שאלה לגבי השאלה מה שלומך?

[ויויאן טאץווד]

שאלה לגבי השאלה מה שלומך?

נוצר לי קשר מעניין עם מישהי שהיא ידידה של חולת פיברו /תת"כ.
והיא שאלה אותי כל מיני שאלות של איך לעזור לחברה במצב כזה.
זה היה מאד מעניין ופתח לי צוהר לראות את הדברים מנקודת מבטו של חבר של חולה.

והיא שאלה אותי שאלה מאד מעניינת, שקצת עסקנו בה פה כבר. איך היינו רוצים, אם בכלל, שישאלו אותנו מה שלומנו?

כי היא אמרה שהיא מרגישה שהשאלה הזו מטרידה ומתסכלת, ומצד שני מרגישה שזה לא מנומס להתעניין ולשאול.

לי עצמי זה עוד לא ברור דיו, ולמען האמת אני מעדיפה שלא ישאלו.

אז אני שמה את השאלה הזו לפני חברי וחברות הפורום.

 

[Pink Marshmallow]

שאלה מעניינת

חשבתי על זה רגע והחלטתי שאין לי בעיה עם השאלה, רק אם מתעניינים בתשובה.
לא אוהבת ששואלים רק כדי לצאת ידי חובה ובלי להקשיב, זה רק גורם להרגשה עוד יותר גרועה.
מצידי אני גם מנסה לא לחפור רק אם שאלו מה שלומי.
אם יש שאלות המשך אני מבינה שזה כנראה ממקום אמיתי ומתעניין ועונה.
בעבר היה לי קשה למצוא לזה תשובה, היום יותר קל לי להגיד מה שלומי גם במילה.

 

[ויויאן טאץווד]

סחתיין על פיצוח המכניקה של זה

להלן: שיטת השכבות.

ומה המילה הזו?

אני גיליתי שאיכשהו התשובות שלי הצטמצמו לאחת משלוש אופציות:

1. זוועה (שיש לה גם וריאציות: מתה / גמורה)

2. סביר

3. בסדר - בימים ממש טובים.


ומי שמכיר אותי, עם המחלה, יודע מה פירוש הדברים.

לנוכח הצבע אדום באיזור קקטוס. אולי צריך לדרג את התשובה לצבעים?
וכך לפתור את הבעיה הסבוכה.

סיגל נתנה לזה פרשנות מעניינת.

אבל אפשר גם: אדום, כתום, כתום-בהיר, צהוב וכולו וכולו

 

[Sigal H]

הו, אלה האפשרויות?

שלי קצת אחרות. עניין של אופי ובחירת מילים, אני מניחה. אבל כשאת באה לחפש מילה לתחושה שלך בימים ממש טובים, למה לא לומר פשוט שזה יום ממש טוב, או לפחות יום ממש טוב יחסית?

את האפשרויות השונות את מודדת לפי הסרגל של מי שהיית לפני שחלית, או הסרגל שלפיו את חיה היום?

 

[ויויאן טאץווד]

השאלה האחרונה מאד מעניינת

לא נתתי עליה את דעתי..

אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אז לא. לפי הסרגל של המחלה. כי החיים כבר לא דומים בכלום לחיים של לפני.

זה התשובות שמסתכמות במילה אחת.

רק עם חולות אחרות אני "מרשה לעצמי" להכנס לתיאור יותר מפורט. כי אחרים לא מבינים, וזה סתם בזבוז מילים, כך גיליתי.

הימים הטובים הם כ"כ נדירים. היו לי נגיד ארבע או חמישה בשנתיים מאז שאני חולה. אז אני לא ערוכה לתת תשובה לזה. בדרך כלל כשכבר מתענייניים בשלומי אני כבר בהתרסקות של אחרי יום טוב, שבו משכתי יותר מדי. ואז זה נאמר בדיעבר: אני ממוטטת כי היה לי יום טוב ועשיתי יותר מדי.

גם יום טוב הוא בדרך כלל לא העדר כל הסמטומים. בהתחלה היה לי יום אחד כזה. שהרגשתי כמו "עצמי" לגמרי.
יום טוב זה שכואב לי כל הגוף, אבל המוח עובד. זה התלהבות שיא, אבל עדיין לא עונה להגדרה של ""ממש טוב".

"טוב יחסית" זה כן מילה שאני משתמשת בה. בימים ממש יוצאי דופן. בדרך כלל בשלב של התאוששות אחרי נפילה גדולה.

