Macdap Laughs

Macdap Laughs

לאחר שסוף סוף קניתי את האלבום, גיליתי שהוא אלבום די בינוני. למרות שחלק מהשירים בהחלט מצויינים בכללי אני חושב שהאלבום לא מי יודע מה. הנגינה לכל אורך הדיסק לא מעניינת במיוחד ונגינת הגיטרה הפשוטה נחמדה בשביל שיר או שניים ולא בשביל אלבום שלם. ברוב השירים השירה של סיד מאוד לא מוצלחת ואני לא מדבר על הקטעים שבו נשמע כאילו הוא מזייף אל פשוט על שירים שהוא שר בהם בלי רגש בכלל (terrapin, no good trying, ועוד כמה). בכלל בדיסק סיד בארט מתגלה בזמר די בינוני. יש שירים באלבום שנשמעים כאילו לא גמרו לעבוד עלהים והוא היה צריך לעבד אותם עוד קצת. למרות הכל אני חייב לציין שיש שירים מקסימים ושירים שממש אהבתי. (wouldnt you miss me? wouldnt you miss me at all? - dark globe) ויש שירים טובים שהוא מבצע מצויין- here i go the bonus tracks דבר שמאוד אהבתי בדיסק הזה וגם בדיסק השני שלו. אני לא יודע בדיוק להסביר אבל בעיקרון הם גורמים לך להרגיש שהוא באמת אמיתי והוא עובד ומתאמן ומנסה. למרות הכל (אפילו שזה נשמע די מוזר אחרי שקטלתי את כל האלבום) אני מחבב את האלבום אבל אני מודה- לא בטוח שהייתי אוהב אותו אם הוא לא היה של סיד בארט. אני בכלל חושב שכמעט אף אחד לא קנה את הדיסק בגלל השירים אלא רק בגלל שהוא של סיד.
 
terrapin

זה שיר של רגש נטו, אני אוהב את הקטע כשהוא אומר the star above you crystal blue אין זה אחד השירים הכי אהובים עליי והכי טובים שלו... תן לו עוד כמה האזנות ביחד עם הניתוח לשירים שבדיסק שעשינו פה בפורוםכמה דפים אחורה) אני מעריך שאתה הולך להעריך את הדיסק ואת המוסיקה של בארט יותר.
 
תאמת

יש הרבה דיסקים שבהתחלה לא אהבתי אבל אחרי כמה האזנות שממש הקשבתי לדיסק ולא סתם שמתי אותו ברקע אהבתי אותו יותר.
 

NIR Y

New member
Barrett

גם אני קניתי אלבום סולו של סיד לא מיזמן, אבל את השני. ואני חושב שהוא אלבום מצויין, כשמשווים אותו לראשון של פינק פלויד אפשר לחשוב שהוא אלבום חלש ושהתדרדרות של סיד השפיע רק לרע על המוזיקה, אבל כול היופי שלו נוצר בגלל היכולת של סיד להעביר את הרגשות שלו גם במצב הנפשי שבו הוא נמצא בזמן יצירת באלבום. חוסר השלמות והסאונד של האלבום יוצרים אלבום מיוחד מאד וחזק מאד.
 

DOCTOR ROBERT

New member
בנוגע להשוואות..

אני לא יודע לגבי האלבום הזה, אבל לפעמים נוצר רושם מוטעה כשמשווים אלבום של להקה לאלבום סולו של אחד מחבריה- קחו לדוגמה את פול מקרטני.
 

