עתון ישראל היום כתבה של ציונית פתאל קופרווסר
יהודי ערב: להחיות את העבר
ציונית פתאל קופרווסר
היום מציינים את יום גירושם ויציאתם של יותר 800-מ אלף יהודים ממדינות ערב ומאיראן לאחר הקמת מדינת ישראל. על פי החוק שאימצה הכנסת לפני יותר משנה בנושא, נקבע כי "שר החינוך יעודד קיום פעילות חינוכית בקשר ליום האמור." צעד זה מבורך אך אין בו די, משום שהחוק לא מחייב את משרד החינוך ללמד את ההיסטוריה של יהודי המזרח, שכמעט איננה נלמדת בספרי הלימוד, כפי שהמשרד עצמו הודה בחוזר מטעמו לפני שנה.
הוריי הגיעו לישראל בתחילת שנות 50-ה מעיראק, שם התקיימה קהילה יהודית עתיקת יומין ובה יותר 120-מ אלף איש, כשהם נושאים עימם עולם ומלואו של היסטוריה ומורשת תרבותית, מאז חורבן בית ראשון. שעה שהארץ שבה נולדו שילחה אותם עם תעודת מעבר שעליה הוטבעו המילים "רוחה בלא רג'עה" (יציאה ללא חזרה) והלאימה את כל רכושם, תבע מהם כור ההיתוך בישראל לשכוח את עברם ואת מורשתם ולהיוולד בה מחדש עם שם אחר, שפה אחרת ותרבות אחרת. על אף שטף הדי. די.טי שנצרב בתודעתם ותחושות הניכור שקיבלו את פניהם, הם קבעו יתדות באדמה ותרמו רבות להתפתחותה ולפיתוחה של הארץ.
הוריי לא זכו שמורשתם תוזכר ותילמד בבתי הספר. הם גם לא זכו שאנו - ילדיהם, בני הדור השני - נשכיל לשאול אותם על שורשיהם; בין השאר משום שלא הבנו את חשיבות העבר שלנו בבניית זהותנו היהודית, ומכיוון שמתוך בורות ועל רקע הגישה הכללית בארץ כלפי התרבות המזרחית, ייחסנו את מורשתם של הורינו לתרבות ערבית נחשלת. כך נהגו רבים מחבריי, שחלקם מכים היום על חטא משום שהתביישו בהוריהם ובמוצאם.
את המסע להכרת שורשיי עשיתי כשהוריי כבר אינם בחיים ולאחר שגיליתי שאני לא יודעת כמעט דבר על מחוזות ילדותם בבגדד. שבתי לבדי במנהרת הזמן לסמטאות המפותלות והצרות של הרובע היהודי בבגדד, וגיליתי עולם שלא הכרתי - עולם שבו דרו בכפיפה אחת קודש וחול ומסורת וקידמה. בארון הספרים היהודי מצאתי בצד התלמוד הבבלי וספרי ההלכה של גדולי החכמים את יצירותיהם החשובות של אנשי רוח בעלי תפיסות ליברליות. נחשפתי לתרומתם של היהודים לקידומה של עיראק בכל התחומים. למדתי על יחסי השכנות הטובים ששררו בין היהודים למוסלמים עד שבאו הנאצים, הערבים הלאומנים והפלשתינים, זרעו תהומות של שנאה כלפי היהודים ויצרו עולם חדש של זהויות לאומיות מבדלות, שגרמו לרדיפת היהודים ולפרעות נגדם (ב"פרהוד" של חג השבועות 1941-ב נרצחו 179 מבני הקהילה,( ולבסוף הביאו לגירושם, לשלילת אזרחותם ולהחרמת רכושם.
ככל שהעמקתי בחקר ההיסטוריה והמורשת התרבותית של יהודי עיראק, חשתי כיצד שורשי זהותי היהודית מתרחבים וקומתי נזקפת. עם זאת כעסתי על הבורות, על ההתעלמות ועל הניכור כלפי העבר, ועל כך שאין ממי לבקש סליחה על מחיקת זהותם של אבותינו. אסור לאפשר מצב שבו חלקים גדולים מהציבור במדינת ישראל יודעים כל כך מעט על עברם ועל מורשתם.
