
גם אני חלק מהקהילה הזו. יום אחד, כשהתפרסם שמה של אחת הנרצחות, התקשה אלי חברה ואמרה שהיא פוחדת. הצעתי לה שיחה על כוס קפה, וקיימתי. אני, אקטיביסטית, חברה אוהבת ואדם אכפתי באופן כללי, הצעתי קפה לחברה החוששת מאלימות, אולי אפילו מרצח. אני שונאת את זה. האם ייתכן ונבנה יום אחד קהילה שתציע לחברה במצוקה מקלט, הגנה, ביטחון? בואו בבקשה, אנחנו חייבות למצוא את הדרך.
ניפגש ביום שישי בשעה 11:00 בכיכר הבימה, בתל-אביב כדי להתייחד עם זכרן של הנשים שנרצחו בשנה האחרונה, ולקרוא לסיום התופעה. מוזמנות ומוזמנים,
https://www.facebook.com/events/1312578245459870/