 

[כלנית חיננית]

בפורום אחר שאני כותבת בו

פורום של רווקים ורווקות, תמיד עולה השאלה כמה מפריע לאנשים שאחרים מאחלים להם "בקרוב אצלך" בחתונות.
קצת דומה ל"מה שלומך" לפיברואיות.

האמת, לא זה ולא זה מפריעים לי.
אם מישהו שואל בכנות אני עונה בכנות - לא חייבים לענות בצורה מכבידה ולהפיל על השואל את כל התיק. אפשר לומר סתם "קצת קשה לי היום", או "היום עייף לי", אפילו בלי שהשואל יודע בדיוק עד כמה ומה יש לי. גם לבריאים יש ימים קשים או עייפים או ימים שלא מרגישים בהם הכי נפלא, וזה בסדר. זה עובר.
ומי ששואל כחלק מהרוטינה ("אהלן, מה קורה, מה נשמע..") או לחלופין, אנשים שלא ראיתי זה עידן ועידנים (אבל באמת) ששואלים מה נשמע, עונה שהכל בסדר, כי באמת שאין טעם להיכנס לזה. אף אחד מהם לא שואל באמת בשביל לדעת ולכן אני לא עונה בשביל לתת תשובה אמיתית אלא רק בשביל הקטע. כי זה "מה שמצפים ממני".

אגב, בעניין האיחולים: פעם ממש הציק לי שהיו אומרים לי "בקרוב אצלך" ואפילו הייתי מציקה לאנשים שהיו אומרים את זה ושואלים אותם אם יש להם מישהו להכיר לי, כי איחולים סתם לא באמת עוזרים לי להגיע למטרה.
היום ויתרתי כבר על הגישה המיליטנטית ואני מעדיפה פשוט לומר "אמן" ולקוות שבאמת בקרוב גם אצלי.

 

[ויויאן טאץווד]

אהבתי את ההקבלה

כן, גם ה"בקרוב אצלך" זה משפט מעיק ומעצבן אפילו.

אני למדתי לענות על זה, בעיקר לצד הדוסי - "כל דבר בזמנו ובעתו".

 

[Sigal H]

לפעמים, רק כדי לא לענות לעניין

כי למי יש כוח לענות לעניין, אני אומרת בהתלהבות: "היום לא כואב לי האף!"
עוד תשובות שימושיות להבכת השואל, בנימה עניינית ושמחה כרגיל: "סגול נוטה לתכלת עם כתום-ירוק בשול השמאלי", "שלומי? זה בערך בין ראש-הנקרה למצובה", "נהדר, ארבע בסולם מיקי", "ככה" - עצירה לאפקט דרמטי - "וככה", או התשובה האולטימטיבית - "מה שלומך?"ֿ (תגובת השואל: אני שאלתי קודם. תגובתי המחוייכת: אמרתי את שלי, עכשיו תורך.")

אני יודעת שזה לא מנומס ואני לא עושה את זה למי שאני חושבת שלא יקבל את זה טוב.

ולמה ככה? כי "מה שלומך?" היא שאלה מעצבנת שכאילו מכניסה אותי בכוח לעמדה אגוצנטרית, ואולי לא טוב לי לדוש בזה עכשיו?. לכן כששואלים ברצינות, זה לא "מה שלומך" אלא "מה נשמע" לסוגיו (מיטיבי לכת מוסיפים "איך עוברים עלייך הימים?"), כך אני יכולה לבחור מה לספר שהוא לא בהכרח סובב סביבי או סביב המצב הגופני, כי כמה כבר אפשר להגיד אותו דבר.

(יצא קצת מבולגן ואולי קצת ציני אבל זו אני היום, תתמודדו

)

חיוכים לכולן

 

[Sigal H]

ועוד הרהור

כששואלים לשלומי תוך כדי שיחה, כשהאדם השואל מבחין בעצמו שמשהו קורה, שלא טוב לי או שכן טוב, ושואל מה שלומי באופן ענייני - זה הרבה יותר אמיתי ובמקום. לתחושתי.

 

[ויויאן טאץווד]

מעולה. קיבלתי השראה

ואם אין זכויות יוצרים אז אולי אאמץ כמה, הכי אהבתי את בין ראש הנקרה למצובה (וזה בלי שאני יודעת איפה זה מצובה

).