itaikuskus

New member
על בארט, בינוניות וכל הסיפור

רבות נחבטתי עם עצמי, איך הייתי מתייחס לסיד בארט, אם הייתי מתעלם מהסיפור הכללי, מהמצב הנפשי בו הוא היה שרוי, האירועים שעברו עליו שעוררו מצידי הזדהות ואמפתיה (הלחצים,ההנהגה,הציפיות), והכתף הקרה שהוא בסופו של דבר קיבל מחבריו הצעירים והלא מנוסים ללהקה. האם עדיין הייתי אוהב את PATGOD מכל אלבומי הרוק שהיה לעולם להציע לי? האם השירה בעלת המבטא הכבד והגוון הילדותי/רגשני הייתה מקסימה אותי באותה מידה, אם הייתי סתם מאזין לה כשאינני מכיר את האיש ופועלו? האם בכלל הייתי חושב על ללכת לחנות ולקנות את המארז עם 2 אלבומי הסולו שלו? אני אוהב לחשוב שכן, ולהציג כעובדה את הליכתי כילד בן 13 לחנות דיסקים של ניסים מלך הדיסקים, שבימים כתקנם הוא בכלל כבר לא מלך, וקניתי את האלבום, אלוהים יודע למה. אולי בגלל העטיפה הקליידוסקופית שדיברה אלי, אולי בגלל תסמונת האלבום הראשון (בעצם, אני לא חושב שבגיל 13 ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות), אולי מסקרנות, אני לא יודע. אני רק יודע שהצלילים ששמעתי כשהגעתי הבייתה לא גרמו לי להיות אותו דבר מאז, הפרמטרים שלי לגבי מוסיקה-מהי, איך עושים אותה, איך מנגנים אותה, השתנו ללא היכר. אני אוהב לחשוב שכל האמפתיה שאני מרגיש כלפי הסיפור (אולי המיתוס) של סיד בארט, הגיעה אחר כך, ובגלל שכל כך אהבתי את PATGOD, ואת השירים שיצאו על סינגלים (arnold layne,candy and a currant bun,see emily play,apples and oranges וגם vegetable man), ואולי גם הערכתי שמישהו שכתבו עליו אלבום כמו WYWH חייב להיות מישהו מיוחד. לא יודע, אני השגתי את the madcap laughs עוד לפני שקניתי אותו, והתגובות שלי היו מעורבות. אני אוהב את זה? זה לא כמו הפלויד של בארט, זה יותר "נע", הגרסאות פחות מגובשות, פחות שלמות, הדיסק ברובו אקוסטי, המלים מאוד אבסטרקטיות, בארט מזייף פה ושם...אני חושב שהתאכזבתי. לא חושב שרציתי לראות מישהו שנחשב בעיני להשפעה מוסיקלית, יוציא באמת אלבום בינוני כמו שתיארת. יום אחד כשהייתי בירושלים, ראיתי את המארז של 2 האלבומים שלו ב70 שקל. לא אומרים לא לכזאת עסקה, ובאמת נתתי לmadcap (את barrett עוד לא שמעתי, אל תשאלו למה), עוד כמה שמיעות. התאהבתי במסרים שהוא מעביר, בצורה שהוא מעביר אותם, הרמיזות למצבו הנפשי, שירים מצמריים כמו dark globe,long gone,golden hair וכו'. אני יכול להודות שלכל הסיפור של בארט מסביב יש תפקיד מכריע באיך שאני, אישית, תופס את שיריו. אולי למישהו שלא מכיר את הסיפור ומקבל את הדיסק, זה ישמע לא שלם, ובטח שלא מצוין. פוטנציאל זו מילת המפתח של האלבום הזה. המון פוטנציאל, ואפשר לשמוע את זה גם בterrapin,no good trying,no man's land,octopuss, ובשירים ה"לא גמורים" כמו she took a long cold look. השירים של בארט, מצליחים להיות מצמררים גם כשהם אופטימיים, גם שיר יותר "שמח" חודר עמוק לעצם, ולדעתי המחסור בהפקה, והחשיפה שבארט מתמודד איתה באלבום הזה, משחקת תפקיד עצום בחשיבות וגם בטיב של האלבום הזה. הייתי ממליץ לנסות עוד כמה פעמים, אבל כמובן, לא להכריח את עצמך. סיד בארט בסך הכל היה עוד מוסיקאי, וכמו כל מוסיקאי, לא חייבים לאהוב כל מה שהוא עשה.
 
יופי של דברים כתבת!

