למרות שהשם בא מאבא שלי
לא הייתי חולמת להחליף אותו. פשוט אין מצב. גם אין מצב להתחתן, אבל זה עוד איכשהו דבר שאני מוכנה לדון עליו, כי מדובר בשני אנשים, והשם שלי לעומת זה ממש לא קשור לאף אחד אחר. לפני כשנה היה איזה עיתונאי, ושכחתי את השם, שכתב על כך שנשים "נעלמות" או "מתאדות" על ידי הגברים שאוהבים אותן. הוא סיפר על כך שלפעמים בתוקף מקצועו הוא רוצה ליצור קשר עם מישהי שהוא מכיר מהתיכון ולא מצליח למצוא אותה, כי לך תחפש מישהי עם שם משפחה חדש. אני לא ממש יכולה להזדהות כי בעבר החלפתי שם פרטי מה שאומר שלשמחתי מכריי מהתיכון יצטרכו לחפש קצת יותר טוב ואני מקוה שגם אז לא ימצאו (ולמה שהם ירצו לחפש אותי). לעומת זאת, אם מדברים על חיי הבוגרים, כאישה שיש לה חיים משלה וקשרים משלה, בהחלט לא הייתי רוצה שמי שרוצה ליצור איתי קשר לא תמצא אותי רק מפני שהחלפתי שם. איך לקרוא לילדים זה כבר דיון נפרד ופחות חשוב לי איך יקראו להם, למרות שנראה לי הרבה יותר הגיוני שהילדים על שם האם (אם כי אני מכירה מספר אבות חד הוריים, אני יודעת שהם אחוז קטן, אבל כבודם במקומם מונח, ואין שום סיבה להפוך יוצרות באופן אוטומטי ולהכריח אותם לקרוא לילד על שם אימו). באופן אישי כשאני מגיעה לביטוח לאומי וצריכה למלא "שם האב" אני מוחקת, כותבת "האם" וכותבת את אמא שלי. היא השקיעה יותר שעות בגידול שלי ומגיע לה, לדעתי (אם כי האנרגיה שאבא שלי משקיע בבגרותי מתחילה לאזן את זה...). השאלה היא שאלה מורכבת ותלוי על מה מסתכלים. בכל מקרה, מי שהיו לה חיים בוגרים ועצמאיים לפני הנישואין, לא תרצה "להתאדות" ולוותר על הזהות שלה, אני מקווה, כי זה סוג של ביטול עצמי.
