שרשור "היתי בהופעה"

losi1

New member
how i wish u where here

וובכן להופעה של ווטרס היתי אמורה להגיע לבד אבל בסופו של דבר הגעתי להופעה עם חברה,היינו תקועות בפקקים כמעט חמש שעות.... שכבר הגענו לנווה שלום ווטרס כבר היה על הבמה ושר את "in the flesh" רצנו לעבר השערים וסוף סוף נכנסנו להופעה שאני אישית חיכיתי לה שנים,בכל מקרה בכל מקרה אחרי כמה שערים חברה שלי החליטה שהיא רוצה להכנס ולהיות מקדימה מה שלא כל כך התאים לי בעודי קוראת לה ואומרת לה חכי היא נעלמה לי בין ההמון והשאירה אותי מאחור....בכל מקרה נותרתי אני הסוטול שלי,רוג'ר ווטרס ועוד 55 אלף איש זרים מסביבי ובאמת שהיה לי כיף אדיר להיות שם,האוירה,ההתרגשות שהיתה באויר ההופעה עצמה והסאונד הנפלא שהיו שם באמת הצליחו לקחת אותי למקומות נהדרים..... (מראש אני מתנצלת על הקיטשיות שאני אומרת לספר לכם פשוט זה מה שבאמת הרגשתי) בכל מקרה שהגיע השיר "wish u where here"-פתאום רגש עצום של בדידות התחיל לחלחל לי בגוף ותאמינו או לא בין 55 אלף איש הצלחתי להרגיש בודדה כמו שלעולם לא הרגשתי בחיי.... חשבתי לעצמי כמה נפפלא יכול היה להיות עם היה לי מישהו לחבק עכשיו לחלוק איתו את השיר המדהים הזה.... how i wish u whre here"-i felt like i rally wished the love i dont have would be there בכל מקרה היתה חוייה בלתי נשכחת אני בחיים לא ישכח את ההופעה הזאת....
 
שאני אנסה?

