דרך אגב, אני בהודו כעת ויש כאן מישהי שחולה בפיברו. היא כבר ש

[DANEAR]

דרך אגב, אני בהודו כעת ויש כאן מישהי שחולה בפיברו. היא כבר ש

שבועיים בלי תרופות ומרגישה מ צ ו י ן

 

[ויויאן טאץווד]

שלום לך. כיף שמצאת אותנו ועוד מהודו

איך אני אגיד את זה... בהודו יש כמה מאות מיליונים של חולים בפירו.

תהני. אני לא יודעת מה עוד עשתה הבחורה השנייה חוץ מתרופות. ואכן חופשה זו הזדמנות טובה לעשות אלימינציות, ושינויים.

הודו מקום מרתק לטייל בו. וכמובן שכדאי להזהר כדי לא לבוא משם עם עוד בעיות.
הדבר הכי טוב בהודו זה שכמעט כולם יותר עניים ממך. וזה נותן פרופורציות על מה שכן יש לנו.

ד"ש לבודהה

 

[DANEAR]

היי. לא, יש כאן אי הבנה.. בפנים

האתר שהתכוונתי הוא זה -
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/o...iZS5jb20vdXNlci9DRlNVbnJhdmVsbGVkL3ZpZGVvcw==
אתר שמציג סיפורי החלמה לcfs ופיברו.
הבחורה היא ישראלית. הראתה לי מיליון תרופות שהיא נושאת עימה, ועכשיו היא בלי כלום וטוב לה! היא פורחת!!
לא בודהה ולא מיליון הודים. אמת גמורה.
&nbsp

 

[ויויאן טאץווד]

ישראלית אחת, מיליוני הודים

לרדת מתרופות זו לא אינדיקציה לכלום, צריך לדעת מה כל הסיפור.

ובשביל לטעת באנשים תקווה כדאי לתת נתונים של יותר מבנאדם אחד, על משהו שנמשך שבועיים.

מאחלת לבחורה הזו ולכל שאר חולי העולם ובעיקר לחולי העולם השלישי שיפור והטבה.

הודו זה מקום שנותן פרופורציות. תסתכלו סביב ותבינו כמה ברי מזל אנחנו שיש לנו בכלל את האופציה לקחת תרופות, או לא.

שם למיליוני חולים כמונו אין את הזכות לדבר בכלל על אם ואיזה תרופות לקחת.

ושוב ד"ש לבודהה, הוא חבר

 

[iWish1]

הודו

חייבת לספר בעניין זה:
אחי (שכנראה חולה בפיברו-עדיין באבחון אבל נראה שזה העניין) טס להודו לפני שלושה חודשים. הוא היה במצב קשה מאוד מאוד-תת משקל חמור, לא קם כמעט מהמיטה אלא אם כן זה לעמוד שעות שעות מתחת למים שהחלישו לו מעט את הסימפטומים וזהו לא יכל לעשות כלום חוץ מזה, לא אכל כמעט בכגלל בחילות ובעיות מעי רגיז, קשיים בבליעה, קושי לנשום וכמובן כאבים מופשטים קשים מאוד וכאבי גב נוראיים. מצבו הנפשי היה גרוע. מתוך כל זה הוא החליט לטוס, היינו בהיסטריה-איך יעבור טיסה ונסיעה ברכבות אם פה לא יכול לקום או לאכול, מי יעזור לו שם אם חס וחלילה יצטרך עזרה. התעקש, נכנענו וסידרנו לו הכל כי לא יכל לארגן כלום והוא טס (זו פעם שלישית אז הכיר).
היה לו קשה שם ונפשית עדיין הרגיש עצבות, דיכאון, עצבנות ובדידות אך לאט לאט כאבי השרירים והבטן נרגעו. לא לגמריי אבל לא מה שהיה פה. הוא תיכנן טיול ארוך אך הרגיש מאוד בודד וחזר לאחר חודש במצב פיזי טוב בהרבה ממה שהיה פה-הרבה הרבה פחות כאבים, הצליח לאכול-ראינו שיפור ברור.
לצערי עכשיו אחרי חודשיים בארץ המצב שוב הלך ודעך וחזרו הכאבים וכאבי הבטן וגם המצב הנפשי לא טוב.
מאז אני כל הזמן תוהה מה היה טוב יותר בהודו ששיפר הכל?
המקום האחר ותחושת החופש? חוסר הברירה לקום ולדאוג לעצמך וללכת ולזוז? האוכל ה׳אמיתי׳ ופחות מתועש?
הייתי בטוחה שזה החום שהיה שם(כ40 מעלות) - כיוון שזה היה מייד אחרי החורף כאן, אך הכאבים חוזרים גם בחום כאן למרות שזה עדיין לא הגיע לרמות שהיו בחורף (פחות כאבי גב תחתון ונראה שקצת פחות כאבים מופשטים-עדיין כואב אבל הרגשה שלי שזה מעט מעט עדין יותר).
מה הבחורה מהודו אומרת? מה דעתה? למה זה השתפר לה?
ואגב-כיצד אפשר להפסיק לקחת כדורים? הבנתי שזה לא פשוט להפסיק כדורים פסיכיאטריים....
&nbsp
אולי נגיע למסקנות שיעזרו...
ואולי צריך להקים מגורים לחולי פיברו בהודו

