כואב הלב..

[כלנית חיננית]

כואב הלב..

 

[ריפנזל]

מנצל"שת כאב לב שבכלל לא קשור למצב

אחת הבנות מהקבוצה שלי נפטרה הלילה אחרי מאבק ארוך בסרטן.

לא היינו כ"כ בקשר מאז שהיא עזבה את הקיבוץ, אבל נורא עצוב לי. בסך הכל היינו עשרה (ועוד שניים שהיו רק שנה או קצת יותר) ביחד מבית התינוקות ועד סוף היסודי.

 

[חיה קרן]

 

[ויויאן טאץווד]

אני שמחה שאת משתפת. ומחבקת אותך בדרך של ההתמודדות עם זה.

לפעמים אנחנו מרגישים ש"אין מקום" חלילה לאבל שהוא יותר פרטי ולא לאומי. ובכלל, כאילו יש הירככיה בכמה אבלים ועצובים אנחנו אמורים להיות בהתאם למידת הקרבה לנפטר או סיבת המוות וכל מיני פרמטרים כאלה.

אבל מוות הוא מוות, ואבל הוא אבל, ובני אדם הם בני אדם.

אני חושבת שאני יכולה להבין. קודם כל בן שכבה שלך בקיבוץ הוא סוג של אח. וגם יש משהו עם בני גיל שלך שמתים, שנותן איזה זעזוע וטלטלה. וזה בכלל לא קשור לכמה הייתן בקשר בתקופה האחרונה.

לאחרונה ליוויתי וחוויתי "מיד שנייה", מחלה ומוות של אנשים שבכלל לא הכרתי. אלא של אנשים קרובים מאד לאנשים שקרובים לי. ובגלל שהייתי מעודכנת ובקשר עם הסיפור מתחילתו ולאורך כל הדרך מצאתי את עצמי בבכי נוראי ובאבל נוראי (גם בשלבים בדרך). מישהו מבחוץ יכול לחשוב שזה אולי מוזר שבכיתי ככה על אנשים שאפילו לא הכרתי, אבל זה היה מבחינתי הכי אישי שאפשר.

אז אני שמחה בשבילה שהיא לא סובלת יותר. ואני בטוחה שיש משהו טוב ב"חיים שאחרי". כל אחד לפי אמונותיו.

ומחבקת אותך שתתמודדי עם זה בדרך הכי נכונה לך, שאפשר.

 

[ריפנזל]

תודה מתוקה

אני הולכת מחר להלוויה. לוקחת אבא וכיסא. אבא כדי שגם ינהג במקומי אם אמעך מדי. וכיסא כי זאת אני. ואבא כדי שגם יסחב לי את הכיסא מהאוטו. ואחר כך יבוא חבר לשעשע אותי ולתת לי לבכות או מה שארצה.

 

[ריפנזל]

ויהיו שם עוד חברים מהקיבוץ וספציפית מהקבוצה.

 

[ויויאן טאץווד]

זה הכי חשוב.

 

[ו אולי]

 

[כלנית חיננית]

אוף. מבינה את כאב הלב לגמרי.

התחושה הזו שזה מישהו שמכירים, גם אם לא הכי טוב, והתחושה שזה מישהו בגיל שלנו, ושהוא ה"הראשון" מאיתנו שהלך.. וההפסד שלה בחיים, וההפסד שלנו, כי אולי עוד היינו מחדשים את הקשר, ואולי בלי קשר - היא היתה חברה וחברים תמיד קשה להפסיד ולוותר עליהם...
והביחד הזה שאופף את כולם כשבאים להיפרד, והידיעה שזה רק לכבודה, ושאחר כך כל אחד חוזר לקונכיה שלו.
ואצלי זה תמיד המחשבה על ההורים שצריכים לקבור ילד, על כל ההבטחות שהיו גלומות בו, ועל כל מה שהיה יכול להיות וכבר לעולם לא יהיה..
אפרתי, שולחת חיבוק ענק וחזק (אבל לא כואב..) ובעיקר מאוד תומך.
זה לא קל בכלל לאבד חברים.

 

[ריפנזל]

שאלה ממש טפשית אם תספיקו לענות

בגדים שחורים זה מנהג נוצרי..מה גם שאין לי חולצה שחורה. יש חצאית בכחול כהה. מה כן? חולצה לבנה..? אפור כהה אבל עם רישום לבן? זה בכלל משנה? לא נראה לי שיצא לי להיות בהלוויה שאני לא יודעת את המנהגים שלה.... שזה לא המשפחה שלי או בקיבוץ שלי.