אני לא יודעת עד כמה אוכל להעלות על הכתב דברים ברורים... אבל ננסה. נחלק את הדברים לשני חלקים: א) הבאסה והקלאסה - זה החלק שבו אני מקטרת על כל המרעין-בישין שנפלו בחלקי, ובתור פיצוי מעלה הגיגים אודות הקהל הישראלי. ב) חומוס out, ווטרס in - זה החלק שבו אני מנסה להזכר במופע, בהצלחה חלקית. אלו מכם שנמאס להם מקיטורים, ומצבי הבריאותי והגיגיי לא מעניינים אותם, יכולים להמשיך ישר לחלק ב' שיועלה בהמשך. הבאסה הייתי חולה. לקראת השעה 12, כאשר אלינור, אליאב (avki), בן דודו Aneurysmועדי הגיעו אלי ע"מ שאסיעם למופע, התחלתי להרגיש רע, רע מאוד. קלקול קיבה, שמקורו או מאייס-קפה של יוטבתה ששתיתי בערב הקודם, או מארוחת ערב מזרחית שאכלתי במסעדה ביפו יומיים קודם לכן - המז"פ טרם הכריע בסוגייה - עשה בי שמות. בטני כאבה, חומי עלה, גופי הצטמרר, זזתי בקושי, קרקרתי במקום לדבר, ובאופן כללי הרגשתי שאני נמסה. החבר'ה התחילו לעשות קולות של הברזה. "אולי נדפיס את הלו"ז של ההסעות המאורגנות?" הציעה אלינור ביעילות. "מתי הם יוצאים ממסוף ארלוזורוב?". אבל לא אשה כמוני תיסוג. הבטחתי להיות בשער 1 בשעה 13:00, ואנחנו נהייה שם, גם אם אמות על ההגה בדרך. עצרנו בקניון השכונתי. בעוד אני גונחת לרוקחת בסופרפארם שתתן לי "קל-בטן", הלך אליאב להביא בלונים. "תביא כמה מנופחים, ותיקח כמה רזרביים, לא מנופחים", ביקשתי. הוא חזר עם שלושה בלוני הליום - שניים ורודים ואחד כחול. יש עדים. החלטתי שאני מסוגלת לנהוג בכל זאת, ויצאנו לדרך. הגענו לנווה שלום ללא בעיות, וללא פקקים. אליאב, אלינור ו-aneurysm דהרו קדימה, בעוד עדי ואני משתרכות לאיטנו מאחור. כאשר הישגנו אותם, ליד שער 3, הבלונים כבר נעלמו. "איפה הבלונים?" "אמממ... עפו". "ואיפה הרזרביים?" "אמממ..." פגשנו את מגל, שעבד על השלט היפה שלו, והמשכנו לעבר שער 1, כפי שהבטחתי. שם היו כבר afon, Ivory Flower, wommer ועוד כמה. afon הקים סככה מאולתרת ואני נשכבתי תחתיה כאבן שאין לה הופכין, בתנוחה בלתי אפשרית, מייחלת למוות מהיר. בשלב כלשהו, בין גניחה לערפול חושים, ניסה afon להתקיל אותי בשאלות טריוויה על הפלויד ("מה היה שם אשתו השלישית של ווטרס?") וראיתי במטושטש את צנעני, גל (holo) ואורי (oribarak) כאשר הגיעו. בארבע וחצי קיפלנו את המחנה, ועד פתיחת השערים בחמש נשענתי על הברזלים ויללתי כמו תינוקת. אחרי המעבר בשער, רוב האנשים רצו קדימה. אני רצתי לשירותים. אחסוך מכם את התיאורים. למזלי, דילן וניל יאנג היו פס קול מרגיע, ברגעים קשים אלו. אח"כ קניתי חולצה של הטור (זו עם המנסרה הצבעונית) ודידיתי לעבר קדמת הבמה. לא מצאתי את החבר'ה, ולכן עליתי למושבי בטריבונת ה-VIP. התחילו מופעי החימום. זימזמתי במקביל, לא ממש מקשיבה. עד תחילת המופע הצלחתי לדבר בנייד עם afon, שברח מקידמת הבמה בגלל הצפיפות; עם בן (crazy diamond 84) שהגיע מאוחר ולא מצא אותנו, ועם Shakty, שחשבתי שהוא צריך לשבת כמה שורות מלפניי, אך התברר שהוא נמצא בעצם בטריבונה הנגדית, בצד השני של המתחם. יופי. וכך ישבתי שם, מורמת מעם, פשוטו כמשמעו - בגובה 20 מ' בערך? - חולה, גלמודה, ומרחמת על עצמי (אבל לא בקנה מידה של ווטרס). אבל אז, התחיל המופע. כמה הגיגים על הקהל הישראלי, ודילמות אחרות אז למה ישבתי ב-VIP