אכן, נראה לי שגם פה העם היהודי (וגם מי שאינם) צריכים להשתמש בהומור כדי לשרוד. ובאופן כללי להצחיק את עצמך (כל עוד זה לא בא חשבון מישהו אחר כמובן) נראית לי כדרך התמודדות טובה. עם הרבה דברים. אנסה לאמץ.

ואם זה גם מצחיק את הצד השני, אז בכלל לטובה.

נתת לי זווית חדשה לעניין הזה.

וכן את צודקת, ורציתי לכתוב את זה גם לפינק. שיש פה "שיטת השכבות". מי ששואל רק מה שלומך, זו השכבה הראשונה. מי בשאמת מתעניין נכנס לשכבה היותר נמוכה.

אבל אני בהחלט יכולה להבין שגם מביך וקשה לשאול שאלות יותר ספציפיות, כי לפעמים זה לא בא טוב לבנאדם. אז צריך למצוא ניסוחים נייטרליים, שהם שכבה אחת מתחת למה שלומך, אבל מספיק כלליים כדי לא להכניס אדם לפינה, ולשאול אותו דווקא על מה שלא בא לו לדבר עכשיו.

 

[ויויאן טאץווד]

טוב, עכשיו כשבדקתי איפה זה מצובה

זה יותר מצחיק אותי.

כי כאילו... הבנתי את הבדיחה

זה נשמע לי מסוג הבדיחות העבשות של: מה העניינים - בונים בניניים וכאלה. או מדור קצת יותר מתקדם: סבבה בפיתה (אני מכירה מישהי שפסלה שידוך על זה כבר בשיחת הטלפון

)

אני מאמצת.

 

[Sigal H]

זה^ על שתי השורות הראשונות בהודעה הזו שלך. אין עלייך לחיוך על הבוקר!

יבוא יום ואכתוב את עלילות חבורת הברייקדאנס של הקרנפים, שאחת לזמן מה מרימה הפקה מושקעת בתחרות אל תוך הלילה. עליי.

(יודעת מה? עכשיו באמת מתחשק לי לכתוב את עלילותיהם

)

 

[ויויאן טאץווד]

כתבי, כתבי

רוצה לשמוע את עלילות הקרנפים.

חשבתי שהשיפוצים כבר מאחורייך... או שמדובר חלילה בפיגוע האקוטסי שנקרא "רייב"?

 

[דליה נס]

אישית הודעתי למשפחה ולחברים הקרובים

שהם מקבלים פטור מהשאלה

לא כולם אהבו, או שלא זכרו, או שלא נעים להם
לא לשאול, ואני נאלצת לומ ר את האמת, , כמעט תמיד , מגיעה
התמיה, אבל אתמול היית בסדר, אפילו התבדחת.

אבל את נראת מצויין הלחיים שלך וורודות

ברור לי שאדם בריא לא יוכל לעולם להבין , ואני עייפתי מלנסות להסביר, וותירתי על
האפשרות שמישהו יבין, ושרק יניחו לי לנפשי

אפילו אחותי יקירתי, כשהיא מתקשרת לשאול , ואני עונה שאני
היום מרגישה רע מאד,, מיד באה הפצצה "מה קרה היום ? "

אז די, אנשים יקקים, אני לא אכעס, רקקקקקק הניחו לי לנפשי

 

[דליה נס]

תוספת קטנה

באמת שטרחתי ושלחתי לכולם חומר
על מנת שיבינו , ולו במעט את התסמונת

 

[ויויאן טאץווד]

מסכימה וסחתיין

גם אני עם חברים באמת יותר קרובים, כשהם שואלים מה שלומך, אני לפעמים אומרת: סקיפ. בוא נדלג על השאלה הזו.

אבל יכולה להבין שמתוך נימוס אנשים מרגישים צורך להתעניין או להתייחס באיזוהיא צורה.

לקח לי זמן גם ללמוד להגיד לפעמים: לא בא לי לדבר על זה.


וכן, מה שאנחנו בעיקר רוצים זה שיניחו לנו. אנחנו בקושי סוחבים את עצמנו. אז להניח לנו זה הדבר הכי טוב שמישהו יכול לעשות

אבל זה טריקי, כמה שאלה פשוטה לכאורה מעמידה אותנו וגם את השואל בפני דילמה.

היו אנשים, שמתוך זה שלא היה לי כוח כבר, כשהם היו שואלים שוב ושוב מה שלומך, אני הייתי עונה בקביעות: רע. עד שהם הפסיקו לשאול.
כי באמת מי ששואל רק מתוך נימוס, זה מיותר לגמרי.