הכנסתי לטאגליינס בהתאם, וגם הועלה כהודעה מומלצת. מעבר לדיון בבארט ויצירתו, הדברים שכתבת מעלים שאלות כבדות לגבי היחס בין האמן לבין קהלו. בד"כ מעלים את השאלה, מה האמן חייב לקהל שלו (כלום, כי הנאמנות שלו היא לאמנות בלבד? זו טענה אחת). שאלה שפחות שואלים היא מה הקהל חייב לאמן - לא מבחינת רכישת אלבומים או כרטיסים להופעה, אלא מבחינת מתן מרחב לאמן להתפתח, להכשל ולטעות לפעמים, להיות פגיע. האם אנחנו מחוייבים להאזין, האזנה קשובה, גם לחומרים של אמן שאהבנו, גם אם אינם "קליטים" בשמיעה ראשונה או אם הם נופלים באיכותם מדברים שעשה קודם לכן?
 

itaikuskus

New member
על זה בדיוק אני מדבר

אני אגיד על עצמי, שבתור "קהל" שעוקב אחרי אומן (בדיעבד, כי, כאמור אם בבארט עסקינן, הוא את שלו עשה הרבה זמן לפני שבאתי לעולם), אני ארצה להאזין ולנסות להפתח לדברים שהאומן מציג, אולי כי בתור אומן שאני אוהב, אני מפתח כלפיו ציפיות כאלה ואחרות. לגבי האם הקהל חייב לאהוב ולהעריך-זה כבר משהו אחר, ופינק פלויד היא דוגמה מושלמת- מצד אחד, לאחר עזיבת בארט, יש מספר לא מבוטל של אוהדי הלהקה שמבחינתם העסק נגמר, קיימים לא מעט אנשים שהפסיקו לעקוב אחרי התקופה של בארט, כי "הכשרון הלך איתו" או ש"זה כבר לא אותו דבר" ואף כאלה שכינו את המוסיקה כ"משעממת". חובבים אלו, אם אכן יש בדבריהם מן האמת, המבוססת על התנסות-נתנו צ'אנס לשינוי, אך התאכזבו או באו עם דעות קדומות לגבי מה הם רוצים לשמוע, ואת מי (כאמור, בארט). מצד שני יש את אותו גרעין של קהל שנשאר איתם גם בתקופה האקספרמנטלית, בה ניסו הפלויד לחפש את הנישה שלהם, דרך מעבר בין מספר רב של סגנונות ותתי סגנונות, אלבומים שעד היום נחשבים לאהובים ביותר בקרב אוהדי הלהקה, אך בזמן אמת לא הוכיחו את עצמם מסחרית, עד לפריצה, כאמור, עם TDSOTM. מצד שני, כשהתופעה הופכת להיות המונית, ולפתע מדובר לא בלהקה של גרעין אוהדים נאמן, אלא במפלצת אצטדיונים, "יציאה" כמו TFC נתפסה כגחמה מיותרת של ווטרס, נסיון נואש להצליח מה"פירורים" שנשארו לאחר החומה, לקחת את הזרם הזה קצת רחוק מדי. שוב- אוהדים לא מעטים בדקו את האלבום- ובחרו שלא לאהוב אותו, גם אם הם ממש אוהבים את הפינק פלויד. דוגמה שלישית אפשר לתת על התקופה של גילמור- אלבום שנחשב בעיני רבים לנפילה, ולבושה ל"מותג" (עוד אספקט שאפשר לדון עליו-פינק פלויד כמותג, אבל זה כבר בפעם אחרת), בכל זאת הגיע לצמרת המצעדים, ומכר במליונים- הקהל היה צמא לפינק פלויד, ורץ לקנות כל מה שה"מותג" נתן לו, גם אם מדובר בחומר נחות (כמובן, באופן סוביקטיבי, והסליחה עם אוהבי האלבום). בראייה כללית, הקהל של הפינק פלויד היטיב עימם, אוהדי הלהקה מתקופת בארט ברובם נשארו למרות עזיבתו, ועקבו אחר הלהקה, אוהדי הלהקה מאז התקופה של TSOTM והלאה (כמובן שאני לא מכליל, אבל מספר רב מהם) רצו לחקור עוד על הלהקה המעניינת הזאת וגילו שאמתחתם מספר לא מעט של אלבומים שלפתע מכרו יותר בדיעבד מאשר בזמן אמת (תקופת פוסט-בארט, וגם PATGOD). מה שאני אומר בעצם, זה שאם לוקחים את הפינק פלויד כדוגמה, רוב אלבומיהם הנחשבים להצלחה מסחרית, גם כלפיהם הקהל אינו חוסך שבטו, הוא מצד אחד קונה את האלבומים ומצד שני לא מתבייש לבקר אותם. מצד אחד לא אוהב תקופה מסוימת של הלהקה בזמן אמת, מצד שני הולך להופעה שלהם כדי לשמוע את ה"להיטים". היחס של הקהל הוא אמביוולנטי, וזה לגיטימי, מפני שהקהל כקהל יכול לעשות כרצונו. אפשר לברך על התופעה הזאת, אפשר לבקר אותה, עדיין הנושא שיותר קל ואכן יותר עוסקים בו הוא מנקודת מבטו של האומן.
 