בכלל?. אגב, הטיפוסים שראו בטלוויזיה, אלו שהגיעו במסוק - הם ישבו לידי. מה לי ולשכמותם?. כאן טמונה הדילמה הבלתי פתורה - נקרא לה דילמת ציףציף: אם כסף איננו מגבלה, האם עדיף להמעך בתוך הקהל, ולא לראות כלום (כי את רק 149 ס"מ), אך לחוש את האנרגיות הפיצוציות של קהל במופע רוק, ולהיות בעצמך חלק מהמופע, או לשבת בניחותא במרומי הטריבונה, באוויר הקריר, עם מראה ישיר של הבמה (אם כי קצת מרחוק, בשביל קצרת-רואי כמוני), וסאונד יותר מסביר - אך מנותקת מהעם ומהאקשן?. הקהל בטריבונה היה ברובו מורכב מ"מבוגרים", בגילאי 30-60. היתה התלהבות מהמופע בקרבם, אבל זו היתה התלהבות מאופקת, מנומסת. אז למרות שהת.ז. שלי טוענת שאני שייכת לקבוצת הגיל הזו, אני עדיין מאמינה באתוס של הרוק - היינו שהזיעה, הקפיצות, הבאסים שעוברים דרך חוט השדרה, ההתמזגות עם המוסיקה והקשר הישיר עם האמן - זה עצם העניין. וזה גם, לטעמי, אחת החוויות החזקות שבכלל ניתן לחוות בחיים. אבל יש לזה מחיר. בנסיבות אותו היום, ספק אם הייתי מחזיקה מעמד ללא המושב. אבל, השאלה היא עקרונית. איכשהו, צריך למצוא את שביל הזהב. והקהל למטה? אמנם לא הייתי שם, בתוכם, אבל מאסת האנשים הענקית - יש תמונות, והן יועלו לאחר שיפותחו - נראתה לי בסדר גמור. האווירה, כפי שאמרו כאן כמה אנשים, וגם Shakty, היתה "וודסטוקית": כמעט ללא אלימות, ללא הפרעה למהלך המופע. למרות הביקורות שהועלו כאן - על שיכור או שניים, ודחיפות פה ושם, והלכלוך, שאני יכולה להעיד עליו - הקהל הישראלי הוא, בעיקרו, אחד הקהלים הטובים בעולם. לא רק בגלל רמת האלימות, הנמוכה יחסית בארץ בהופעות, יחסית לחו"ל, אלא גם - אולי בעיקר - בגלל שהקהל בא באמת בשביל המוסיקה, בשביל האומן, ולא בשביל הפוזה. אנשים הכירו את מרבית השירים, מילה במילה, ותיקשרו עם הלהקה על הבמה, פירגנו להם בענק, ידעו להחמיא להם כאשר ביצעו שיר בצורה טובה. בקיצור, יצרו אווירה מעולה, מעל ומעבר למה שציפיתי מהם. יש לי הרגשה - ותגידו לי אם אתם מסכימים או לא - שהנגנים על הבמה קלטו את זה, ומאוד התרגשו. זה בא לידי ביטוי בהתבטאויות הספונטניות של ווטרס - ממנו לא ציפיתי כלל לדבר, כיוון שהוא לא אדם תקשורתי במיוחד, וגם לא אוהב חריגות מהלו"ז, ובתגובות של זמרות הליווי והנגנים לתשואות שקיבלו. ווטרס, שאיננו אדם שמחצין רגשות (אלא אם הן בשירים שלו) לא רק הודה - תודה כנה, מהלב - לקהל שבא, ואמר כמה זה היה חשוב לו, וכמה הקהל נפלא (נכון שזו קלישאה, אבל לי הוא נשמע כנה ואף נרגש) - הוא גם הבטיח לחזור: "אנחנו חייבים לחזור לכאן!" היו מילותיו. אפילוג אז נכון שלקח שעה עד שמצאתי את האוטו. ומערכת הטלפונים קרסה, ושלחנו מסרים זה לזה עד שמצאנו כולנו אחת את השני, ועוד מי יודע כמה זמן עד שיצאנו מהחניה, והתחלנו לנסוע, והרגשתי שאני נרדמת על ההגה, והחזקתי מעמד עד פאתי ת"א, שאז הרמתי ידיים ונתתי לעדי לנהוג עד מרכז העיר, שם הורדנו את אלינור ואת עדי (אליאב נסע עם אחותו), ואז נהגתי כסהרורית ברחובות העיר בחיפוש אחר מונית עבור Aneurysm הצעיר, בעוד אני תוהה הכיצד הורים לילד כה רך בשנים מרשים לו להסתובב לבד בשלוש בבוקר בעיר זרה, ואז חזרתי הביתה, והלכתי לישון. ולא היתה לי בגרות בבוקר.
ואת מה שאני זוכרת מהמופע, אעלה בחלק ב'.
 

