הסיפור השני שלי - "סרט השנה"
אם אני זוכר נכון זה היה ממש לפני 10 שנים, ב-1996. ערוץ הסרטים של הכבלים אז (הערוץ הסרטים היחיד שהיה קיים) הקרין כל שבוע את "סרט השבוע" שלו. לקראת סוף השנה הוא הכריז במבצע של "סרט השנה". מתוך סרטי השבוע שהוקרנו בשנה החולפת היו הצופים צריכים לבחור מתוך איזה 5 מועמדים סופיים, את הסרט שירצו לראות שוב ושיוכרז גם כ-"סרט השנה" של ערוץ הסרטים. אני הייתי אז בן 13 או 14, ואני לא זוכר את כל המועמדים, אבל 2 מהם אני זוכר היטב. לאחד מהם נגיע בקרוב, אבל האחר היה הסרט "המסכה" עם ג'ים קארי. אני פיספסתי אותו בזמנו בקולנוע ועדיין לא ראיתי אותו, ואני זוכר שזה היה הסרט שרציתי שיזכה, כדי שאוכל סוף סוף לצפות בו. התיישבתי באותו מוצ"ש מול הטלוויזיה לבחירה של הסרט והקרנתו, ואז הסרט שזכה בתואר "סרט השנה" של הערוץ היה...לא "המסכה". אני זוכר את עצמי די מאוכזב ולא היה לי משהו אחר לעשות באותו זמן. הסרט שכן זכה בתואר ועמד להתחיל, היה סרט דרמה על משהו עם בית כלא...סרט שממש לא הכרתי וממש לא משך אותי לצפיה בזמנו. אבל אמרתי "נו שיהיה, אתחיל לצפות בזה עד שישעמם לי". אז התחלתי לצפות בסרט הזה. עברה רבע שעה, עברה חצי שעה. עברה איזה שעה ופתאום אני מוצא את עצמי כ"כ שקוע בסרט, שאני לא שם לב שהזמן בכלל עובר כזה מהר. באמצע הסרט כבר ממש נהנתי והייתי מרותק למסך. אחרי שעתיים ו-20 דקות, הצפיה "המאכזבת" מבחירת הצופים, ריתקה אותי כמו שלא הרבה סרטים עשו לי קודם. ועוד במיוחד אחרי סופו המדהים, אני הייתי המום. הייתי המום עד כמה הסרט הזה טוב. אחרי זה גיליתי גם שהוא מבוסס על סיפור קצר, ושהוא היה מועמד ל-7 פרסי אוסקר אך לא זכה באף אחד מהם. ממש התרגזתי שהוא לא זכה באף אחד. זה היה אחד מהסרטים הכיח טובים שראיתי בחיי, או כמו שתיארתי אותו אז "אחד הסרטים המגניבים ביותר שאי פעם ראיתי". את הסרט "המסכה" בסופו של דבר ראיתי אחרי כמה זמן. ממש לא התלהבתי ממנו, ונזכרתי עם חיוך איך רציתי כ"כ לראותו אז במוצ"ש. ואיזה מזל שבסוף הוא לא נבחר וזכיתי לראות בלי תכנון את אחד הסרטים הכי טובים שנעשו לדעתי. מי יודע מתי הייתי רואה בפעם הראשונה את "חומות של תקווה", אם הוא לא היה זוכה אז בתואר "הנכסף" של ערוץ הסרטים. אבל אותה צפיה ואותו מוצ"ש, תמיד יהיה המקרה הכי בולט בחיים שלי שבו זכיתי בספונטניות מוחלטת ובלי שום שום הכרה או חשק אפילו, לראות את אחד הסרטים שהכי נהנתי מהם ומהיותר טובים שנוצרו. כל מה שנותר לי זה להודות לצופים של ערוץ הסרטים בזמנו, שלא בחרו ברוב קולות את מה שכן רציתי לראות באותו הערב. להודות להם על אחד מערבי הצפיה בסרט מסויים, מהכי טובים (ובלתי מתוכננים) שהיו לי בחיי.