"אולי ניפגש בגן עדן"-סיפור קצר (והראשון) שכתבתי

bieberjustin

New member
"אולי ניפגש בגן עדן"-סיפור קצר (והראשון) שכתבתי

הוא שכב על הרצפה בעיניים עצומות ולא הצליח לזוז מהכאבים,הוא אפילו לא הוציא הגה. זה כל כך כאב. הכאבים של הירייה . זה הרגיש כמו הגיהינום. שנייה אחת שבגללה הוא עומד לסיים את חיו. הוא לא העז לפקוח את עיניו לרגע, כל כך פחד להסתכל על עצמו ועל הרצפה המלאה בדם. הוא ידע שהוא עומד למות. הוא לא רצה להיפרד ככה מהעולם, ויותר גרוע, מחמדת לבו. הוא רצה להיות איתה עד קץ הימים, אבל סופו המתקרב שבר את חלומותיו לאלף חתיכות שלעולם לא יתאחו.
"בגיל 16?! ועוד ככה?!" הוא חשב. הוא החליט לפקוח את עיניו ולהסתכל על אהובתו, מבט אחרון, לפני שימסור את נשמתו לבורא מול עיניה.
היא הסתכלה עליו בעיניים דומעות ולא תיארה לעצמה שככה זה ייגמר. כשהוא ילך ולא יחזור אליה לעולם. היא הסיטה את מבטה ממנו בחוסר רצון והסתכלה עליו. על מי שאחראי למותו המתקרב של אהובה. על מי שתוכל להאשים אותו על שלקח ולא החזיר את האדם שאיתו רצתה להיות לתמיד, על רוצח. למרות שידעה שהוא אולי לא ירצה אותה או היא אותו. למרות שהוא אמר לה שבשנייה שיגיעו לגיל 18 הוא יישא אותה לאישה ויישאר איתה לנצח. היא ידעה שתוכל לשכוח מכל תכניותיה לעתיד. היא הסתכלה עליו שוב והוא עליה. היא לא ידעה אם לזמן ארוך או קצר, אך ידעה שהם היו ביחד עד שעצם את עיניו לנצח.
***************************************************************************************************
עכשיו, אחרי 15 שנה, היא כבר לא לבד. לפחות מבחוץ. יש לה בעל ושני ילדים שלא יודעים מה קרה לה אז, כשהייתה צעירה. הם לא יודעים שהיא איבדה את היקר לה מכל. אפילו את בעלה היא לא אוהבת כמו שאהבה אותו. את הנשמה התאומה שלה.
היא מסתכלת על תמונה שלו ולא מצליחה לעצור את הדמעות. הרגע בו איבדה אותו עוד חקוק בזיכרונה. היא זוכרת הכל. את הקול של הירייה, את הצרחות האיומות שהשתתקו לאט של ילד שבסך הכל רצה לחיות את חיו. הוא מת בגלל כסף. היא לא ידעה את זה עד שזה היה מאוחר מדי. היא לא ידעה שהוא הסתבך עם עבריינים.
את העבריינים היא יכולה להאשים על שלקחו לה אותו. היא מסתכלת עכשיו על התמונה שלהם ביחד שהייתה בתוך שרשרת נפתחת עם מקום לתמונה בצורת לב. היא אפילו לא צריכה את התמונה. היא זוכרת את מראהו כל כך טוב. כל פרט ופרט. את השיער הזהוב והעיניים הכחולות כמו הים שהיו מביטות אליה במבט הכי טוב בעולם. היא גם זוכרת את הרגע האחרון. איך שזעק בלי קול. הבעתו כבר דיברה במקומו. היא זוכרת שהסתכל עליה והמבט שלו אמר "אני לא מסוגל. לא מסוגל להיפרד ממך."
היא סוגרת את השרשרת ומחביאה אותה שוב מבעלה וילדיה. כדי שתוכל לשמור בשקט, בלי שאף אחד ידע, שריד קטן ממנו.
אך היא ידעה שהיא לא תשכח לעולם את...
את החיוך שלו.