יהודי ערב: להחיות את העבר
ציונית פתאל קופרווסר
היום מציינים את יום גירושם ויציאתם של יותר 800-מ אלף יהודים ממדינות ערב ומאיראן לאחר הקמת מדינת ישראל. על פי החוק שאימצה הכנסת לפני יותר משנה בנושא, נקבע כי "שר החינוך יעודד קיום פעילות חינוכית בקשר ליום האמור." צעד זה מבורך אך אין בו די, משום שהחוק לא מחייב את משרד החינוך ללמד את ההיסטוריה של יהודי המזרח, שכמעט איננה נלמדת בספרי הלימוד, כפי שהמשרד עצמו הודה בחוזר מטעמו לפני שנה.
הוריי הגיעו לישראל בתחילת שנות 50-ה מעיראק, שם התקיימה קהילה יהודית עתיקת יומין ובה יותר 120-מ אלף איש, כשהם נושאים עימם עולם ומלואו של היסטוריה ומורשת תרבותית, מאז חורבן בית ראשון. שעה שהארץ שבה נולדו שילחה אותם עם תעודת מעבר שעליה הוטבעו המילים "רוחה בלא רג'עה" (יציאה ללא חזרה) והלאימה את כל רכושם, תבע מהם כור ההיתוך בישראל לשכוח את עברם ואת מורשתם ולהיוולד בה מחדש עם שם אחר, שפה אחרת ותרבות אחרת. על אף שטף הדי. די.טי שנצרב בתודעתם ותחושות הניכור שקיבלו את פניהם, הם קבעו יתדות באדמה ותרמו רבות להתפתחותה ולפיתוחה של הארץ.
הוריי לא זכו שמורשתם תוזכר ותילמד בבתי הספר. הם גם לא זכו שאנו - ילדיהם, בני הדור השני - נשכיל לשאול אותם על שורשיהם; בין השאר משום שלא הבנו את חשיבות העבר שלנו בבניית זהותנו היהודית, ומכיוון שמתוך בורות ועל רקע הגישה הכללית בארץ כלפי התרבות המזרחית, ייחסנו את מורשתם של הורינו לתרבות ערבית נחשלת. כך נהגו רבים מחבריי, שחלקם מכים היום על חטא משום שהתביישו בהוריהם ובמוצאם.
את המסע להכרת שורשיי עשיתי כשהוריי כבר אינם בחיים ולאחר שגיליתי שאני לא יודעת כמעט דבר על מחוזות ילדותם בבגדד. שבתי לבדי במנהרת הזמן לסמטאות המפותלות והצרות של הרובע היהודי בבגדד, וגיליתי עולם שלא הכרתי - עולם שבו דרו בכפיפה אחת קודש וחול ומסורת וקידמה. בארון הספרים היהודי מצאתי בצד התלמוד הבבלי וספרי ההלכה של גדולי החכמים את יצירותיהם החשובות של אנשי רוח בעלי תפיסות ליברליות. נחשפתי לתרומתם של היהודים לקידומה של עיראק בכל התחומים. למדתי על יחסי השכנות הטובים ששררו בין היהודים למוסלמים עד שבאו הנאצים, הערבים הלאומנים והפלשתינים, זרעו תהומות של שנאה כלפי היהודים ויצרו עולם חדש של זהויות לאומיות מבדלות, שגרמו לרדיפת היהודים ולפרעות נגדם (ב"פרהוד" של חג השבועות 1941-ב נרצחו 179 מבני הקהילה,( ולבסוף הביאו לגירושם, לשלילת אזרחותם ולהחרמת רכושם.
ככל שהעמקתי בחקר ההיסטוריה והמורשת התרבותית של יהודי עיראק, חשתי כיצד שורשי זהותי היהודית מתרחבים וקומתי נזקפת. עם זאת כעסתי על הבורות, על ההתעלמות ועל הניכור כלפי העבר, ועל כך שאין ממי לבקש סליחה על מחיקת זהותם של אבותינו. אסור לאפשר מצב שבו חלקים גדולים מהציבור במדינת ישראל יודעים כל כך מעט על עברם ועל מורשתם.