itaikuskus

New member
הבהרות

בתקופת גילמור אני מדבר על MLOR וכתבתי גם בטעות פעמיים מצד שני, אבל אתם יכולים להבין.
 

thezanani

New member
פ"פ אינה פונקציה בעניין הזה

אין הרבה עם מה לא להסכים בראייה הבסיסית שלך של יחסי אומן-קהל,אך עם הדוגמא של פ"פ פשוט לא מסתדרת לי.בעיקר מכיוון שמדובר ב-3 להקות שונות לחלוטין. והכוונה בשונות אינה ש"סבא של טכנאי הסאונד נרצח ע"י כבשה,ובשל כך הלהקה הלכה לרעות בשדות הפאנק",אלא במובן הרבה הרבה יותר יסודי.בכל אחד מגלגולי הלהקה המנהיג הבלתי מעורער עזב בתוך סערת רגשות טעונה ומותחת,כמו כן ההיררכיה התהפכה והלהקה החדשה לא הזכירה במאום את הקודמת,עד כדי כך שאפשר לומר בביטחון שמדובר ב-3 להקות שונות. השלטון בכל אחת מהן היה כה ריכוזי,במיוחד עם טופינים רכים כמו מייסון-רייט,כך שהמנהיג קבע לא רק את צבעה והסטייל הכללי שלה,אלא את המהות הבסיסית שלה. עצור רגע ותחשוב.ווטרס-חומה/DSOTM.בארט-פייפר.גילמור-MLOR ורק אציין,שאני לא קובע זאת מטעמי נוחות כאלו או אחרים,אלא מהגיון ברור ומתבקש. אני לא אסתיר כמובן את העובדה שאני סולד לחלוטין מהניינטיז של פ"פ הדור השלישי,ולדעתי הפולס לא שווה לירה מצרית.וגם אותה רק בשבילך הסיכוי שגילמור יגיד "זרג".אך התקופה של הפייפר,שאותו אקנה בעוד שבועיים בדיוק,מאוד מסקרנת ומרתקת אותי(בעיקרון אני כבר מכיר את רובו),כך שאין לחשוד בי בסובייקטיביות. מדובר ב3 להקות שונות לחלוטין.בחר אחת-קרא לה פינק פלויד.לשאר יש לי מלאי בלתי מוגבל של שמות להציע לך.(העקרבים הפדופילים מקיימברידג',זה דד וואנוביז,סיד אין צ'יינז,העלבה ברוטאלית וגו'). מאוד היה מעניין לשמוע איך אנשים אחרים רואים את הסיפור.מעניין.
 

חרטושה

New member
../images/Emo45.gif

זה בטח יישמע מאד דוגמטי (ווף). אני מסכימה עם החלוקה ואני מסכימה עם הכלכלה המצרית. אבל סתם בשביל לסבך, שלוש להקות ושני רבדים. אני מוכנה לקבל את פ"פ הדור השלישי כהמשכם של השניים האחרונים, רק בגלל שיש לי חיבור רגשי לעניין. כלומר מבחינתי החיבור הרגשי אל הפלויד לא התנתק מעולם, לא משנה לאילו תהומות יצירתיים הם צנחו ועד איפה הכרס של גילמור מגיעה. הוא היה חזק מספיק בכדי להשאיר משקעים של סנטימנטים ואני לא יכולה לקרוא להם בשם אחר מלבד פינק פלויד. יכול להיות שאני סתם סחבה רגשנית, אבל פינק פלויד הם הפסקול, אי אפשר להפסיק את זה סתם באמצע רק בגלל כמה פאולים טכניים. אבל אם לתת לקול ההגיון לדבר, כפי שאני רואה את זה, בסיבוב הראשון זה היה סיד עם כמה נגני ליווי, בסיבוב השני זה היה פינק פלויד, בסיבוב השלישי זה רק הבנשיז, הרוח הזועמת והנוקמת של הצל של האחות של הסבתא של הפלויד מדרגה שלישית.
 