את האופטימיות שלו.
את כוחות הנפש שלו.
את המבט שלו.
את איך שתמיד מיהר להגן עליה,גם כשהוא היה שבור מבפנים.
ואת הפעם בה הוא אמר לה שהוא אוהב אותה.
והכל הפך לחלום שנשבר.
היא לא האמינה שהוא איננו יותר.
הוא היה רחוק ממנה בלי דרך חזרה, בלי דרך לתקשר.
היא ממשיכה להסתכל על התמונה שלו וקרובה אליו כל כך, אבל המוות השחור שלקח לה אותו לא נותן לה להיות באמת איתו.
המוות.
זה גרם לה לתהות בכוחו של המוות שלוקח ולא מחזיר. לא במי שלקח לה אותו. במי שלא החזיר.
מי שלקח לה אותו כבר נענש. המוות לא ייענש לעולם. הוא רק ימשיך לקחת עוד ועוד נשמות.
מי שנלקח לו אדם שהיה חשוב לו, או יותר גרוע, האדם שאיתו רצה לחיות את חיו, נענש.
"מה יותר גרוע מלמות?" היא שאלה את עצמה. היא אחת מאלה שלצערם ידעו את התשובה. הדבר היחיד שיותר גרוע מלמות זה לאבד את אהבת חייך לעולמי עד.
אבל היא לא הבינה למה, למה הוא היה צריך ללכת. שום תשובה, לא זו של המדע ולא זו של האמונה.
אך היא הבינה שלא תהיה תשובה לעולם, והיא תישאר שבורה לנצח. אבל, מהו בעצם הנצח? הרי שום דבר לא נמשך לתמיד. אז כדי להריש קצת יותר קרובה אליו היא החליטה לכתוב לו מכתב וכתבה:
"לאהבתי הנצחית.
חודש אחד הכרתי אותך ובחודש הזה אהבתי אותך יותר מכל אדם אחר.
אני עדיין אוהבת אותך ככה.
לעולם לא אשכח אותך.
אני זוכרת את איך שאתה היית נראה כמו שאני זוכרת את עצמי.
את החיוך והעיניים של ילד שלנצח יישאר בן 16.
אני מצטערת.
לא היית חייב למות.
אם אני הייתי עושה משהו במקום לעמוד שם קפואה ולבהות בך גוסס אולי לא הייתי כותבת את המכתב הזה, כי אתה היית כאן איתי.
אני לא אוהבת אף אחד.
שומרת לך אמונים למרות שיודעת שלעולם לא תשוב אליי.
אני בת 32.
היו לי המון תקופות בחיים, חלקן טובות וחלקן רעות, אבל החודש שבו הכרתי אותך והיינו ביחד הייתה הטובה ביותר.
אני מתגעגעת אליך.
אולי ניפגש בחיים הבאים. בגן עדן.
האהובה שלך."
היא ניגבה את עיניה הרטובות מדמעות וקיפלה את הדף שהיה כתוב בכתב מבולגן כיוון שידיה רעדו מהכאב העז שחשה כשכתב את המכתב כי הזכרונות שעלו בה בעת כתיבת המכתב זעזעו אותה. היא יצאה מביתה אל בית העלמין. שם הניחה את המכתב על קברו. היא לא האמינה שאהובה היחיד טמון באדמה, מתחת לעפר. היא רצתה לפגוש אותו יותר מכל דבר אחר. ה"פגישה" איתו הייתה חשובה לה יותר מחייה שלה.
והיא עשתה את זה. היא התאבדה והשאירה פתק. בפתק היה כתוב "החיים יותר גרועים מהגיהינום כשאתם רחוקים בלי יכולת תקשורת מאהבתכם. רק בקשה אחת יש לי ובשבילה בדיוק וויתרתי על חיי. אני רוצה להיקבר לצד האהוב שלי. רק אהבה אנחנו צריכים בעולם הבא. וגם בעולם הזה. לכן עברתי לשם. "
היא נקברה לצד אהובה לבקשתה. עכשיו הנשמה שלה סוף סוף נפגשה עם זו שלו והם ביחד. אולי לא בעולם שלנו, אבל רק הם יודעים מה קרה איתם עכשיו.
 
למעלה