wommer

New member
יפה כתבת.

אני ראיתי את הבלונים עפים, ולא הייתי בטוח שזה שלכם :)
 
לקראת סוף ההופעה

משהו כמו "הייתם קהל נהדר. אנחנו חייבים לחזור לכאן". הוא היה ממש נרגש כשאמר את זה.
 

WinnerLose

New member
Roger Waters Tour List

26.6 אחוזת ראשונים מופע חימום- הדודאים 27.6-4.8 החלפת קטטר וטיפול 3000 5.8 בית גיל הזהב מופע חימום- צמד רעות עדכון בתאריך ה5.8 בוטלה ההופעה בבית גיל הזהב מחוסר עניין לציבור ידיעה נוספת שהתקבלה 55 אלף מאוננים לצלילי הצד הזקן של הירח
 

noosh

New member
דווקא אני לא מסכימה בקשר לקהל

ממש לא נהניתי ממנו. אולי כי שבועיים לפני כן הייתי בהופעה של סטינג, ישבתי בשורה השלישית בערך החל מפתיחת השערים, ובמשך 4 שעות כל מה שעשינו היה לדבר עם מי שישב סביבנו, לתת ולקבל אוכל מאנשים שאני בכלל לא מכירה ואפילו לעזור להם להכין שלטים. ובמהלך המופע, שפחדתי שאני לא אראה בו כלום או אחנק למוות, אנשים שמעולם לא פגשתי לפני כן דאגו שאני אראה טוב ואצליח לנשום, ואפילו שאלו אותי תוך כדי המופע אם אני בסדר. וכאן, לעומת זאת, ברגע שרציתי להגיע לחברה שלי, שעמדה בערך שורה מלפניי, אף אחד לא נתן לי לזוז מחשש שאתפוס את מקומו הקדוש (נמוכה, כבר הזכרתי?), כולם רק דחפו וקיללו, ובאיזשהו שלב החלטתי שיהיה נכון פשוט לזוז קצת הצידה במקום לעמוד שורה רביעית מול הבמה, כדי לא להחנק למוות ולהנות מקהל נחמד יותר. החלטה נבונה ביותר, אינ חייבת לציין. רק חבל שבדרך, כשרציתי לעבור (החוצה! החוצה!!) אף אחד לא טרח לזוז כדי שאני אוכל לדלג מעליו או משהו כזה. פשוט בהו בי במבט של - "מה את רוצה מהחיים שלי? רוצה לעבור? תעברי! אינ לא זז בשבילך!" והפכו אפילו את המשימה לפנות להם מקום למשהו כמעט בלתי אפשרי.
 
אני מצטערת לשמוע על כך

הנחתי שעיקר הדוחק יהיה באמת בחלק הקדמי. נועם (afon) אף ברח משם - וזאת לאחר שהוא היה זה שהנהיג את ההסתערות קדימה לעבר הבמה, עם פתיחת השערים! לדעתי, מדובר בהפליה חמורה ושרירותית של נמוכים, ועל המחוקק ליתן על כך את הדעת, ויפה שעה אחת קודם!
 

noosh

New member
הו, אי כבר מזמן טענתי שצריך להיות

חוק שקהל צריך לסדר לפי גובה. זה באמת הכי הוגן, ככה כולם יצליחו לראות טוב! מה שאני באה להגיד, זה שגם בקדמת הבמה יכול להיות נחמד, כמו שחוויתי לפני שבועיים וחצי. וגם שם היו עשרות אלפי אנשים. פשוט שם האנשים היו נחמדים יותר.
 
