וואו, עמדת בצפירה? מדהים
זה היה שתי דקות אגב, לא אחת.
כן, גם אני מתשדלת למצוא את הגבורה, והיה הרבה ממנה. יש ספר מדהים "יומנה של אתי הילסום" לצערי לא זוכרת את שם הספר, זה משהו עם שמיים.
היא מדהימה. חיה באמסטרדם ממש מרחק קצר מהמחבוא של משפחת פרנק, היתה במחנה שילוח של ההולנדים כמוהם, לצערי שכחתי את שמו כרגע, ונדמה לי שגם הגיעה ומתה במחנה שאנה פרנק נרצחה בו. יש שם גבורה שמספיקה לכל האנושות לאלף שנה בערך.
חבל שלא מספיק מכירים את היומן שלה.
היא גם שלחה מכתבים מתוך מחנה ההשמדה עצמו.
יש גם תוכנית רדיו שמוקדשת לספר, שבו מקריאים קטעים ממנו, למי שקשה לקרוא - אשמח לשלוח לינק.
משהו שאני עושה כבר איזה זמן, גם בשאר השנה, וגם עשיתי שלשום ביום השואה, זה לקרוא סיפורים על חסידי אומות העולם באתר של יד ושם. זה ממש מחזיר את האמון בגדלות הנפש האנושית.
אם מתישהו יתיאים לך, אפשר בפרטי, אשמח לשמוע את סיפור ההצלה של סבא שלך.
באופן כללי רציתי לכתוב לחיה וכלנית וקקטוס וכל מי שכתב כנצר של ניצולים.
שאני מבינה שזה אחרת לגדול במשפחה של מי שעברו את התופת ושרדו. ומאד מעריכה את הגאווה והגבורה שיש לכם בעצם קיומכם, למענם.
אצלי משני צדדים שני ענפים במשפחה הצליחו לחלץ את עצמם בדיוק בזמן. צד אחד אחרי ליל הבדולח הבינו את המסר והתחילו בהכנות, עזבו ב-1939, לא זוכרת את החודש אבל ממש על הקשקש לפני שאי אפשר היה יותר.
צד שני, שהזיע הרבה בניסונות לצאת משם, הצליח לצאת במאי 33, שזה חודשיים אחרי הקמת הממשלה הנאצית.
חוץ מהם (לאחד עוד אח שניצל כי היגר לארה"ב ומצד שני בן דוד שעלה בעליית הנוער ובת דודה שנשלחה בקינדרטרנספורט לאנגליה) כל השאר הלכו. נמחקו. אין ניצולים.
אז לא גדלתי ממש בתוך ההשלכות של דור שני-שלישי וכו' במובן של מי שעבר את התופת, אבל בהחלט עם האובדן על מחיקת המשפחה והקהילה והכל, עם הידיעה שהם יצאו בזמן וניצלו. והצער על קרובי משפחה שאמרו שהם עוד דקה מגיעים, רק צריכים למכור את הבית וכמה סידורים, ולא הספיקו.
מהצד השני, בשני ענפים, אני דור שביעי וחמישי ילידת הארץ (לא ס"ט אלא מה שהיה לפני העלייה הראשונה). אז אני יותר מחוברת לסיפור הציוני מאשר לסיפור היהודי.
אבל מכבדת בהחלט את העמדות שרובכן הצגתן של גאווה על הזהות היהודית ועל שימור הזהות והמורשת.
הנושא של אמונה ושואה הוא מאד מורכב. וכל מה שמישהו מרגיש לגבי זה הוא לגיטימי מאד ומכובד בעיני.
אז כן הגבורה, שצריך לזכור אותה כמובן בכל יום בשנה. אני חושבת שזה היה בזמן המחלה שהייתי על הפנים וגיליתי שלקרוא יום סיפור אחד של חסידי אומות העולם מנקה את כל הרע ומחזיר לך אמון. במין האנושי ובעולם בכלל.
ברכות,
ואני מראש מודיעה שעדיף שאני לא אכנס לדיון ביום הזיכרון. כי יש לי מטענים גדולים עם זה.
שוב תודה על הדיון.
מקווה שזה לא מדכא אף אחד, כי אני כתבתי דברים פסימיים, אבל מה לעשות יום השואה מביא איתו גם מחשבות כאלה.