 

[ויויאן טאץווד]

אני מן הסתם עונה באיחור

הדבר הנכון ללבוש בלוויות זה בדיוק מה שמרגיש לך נוח ונכון.

כן, ללבוש שחור זה מנהג מתרבויות אחרות (לא בהכרח רק נוצרי) ויש תרבויות ששם לבוש אבלות הוא דווקא לבן. אבל הרבה פעמים ללבוש שחור מרגיש לי נכון, גם בלי קשר למה המנהג. ולפעמים לא. זה גם מקרין על הנפש מה שאנחנו לובשים, אז כדאי לנסות להתחבר ככה שהבגד ירגיש לנו נוח גם "מבפנים".

אני לא הולכת ללוויות בבגדים צבעוניים ושמחים או בכל בגד אחר שנראה לי לא ראוי. אבל משהו סולידי ופשוט זה בעיני מספיק לגמרי.


כלנית אולי עם צאת השבת תדייק יותר את מנהגי הלבוש בלוויות ואבל יהודיים. בכל מקרה רק לקרובים מקרבה ראשונה קורעים את החולצה, והם אמורים לא להחליף בגדים במשך כל השבעה. ומי שמקפיד גם לא להתקלח (ולצרכים היגיינים מתרחצים כמו בשבת, רק חלק של הגוף כל פעם, לא כל הגוף ביחד).
למיטב ידיעתי אין "קוד לבוש" ללויות במסורת וההלכה והיהודית. אבל אסור להגיד "שלום" לאדם אבל.

ללכת ללוויה או שבעה אצל דתיים או חרדים זה בהחלט משהו שדורש למידה של המנהגים. אבל אצל החילוניים יש דרכים אחרות. קומון סנס ולהיות מחוברים לעצמנו זה בהחלט מספיק.

 

[ויויאן טאץווד]

לפעמים דווקא העיסוק בפרטים הקטנים לכאורה

והצמדות למנהגים מאד עוזר במצבים כאלה.

לפעמים אני עושה אותם, למרות שלא שומרת מצוות או משהו, כי זה נותן איזה משהו "מסודר" להצמד אליו, כשאנחנו כל כך מבולבלים ולא יודעים מה נכון..

 

[ריפנזל]

תודה

לפני שיצאתי הכנסתי לעצמי לראש שמה שחשוב זה שאני באה, לא מה אני לובשת, כל עוד זה לא איזה ירוק פלורסנט עם ציור של ליצן. ולסמוך על האינסטינקטים זה דבר חשוב.

היתה הלוויה קשה כל כך. אבא שלי, למוד הלוויות, אמר שזו אחת העצובות שהוא זוכר. אנשים לא צריכים למות בגיל כל כך צעיר, כשהם רק התחילו להגשים את החלומות הקטנים והיפים שלהם.

 

[ויויאן טאץווד]

וואו, עצוב לשמוע

כשכתבת שיש לה גם ילדה קטנה זה כמובן עצוב מאד עוד יותר.

רציתי להגיד שאני לא חושבת שיש לוויות שהן לא קשות, אבל נזכרתי שלפני שנתיים ומשהו הייתי בשתי לוויות תוך זמן קצר ושתיהן היו של נשים שנפטרו בגיל 96 (אחת מהן סבתא שלי) ואז אמרתי שהלוואי ואני אגיע רק ללווויות כאלה

תחזקנה ידייך. תמשיכי להקשיב לקול הפנימי, כי אין דרך אחרת, והוא יוביל אותך לאן שצריך, גם בתוך הקושי

 

[ריפנזל]

ותודה רבה רבה על המילים החמות.

זה עוזר.
זאת פעם ראשונה שאני מכירה אישית מישהו שנפטר כ״כ צעיר. וכמו שאמרת, גדלנו ביחד, היא בגיל שלי, זה מערער.

ידעתי שהיא חולה ושהתחיל סיבוב חדש אחרי תקופה של נסיגה, אבל גם ידעתי שהיא עסוקה בלתלות אהילים (כי פייסבוק, וחברה משותפת), ובילדון המתוק שלה.
אז הידיעה הגיעה לי בהפתעה הבוקר.