חומוס out, ווטרס In

(חשבתי ש"יהלומים זורחים בשדה החומוס" זה כבר יותר מדי קיטשי, נכון?) אבל קודם, תיקון של הפיסקה האחרונה מהקטע הקודם. היא צ"ל: אז נכון שלקח שעה עד שמצאתי את האוטו. ומערכת הטלפונים קרסה, ושלחנו מסרים זה לזה עד שמצאנו כולנו אחת את השני, ועוד מי יודע כמה זמן עד שיצאנו מהחניה, והתחלנו לנסוע, והרגשתי שאני נרדמת על ההגה, והחזקתי מעמד עד פאתי ת"א, שאז הרמתי ידיים ונתתי לעדי לנהוג עד מרכז העיר, שם הורדנו את אלינור ואת עדי (אליאב נסע עם אחותו), ואז נהגתי כסהרורית ברחובות העיר בחיפוש אחר מונית עבור Aneurysm הצעיר, בעוד אני תוהה הכיצד הורים לילד כה רך בשנים מרשים לו להסתובב לבד בשלוש בבוקר בעיר זרה, ואז חזרתי הביתה, והלכתי לישון. ולא היתה לי בגרות בבוקר
אבל זה היה שווה את הכל! מכיוון שכל כך הרבה כבר נכתב אני אתחיל דווקא מהסוף: כן, היה שווה לבוא להופעה. למרות שזה לא פינק פלויד (שחסרונם הורגש), למרות שווטרס כבר לא בשיא כוחו, למרות שהוא נשען על נגני וזמרות הליווי שלו, למרות שהוא לא הצליח לשמור על רמה אחידה לאורך כל המופע, למרות הכל. לשירים של ווטרס - או, יותר נכון, לשירים של פינק פלויד - יש קשר לאיזו הווייה ישראלית עמוקה, אילו שהם נימי נפש תת-קרקעיים - חיוביים, ברובם - שווטרס הצליח להוציע מהמעמקים, להעלותם על פני השטח. זו לא המלנכוליה, ואף לא הזעקה (זעקת המתבגרים) כלפי ה"ממסד". התגובות החזקות ביותר של הקהל היו ב-Shine On, ב-WYWH... באותם קטעים של כמיהה, של אהבת החיים למרות הכל, של התעקשות על הקיום האנושי. ובעברית פחות פלצנית: השירים האלו אומרים, בסופו של דבר, "אני קיימ/ת, אני כאן, לחיי יש משמעות" (מסר שאולי ווטרס היה צריך גם להקשיב לו, אגב עמדותיו הפוליטיות). והקשר היה ברור, מהצלילים הראשונים של In the Flesh?. ווטרס עולה לבמה, מניף זרועותיו.... כאן האסימון נפל לי: הוא באמת כאן, בתלת מימד. הוא סופר (בגרמנית): אחת, שתיים, שלוש... והם מתחילים. In the Flesh? - פתיחה חזקה, שמרימה את הרף של המופע לגבהים. את התגובה הקולנית של הקהל לשורה "that one is jewish" - פירשתי דווקא כהבעת גאווה, ולדעתי זו היתה התגובה הנכונה, באותו רגע. מהשיר הראשון, פתח ווטרס ברצף שירים חזקים, כאשר הקהל לצידו לאורך כל הדרך. Mother - ווטרס בגיטרה, זמרת הליווי (שכחתי מי מהשלוש) שרה איתו - ומוסיפה לשיר גוונים שלא היו במקור, לשמחתי. Set the Controls - אולי השיר שחיכיתי לו יותר מכול, הן בגלל שהוא השיר היחיד מתקופת טרום-DSOTM בסטליסט, והן בגלל השמועות על ביצוע שונה שלו, מהמקור. ואכן, השיר נפתח עם הקרנת תמונות של הפלויד מתקופת בארט, תאורה פסיכדלית, מכניסה אותנו לאווירה. הביצוע, שבו היה הסקסופוניסט דומיננטי, מצא מאוד חן בעיני, והיה אחד משיאי הערב, לטעמי. SOYCD - גירסה מקוצצת, נטולת-גילמור, אבל זה לא פגם מההנאה, ומהצמרמורת. היה קשה להאמין. הקהל - ואני - שרנו כל מילה, בעוד תמונות של סיד רצות על המסך. Have a Cigar, WYWH - זכו שניהם לשירה אדירה, אבל את הפרטים אני לא זוכרת כרגע. בשלב הזה, עבר ווטרס לשיר כמה מהשירים המאוחרים שלו, מ-The Final Cut (Southampton Dock, Fletcher Memorial Home), מ-Amused to Death (השיר Perfect Sense), והשיר החדש-יחסית, Leaving Beirut. רצף השירים האנטי-מלחמתיים התקבל בקהל בנימוס, אך בחוסר התלהבות. לא בגלל המסר, אלא בגלל, אני מעריכה, שאלו שירים פחות מוכרים ואהובים. לטעמי, הם היו בומבסטיים מדי - אפילו יותר מאשר בדיסק - והיה חסר בהם משהו - מלבד Fletcher Memorial, שבו ניכר המאמץ הפיזי והנפשי שווטרס משקיע, אולי משום שהשיר הוא, בסופו של דבר, מצבת זכרון לאביו. Leaving