כל הכבוד

אני ממש שמח שאת הדיסק tpatgod הכרתי לפני שבכלל הכרתי את סיד בארט. לא יכולתי להשוות אותו לשאר האלבומים שהיכרתי כי הוא היה כל כך שונה ומיוחד ואחרי כמה פעמים ששמעתי אותו אהבתי אותו בלי שום קשר לבארט.
 

vegetable man

New member
../images/Emo45.gif

מצטרף לרוב הדברים שרשמת. מזווית אישית, אני בדר"כ לא מעריץ אמנים, כי זה פשוט לא באופי שלי, אבל בארט זה אחד המקרים הבודדים. מדוע חשוב לי להגיב? כי יש לי בדיוק תשובה לסוגיה הראשונה שהעלת: האם הייתי מתעניין בבארט לו היה סופו שונה או שלא הייתי יודע מה קרה לו? וול, ברייקינג ניוז: כשהתחלתי לשמוע את הפלויד (מ-ummaGumma, האלבום הראשון ששמעתי), הדבר הבא היה Piper. בארט בשבילי, היה פסיכדליה מזן שאף אבל אף אחד לא יכול ליצור, כולל מה שנשאר מהפלויד. היה בי צמאון לעוד ועוד. עד היום אני מחשיב את גירסאות Tonight lets all make love in London למשהו יקר מפז, נדיר, שיש ממנו מעט. כבש אותי גם ההומור, הילדות - כל בדברים שדיברנו עליהם בעבר. אלא שאני זוכר שנכנסתי לחניות, בהיתי באלבומי הסולו של בארט - ידעתי שהוא עזב את הפלויד, וחשבתי שיש לו 8 אלבומי סולו (משום מה, אני לא זוכר למה, רק זוכר פיסות אינפורמציה מספיישלים ברדיו). בשלב הבא גיליתי שלבארט יש רק 2 אלבומי סולו, וגיליתי רק את הנסיבות למצב הזה רק אחרי שקניתי חוברת אינפורמטיבית על ההיסטוריה של הפלויד. כלומר - הנה לך תשובה, והיא, כן! בארט יוצר יוצא דופן בכל קנה מידה, הוא שווה שמיעה בלי קשר לגורלו, באם הוא ידוע מראש. אלבומי הסולו אינם הטירוף, הפסיכדליה וההומור שיש ב-PATGOD, אך הם בארט יותר אמיתי ואישי לדעתי, מחובר יותר לרגשות (ואמנם במצב נפשי רע מבעבר) מאשר בארט שהוא מנהיג להקה - שחייב ליצור להיטים עבור קהל יעד מסוים. מה שנגמר, היה נגמר גם אם הוא היה נשאר בפינק פלויד, אך האם תחת הפלויד היה סיכוי שבארט היה מוציא שירים כמו Late Night ו- Terrapin? נכון לומר שחלק מפיסות המוסיקה האחרונות שלו הם לא השיא, אבל אף אחד לא כותב כמוהו, זאת עובדה. אני רק יכול להיצטער על מה שאין, לא על מה שיש.
 
שוב פעם

מה זה בדיוק להעריץ אומן? אני מעריץ את הפינק פלויד! זה לא גורם לי לרצות הגילמוק יעשה לי ילד, ואם רוג'ר ווטרס ילחץ לי תיד סביר להניח אני אתרחץ אחרי המקרה, ואני גם לא כותב על דף "ניק מייסון" ומקשט בלבבות (לפחות לא לעיתים קרובות). אבל אני מקשיב להם, עוקב אחרי הפורום פה, קורא חומרים עליהם לכן אני מעריץ
 

vegetable man

New member
אז

מה הנקודה בעצם לגבי מה שאתה אומר? צריך להבדיל בין תופעה של הערצה, להערכה לאמן. יש המון אמנים שאני מאוד מעריך, אבל אני ממש לא מעריץ. למעשה, אפשר לספור על יד אחת את מי שאני כן מעריץ...
 

itaikuskus

New member
אם אני מעריץ מישהו

אז סביר להניח שהוא כבר מת. או גר בקיימברידג'.
 
למעלה