אוף. מבינה את כאב הלב לגמרי.
התחושה הזו שזה מישהו שמכירים, גם אם לא הכי טוב, והתחושה שזה מישהו בגיל שלנו, ושהוא ה"הראשון" מאיתנו שהלך.. וההפסד שלה בחיים, וההפסד שלנו, כי אולי עוד היינו מחדשים את הקשר, ואולי בלי קשר - היא היתה חברה וחברים תמיד קשה להפסיד ולוותר עליהם...
והביחד הזה שאופף את כולם כשבאים להיפרד, והידיעה שזה רק לכבודה, ושאחר כך כל אחד חוזר לקונכיה שלו.
ואצלי זה תמיד המחשבה על ההורים שצריכים לקבור ילד, על כל ההבטחות שהיו גלומות בו, ועל כל מה שהיה יכול להיות וכבר לעולם לא יהיה..
אפרתי, שולחת חיבוק ענק וחזק (אבל לא כואב..) ובעיקר מאוד תומך.
זה לא קל בכלל לאבד חברים.