Beirut לא עשה עלי רושם חזק יותר מאשר בהקלטה - זהו עדיין שיר חלש, למרות הכוונות הטובות. נפילת המתח הסתיימה עם ביצוע Sheep, שסיים את החלק הראשון של המופע. היה או לא היה פלייבק? מה זה משנה. הפירוטכניקה, הוידאו-ארט, והביצוע ההדוק של כל הנגנים, הפכו את השיר לעוד אחד משיאי הערב - ויסלח לי Dogs. כמה דברים יותר מרגשים בעולם יש, מלשמוע את פעימות הלב בתחילת DSOTM, בהופעה חיה? מעטים. זוהי הפתיחה המושלמת, וכל הקרדיט מגיע כאן לווטרס, שהגה אותה. On the Run - עם וידאו ארט פסיכדלי (שוב), שמצא חן בעיני. בכלל, הוידאו-ארט במהלך ההופעה לא היה אחיד, לטעמי. שירים להם ניתן ביטוי ויזואלי בוטה (צילומים של מלחמות, תמונתה של ורה, מנהיגים פוליטיים, הקומיקס של leaving beirut - היו לטעמי גסים מדי (היינו, ההפך ממעודנים). הקטעים היותר "אמנותיים", אבסטרקטיים - כמו בשיר הזה - היו יותר קרובים לליבי, ונראו כאילו הם נותנים ביטוי צבעוני, קינטי, לצלילים עצמם. Time - מעניין כיצד השיר הזה, שעל הנייר הוא שיר מינורי, יכול להפוך למז'ורי - לפחות מבחינת האפקט הרגשי - בהופעה חיה. Great Gig In the Sky היה הפתעת הערב. את גרסת האלבום של השיר אהבתי בנעוריי, אחר כך הרבה פחות. אך פי.פי. ארנולד, זמרת הליווי שביצעה את השיר בהופעה, החזירה עטרה ליושנה, עם גירסה מלאת נשמה, תלת מימדית (ולרגע נידמה שארבע-מימדית!) שעולה בכמה דרגות על זו של קלייר טורי. (סורי, קלייר). והקהל הישראלי, יש לציין לזכותו, זיהה מיד שהוא שומע דבר נדיר, והגיב בהתאם. אני מאוד מקווה שאנשיו של ווטרס דאגו להקליט את הגרסה הנ"ל ויוציאו אותה רשמית, איכשהו. (בשרשור התמונות יש תמונות של הביצוע הזה, שצילם סנאי נדיר). Money, Us and Them, ACYL, היו קרובים למקור, קרובים מאוד. אבל מה זה משנה. ואז הגיע הגראנד פינאלה, Brain Damage/Eclipse - ו-ווטרס לא איכזב. בתור הדרן, בחר ווטרס ברצף שירים מ"החומה". אלא שהמסרים שבשירים, על רקע מלחמת העולם השניה, הולכים לאיבוד בהקשר הישראלי והיהודי (ורה, bring the boys וכד'). האם ווטרס היה יכול לשנות את הסטליסט, לבחור בשירים אחרים לצורך העניין? אולי. ואולי הוא יותר מדי אנאלי מכדי לחרוג מהסטליסט אותו ביצע עד עתה. ABITW2 זכה, כצפוי, להשתתפות הקהל. אני סתמתי אוזניים. לא סבלתי את השיר הזה כשיצא, ואני עדיין לא מבינה מה השוס שבו. שיר שמדבר על מורים פגועי הלם-קרב בביה"ס היסודי של ווטרס, בתחילת שנות החמישים, נלקח בהשאלה ע"י ישראלים ממעמד הביניים, שנזכרים איך שנאו את המורה להיסטוריה בכיתה י' בגלל שהעיזה לתת להם בוחן-פתע. נו, באמת. ולסלט הזה, הוסיף ווטרס שקופית עם תמונה של חומת ההפרדה - עומס אלמנטים גדול מדי, בשביל שיר כה חלש. באופן בלתי נמנע, סיים ווטרס את המופע עם Comfortably Numb. הקליפ שליווה את השירה היה מלנכולי ועצוב, והזכיר את הקטע בסרט בו נראה "פינק" יושב בכורסתו, בוהה בלא-כלום. בניגוד גמור לקליפ, הפירוטכניקה - להבות אש ענקיות שהתמרו עד השמיים, וענני אשן שאפפו את הבמה - סיפקו את הבומבסטיות האהובה כל כך על ווטרס. לפני המופע, דנתי עם עדי על משמעות המופע הזה עבור ווטרס. תהיתי אם קיום המופע במקום הזה אינו אלא עוד ליטוף-אגו עבורו, עוד "יעד כיבוש" אקזוטי על מפת ההופעות, כמו ברלין ב-1990, או פומפיי, או הגרנד קניון, אותו גם חשב ווטרס לכבוש, בשלב כלשהו. בדיעבד, נראה לי שגם אם זו היתה הכוונה המקורית של ווטרס, או הציפיה שלו, הוא הופתע ממה שמצא, מקהל שנתן לו בדיוק באותה מידה שהוא נתן להם. הייתי רוצה להאמין, שכמו שהוא חשב שהוא ילמד אותנו פרק בהלכות שלום, גם אנחנו לימדנו אותו פרק בהומניות ואחווה. והפלייבק? היה פלייבק? לא שמתי לב.
 

