איזה מדהים שיש לך דיאטנית כל כך מוצלחת
כי באמת זה נורא בסיסי ומשמעותי, מה שאנחנו אוכלים ועוד יותר חשוב - מתי. וכמובן באיזה מינונים.
וזה משמח מאד לנוכח הטרנד, המאד לא מוצלח לטעמי, שכל זב חוטם הופך מומחה לתזונה עאלק, וכל שטות הכי איזוטרית אנשים נוהים אחריה. אנחנו ממש בכאוס מהבחינה ההוא, וזה גם נורא נורא מסיונרי.
אנחנו חברת שפע שאיבדה את השפיות בקטע הזה לגמרי. קראתי מתישהו כתבה על פרויקט שיזמה אמא של ילדה בתיכון, שהוציאה משלחת תיכוניסטים לאפריקה ללמד או ליצור שם גידול של ספירולינה. כי הקטע ש
אנחנו אוכלים סופר-פוד זה הזוי! יש אנשים שמתים ברעב. ואנחנו עם כל השפע שלנו צריכים סופר פוד!!???
לימודי תזונה זה אחד ממסלולי הלימוד המאד מאד ארוכים. זו הכשרה מקצועית מהמעמיקות שיש.
וכל הרופאים (גם אלה שהם בעצמם צמחונים או משהו), וכל המחקרים וכל המקמות השפויים של העולם ממליצים על תזונה לא קיצונית לשום כיוון.
תזונה מאוזנת זה מושג המפתח.
ואנחנו כחברה נמצאים באזורי הדמדומים של השוליים ההזוים בתחום הזה. גם אנשים בריאים חוטפים את הנאומי המיסיונריות של שיטות תזונה כאלה ואחרות, גם כשממש לא שואלים ואף מגלים חוסר רצון לדבר על זה. ומי שהוא חולה, בכלל הלך עליו.
--
ולעניין חוסר ההכרה בנו, וכמה מזה קשור לתפקידים של נשים, כמה מהזילזול בקושי והיסורים שלנו כי נשים "סובלות גם ככה" ו"מגזימות והיסטריות" וכל מיני זה באמת מרכיב מאד מרכזי וקשה במחלה הזו. שהיא "מחלה שקופה".
למזלנו יש כמה ארגונים שפועלים למעננו. בפברואר האחרון שוב היה מושב בכנסת על מחלות שקופות של נשים, ואיך הן זוכות ליחס מזלזל מהמערכות.
ברמת החוויה האישית עם זה. והתהליך שלנו עם להוריד מעצמנו אחריות, יצא ספר שנקרא
לכסות בשקוף
ספר יחיד בעברית על הנושא (מלבד ספרים של חולות שהוציאו בהוצאה פרטית על החוויה שלהן, יותר כמו יומן נראה לי). ספר שמדבר על חולות בישראל, הספר באוריינטציה של מגדר ומרואינים בו גם גברים.
אני ממש ממליצה. זה פתח לי דברים. זה ניתוח של חווית החולי במחלות האלה פיברו ותת"כ, של דוקטורנטית שעשתה מפגשים לאורך תקופות ארוכות עם הרבה חולות.
ובהזדמנות זו להמליץ, אפרופו קולות שפויים, על
הבלוג הנהדר בעיני של מיכל. היא שיתפה אותנו פה בפורום על הבלוג. והוא ממש כל מילה זהב.
--
ולסיום, למצוא אנשי מקצוע במערכת הרפואה שלא איבדו את האמפטיה ולא קהו זה באמת נדיר וראוי ליותר ממדבקה
אבל אני כל כך מבינה למה הם נהיים קהים ויותר ויותר רואה את הצד שלהם בסיפור, הם עובדים בתנאים לא תנאים. בקופ"ח פגישה היא 10 דקות הרבה פעמים. יושבים להם על הראש שלא יתנו בדיקות או טיפולים בלקות. והמערכת לא ממש נותנת להם תנאים כדי לתת שירות טוב וכמו שצריך להיות.
ופה נכניס למשוואה את הישראלי הממוצע / מכוער או זה שהוא דווקא ממש רוצה להיולת עדין וסבלני אבל לומד בג'ונגל הישראלי שאם אתה לא צועק ומאיים ורב עם אנשים אז תהיה אחרון בתור, ליטרלי לא רק כדימוי.
אני היום מעריצה כל רופא שלא פורש אחרי הבנאדם השלישי שנכנס אליו לחדר.
זה מעגל שמזין את עצמו: הציבור מתנהג נורא ואיום לפעמים, בגסות, ברמיסת האחר, בתובענות ואגרסיביות, אנשי המקצוע נאלצים לפתח כלים לעבוד עם ציבור כזה וחוזר חלילה.
בלי קשר למי הביצה ומי התרנגולת.
ויש אנשים במקצוע שהם באמת חארות ברמה שאסור לתת להם לעבוד במקצוע. לא מזמן היה לי מפגש טראומטי ממש עם רופא סאדיסט, פסיכופט לדעתי.
אבל יש גם מלאכים בתוך הרפש. ולדעתי צריך להמשיך לחפש עד שפוגשים מלאך, שיכול לשנות את מצבנו מקצה לקצה, ולו בהתיחסות לכבוד שלנו כבני אדם, לכבוד של הסבל שאנחנו חווים.
--
זה שיש בורות עצומה וזה שזו מחלה שלא נראית לעין זה אולי יותר קשה מהסבל שהמחלה עצמה גורמת.
אם היו מתייחסים אלינו ומכירים בנו כחולים, היינו במקום אחר לגמרי.
==
ולסטארט אפים, באמת רציתי לתת איזה צ'ופר למזכירות רפואיות שבאמת יצאו מגדרן כדי לעזור לי (ביורוקרטית). ואולי באמת להחזיק סוכריות על מקל לרופאים ש"התנהגו יפה"
זה נחמד.
ולסטארט אפ "שלי". להציע לאנשים לשתות את המשקאות האלה לא קרים אולי יעשה שינוי.
לבשורות טובות
- 