 

[כלנית חיננית]

הודו (לך ולפותחת השרשור)

תכל'ס, יש משהו בתחושה הזו של "אני בחופש" כדי לשחרר אדם מהרבה מועקות שיש לו ביומיום. זה יכול להיות שחרור מדיכאון (גם קליני), זה יכול להיות שחרור מכאבים, שמעתי גם על אנשים עם הפרעות אכילה שאכלו סבבה בחופשה וחזרו לשגרה אחר כך ולכל התסמינים של המחלה.
זה לאו דווקא הודו. זה יכול להיות גואטמלה או דרום מזרח אוזבקיסטן.
כל עוד הבנאדם לא חי את החיים שלו, את השגרה שלו, עם כל הלחץ והקושי - וגם הדברים הטובים - שיש בהם, אז הוא יכול "להשתחרר" מהמחלה, וכביכול להיות במצב רפואי תקין, בלי תרופות ובלי כלום.
העניין הוא, שזה לא מחזיק. כלומר, הגברת יכולה לרדת מכל התרופות שלה (עניין לא אחראי לכשעצמו, כיוון שגם להפסקת תרופה יש דרך ויש להתייעץ עם רופא האם אפשר בבת אחת פשוט להפסיק לקחת הכל - לזה לבד יכולות להיות תופעות לוואי לא נעימות) ולהחזיק מעמד שבוע, שבועיים, עזבי - מפרגנת לה גם חודש.
ואדם יכול לחזור מחופשה מעולה ותחושת ההיי הזו עוד נמשכת איזה זמן אחרי.
השאלה היא מה קורה בסופו של דבר - כשהמציאות בועטת את דרכה בחזרה לחיים של הבנאדם. כשהשגרה תופסת מקום ואנחנו כבר לא בהיי של כיף וחופש ובלי חוקים אלא אנחנו שוב ביומיום של חיינו, עם האתגרים שלנו, והקשיים שלנו, והאנשים שאנחנו אוהבים, והאנשים שקשה לנו איתם, ואלה שאנחנו רבים איתם, או אלה שמכעיסים אותנו...
ומה שקורה זה שפתאום הכל חוזר באבו אבוה. ופתאום אנחנו כאילו שוב חולים, רק שאף פעם לא באמת הבראנו, אלא נתנו לעצמנו לשגות באשליה המתוקה הזו.
וזו הנקודה של מה שאני מנסה לומר:
יש רגעים טובים יותר עם המחלות האלה. זו יכולה להיות חופשה וזה יכול להיות גל טוב ומלא כוחות שעובר עלינו ונמשך יום, או שבוע או לפעמים שנה או שנתיים אפילו. ואז אנחנו עשויים (שלא לומר, עלולים) לחשוב ש- וואלה, הבראנו ואיזה כיף. ותוך יום או יומיים אנחנו כבר נכנסים לכל הפורומים ומספרים לכולם על תרופת הפלא שמצאנו, ואיך נרפאנו מהמחלה הארורה, ו"אם רק תסעו להודו...".
אלא שאז הכל חוזר. כי אין בינתיים תרופה ידועה לסיפור הזה של הפיברו ושל התת"כ. ואם היתה, אז מי שהיה מגלה אותה היה מיליונר בריבוע.
ואז אנחנו מאוכזבים שבעתיים, כי מה, כבר נרפאנו ומה קרה שוב ולמה??
והעניין הוא שלא נרפאנו, אלא לא הקשבנו לגוף שלנו, וכאילו התעלמנו ממה שאנחנו יודעים עמוק עמוק במאחורה של הראש - שאי אפשר באמת להירפא מהמחלות האלה.
פשוט אי אפשר.
אפשר לנוח ממנה, ויש הפוגות, ולפעמים קל יותר.
וכשאנחנו בחופש הגוף גומל לנו על המנוחה שאנחנו נותנים לו (למרות שלפעמים דווקא בחופש אנחנו מעבידים אותו קשה יותר) מהשגרה ומהלחץ הקבוע והשגרתי.
אבל בסוף, אחרי הכל, ואחרי שכולם כבר התלהבו מהשיפור במצבנו ואנחנו כבר הרשינו לעצמנו להיסחף בתוך הגל הכל כך מבטיח הזה, הגוף בא לדרוש את שלו.
ומה ששלו זו המחלה. והידיעה שאי אפשר להימלט ממנה לנצח.
&nbsp
&nbsp
&nbsp
אז אחרי שדיכאתי אתכם למוות - צאו לחופש. תנשמו קצת אוויר. עלו על מטוס לדרום מזרח אוזבקיסטן או לפפואה- גינאה החדשה. תפרגנו לעצמכם קצת אוויר הרים צלול כיין.
גם אם לא תבריאו מזה, וגם אם לא תפרסמו בפורום איך ניצלתם בזכות טיסה לאיזה חור בעולם, לפחות תקבלו איזו הפוגה מהכאבים, מהעייפות ומהתחושה הזו שאתם "כל הזמן" חולים.