FuryUri

New member
גם אני לא אהבתי את ABITW 2 ...

אבל מסיבה אחת. אין לי בעיה עם השיר. בהופעות הוא ממש כיפי, וסתם כיף לשמוע אותו.זה לא שאני לא סובל אותו, אבל אני גם לא מת עליו. אבל שכל הקהל שר את השיר הזה בטירוף יותר מכל שיר אחר, זה כאילו שהם אומרים: "זה השיר היחידי שאנחנו מכירים!!! יאאההה!!! בואו נצרח!!!". וכמה ששאר ההופעה הייתה טובה, אני מפחד שזה הוריד קצת מהערך של הקהל הישראלי בעייני ווטרס , ואולי הוריד את הסיכוי לעוד הופעה... בואו נקווה שלא כך חשב ווטרס...
 
איזה תקוות :)

גם אני כמו כולם מקווה שאולי רוג'ר ווטרס אהב אותנו יותר מכולם כי היינו הקהל הכי טוב ואולי הוא יעבור לגור כאן ולהופיע בקיסריה פעמיים בשבוע :) אבל בואו נרגע קצת. אני מאמין שהישראלים הם באמת הקהל הכי טוב, אבל יש לי גם הרגשה שזה הסיבוב ההופעות האחרון שלו בחיים ): והתקוות האלה נשמעות קצת ילדותיות. וד"א - כמו שהוא נהנה מהקהל הוא גם התאכזב אני מניח מזה שצהל הרג אזרחים ומזה שמלא אנשים חיפשו על מה לתבוע אותו, ויש כאלה שאפילו תבעו אותו.בקיצור, אני חושב שקבלת הפנים הייתה גרועה.
 
ווטרס הבטיח לחזור לכאן

במהלך ההופעה הוא אמר "אנחנו חייבים לחזור לכאן" (באנגלית), מה שלפחות מרמז על כך שזה לא הסיבוב האחרון שלו. ובכלל, הוא נהנה יותר מדי מההופעות (ומהצומי, לא לשכוח) מכדי לפרוש.
 

vegetable man

New member
עד כמה הודעה אחת מתוך 350 כאלה?

בכל זאת, הנה גם אני ההופעה של ווטרס תפסה אותי בימים של עומס, שלא איפשרו לי לארגן את המחשבות בראש. אבל בכל זאת – יום לפני, התחיל ליפול האסימון, רוג'ר ווטרס נחת, הפור נפל, ההופעה במרחק יד, ואני הולך. ההתרגשות הקלה, בכל זאת, לא היתה כי מדובר בווטרס, אלא בגלל היציאה משגרת החיים הלחוצה משהו, לטיים אאוט בלתי מחייב של לילה אחד. החוויה של לקחת טרמפ עם אנשים חדשים, שאת רובם לא הכרתי, הייתה כבר משהו מרענן. והטרמפ היה עם חרטושה, שזה כבר מעניין לא פחות מלראות את ווטרס
והיינו 5 אנשים שהתחברו אחד לשני נהדר, באוטו אחד שתקוע בפקק. ההופעה בעיני היתה מצויינת – אני לא אוהב שמקטרים על פלייבקים – בין עם היה, בין אם לא. בשורה התחתונה – לא היתה פגיעה באיכות ההופעה, ולו במעט – וגם אם היו ספקות ונסיון לזהות "רגע, אולי עכשיו זה פלייבק?" זה נשאר בגדר השערה שהתמוססה בענני הג'ויינטים של נווה ג'ויינט. לא אהבתי במיוחד את החידוש ל-Set The Controls, אני אוהב פסיכדליה, והביצוע פה היה לחלוטין לא...הסקסופון וכל זה. אני בספק עד כמה יש לגירסא הזאת זכות קיום, אבל עצם הבחירה לנגן שיר כה ישן, ריגשה אותי והפתיעה אותי. גם הביצוע של Have A Cigar הפתיע אותי. מה שמאוד מאוד אהבתי, וריגש אותי יותר מהכל, היה הוידאו-ארט. אין מודעות אצלנו בארץ עד כמה וידאו ומוסיקה זה שילוב שמעצים את החוויה. תמונות של סיד עם עיניים במבט מזוגג בזמן SOYCD, התמונות הסנטימנטליות של כולם יחדיו, הקליפ הנהדר של Fletcher Memorial Home, ובכלל, בכל השירים – זה היה פשוט מדהים. הוידאו-ארט הפך את הגישה האדישה משהו של "סו וואט, אז אני שומע את אותם שירים, רק בלייב" למשהו יותר אמיתי, עם יותר הזדהות. למעשה זה חיסל בי את האדישות, וזה הוסיף הרבה משמעות. עוד לגבי השירים: נורא אהבתי את הביצוע הסוחף ל- Perfect Sence, ואת זמרת הליווי. ב- DSOTM הרגשתי קצת בעייתיות עם העובדה שרוג'ר לא לוקח חלק דומיננטי בביצוע, מעבר לסביר – אולי היה יותר מתאים לרוג'ר לבצע את החומה, בכל אופן, הביצוע היה ממש מרגש. כשהגיע ההדרן, קצת פחות נהנתי לראות את הקהל מתעורר ב-"We don't need no education". שמתי לב לעוד כמה דברים: ראשית, רוג'ר נמנע מלומר את המילה "Israel", למרות שכל אמן שמגיע לפה משלב את המילה הזאת, לא? מצד שני, הוא סיפר נורא בעדינות את הסיפור על ביירות, הוא נשמע מאוד מתנצל כשהוא דיבר על ה"דור שלנו שרוצה בשלום" – בקיצור, הוא היה מאוד מודע לאנטגוניזם שהוא יצר גם בקרב הקהל שבא לראות אותו. אין לי ספק שההופעה ריגשה אותו מאוד, כל שכן את המלווים – ראו את זה על פניהם כאשר הם עלו להדרן. ואיך אפשר בלי היציאה – כמובן, זה היה סיוט, התפצלנו, אין רשת, הכל מוכר וידוע. הרגשתי שהייתי עם הקאסט של איזה סרט הוליוודי סטייל "סוף העולם" שבו כל אחד מנסה להציל את עצמו ולא אכפת לו שכולם ישרפו. שאטלים תקועים, מכוניות מעורבבות כמו במגה דרייב-אין, שדות קוצים וגדר-תייל שהיינו צריכים לעבור בדרך למגרש החנייה, מכונית שלא ידענו איפה זרקנו אותה. העיניים שלי האדימו (ולא בגלל שעישנתי) ברמות מטורפות, ואחרי כמה שנים בלי, חטפתי אסטמה. אבל הכל נשכח ונסלח לך רוג'ר, גם האבנים בנעליים, חוסר הנגישות של המקום, העובדה שהאתר לא משופע מספיק, הכל. למרות שאתה עכשיו בכלל בדקות אלה מופיע ברוסיה...בספירה אחרת... ומילה אחרונה – תודה רבה לשוקי. איש יקר, שלקח על עצמו תיק לא קטן, עם המון סיכונים, שלא שווה את הרווחים, ע"מ להגשים חלום לאנשים בכל הגילאים. הוא היה מודע לכך שהוא היחיד שיכול לעשות את זה (כי הרי אין פה עוד מפיק). הוא ראה שרוג'ר הולך על טור, הכה בברזל כשהוא היה חם – ניצל את ההזדמנות, לקח יוזמה.
 

avki

New member
../images/Emo45.gif בדיוק המסקנות שאני הדעתי אליהם

בעיקר עם הוידאו ארט
 

רמילוי32

New member
הכי מעצבן היה.....

שבסוף ההופעה לא ידענו כיצד להגיע לחניה א .שאלנו שוטרים וגם הם לא ידעו ממש חוצפה ..אין את מי לשאול כולם הולכים אחרי העדר .בלי להבין לאן.לפחות היו שמים שילוט או מדריכים שיכוונו אותנו .אבל את הכסף כבר שילמנו ואף אחד כבר לא איכפת לו ...
 
למעלה