פוסט פריקה...
מגיל צעיר אני לצערי מכירה היטב בתי חולים.
גיל 5 - 10 - אישפוזים חוזרים בגלל התייבשות.
18 - ניתוח ראשון.
22 - הגילוי הראשון של הסרטן.
26 - הגילוי השני של הסרטן.
29 - הפלה, כוויות בגוף בעקבות תאונה, שפעת, בעיות בבטן, שוב שפעת..
כל החיים שלי אני במירוץ החלקלק כדי להרגיש בריאה וחזקה.
רופאים, ועוד רופאים, בדיקות, כדורים ושוב בדיקות.
מכירה מושגים ברפואה שהייתי מעדיפה לא להכיר.
בין לבין מנסה לחיות ״חיים נורמלים״ מנסה למצוא עבודה ולהחזיק בה מעמד.
לא מצליחה להתמיד בגלל הפן הפיזי ולא מצליחה בגלל הפן הנפשי.
אנשים הרבה פעמים אמרו לי ״עברת הרבה את חזקה״ ובפנים אני מרגישה שאני עשויה מזכוכית ועלולה כל רגע להישבר.
רוצה כלכך להשכיר דירה, לחיות חיים זוגיים נורמלים, לאמץ כלב אפילו לגדל כמה חיות, לעבוד ולהתפתח.
לממש את הפוטנציאל שלי אפילו שאני דיי שונאת את המילה הזו כי אני לא מצליחה לשים את האצבע מה הוא הפוטנציאל שלי?
מנסה כל פעם מחדש לטפס את התהום שאני נופלת אליה בגלל בעיותי הבריאותיות.
ואז התהום הזה עובר, אני מצליחה לטפס אותו טיפונת ושוב החיים מנחיתים עליי משהו חדש.
בתקופות הנורמליות שהיו לי ניסיתי לעבוד וללמוד ושוב לעבוד. אין לי רצף בכלום.
הקורות חיים שלי נראים רע וכבר אין איך להסביר מה גרם לזה.
ואז אנשים רואים אותי מהצד ואני לא נראית להם מודל לחיקוי כי אין לי קריירה מפוארת להתגאות בה.
הדבר היחיד שאני יכולה להתגאות בו זה הכמות ניתוחים-אישפוזים שעברתי.
אמר לי פעם רופא: ״יום אחד ייכתבו עלייך בספרי הרפואה״ וזה לא משפט שכיף לשמוע ולקבל בשמחה.
מקנאה באנשים שטוענים שהחיים שלהם משעממים.
הלוואי והייתי יכולה להתחלף איתם.
אני רק מחכה ליום שהמירוץ שלי אחריי הבריאות שלי ייפסק ואני פשוט ארגיש טוב ואוכל לחיות, באמת לחיות!
כמו שהחיים ״המשעממים״ אמורים להיות.
ואם טוב לכם אז תעשו לי טובה ענקית(!!!) תעריכו את זה. שום דבר לא מובן מאליו.
מגיל צעיר אני לצערי מכירה היטב בתי חולים.
גיל 5 - 10 - אישפוזים חוזרים בגלל התייבשות.
18 - ניתוח ראשון.
22 - הגילוי הראשון של הסרטן.
26 - הגילוי השני של הסרטן.
29 - הפלה, כוויות בגוף בעקבות תאונה, שפעת, בעיות בבטן, שוב שפעת..
כל החיים שלי אני במירוץ החלקלק כדי להרגיש בריאה וחזקה.
רופאים, ועוד רופאים, בדיקות, כדורים ושוב בדיקות.
מכירה מושגים ברפואה שהייתי מעדיפה לא להכיר.
בין לבין מנסה לחיות ״חיים נורמלים״ מנסה למצוא עבודה ולהחזיק בה מעמד.
לא מצליחה להתמיד בגלל הפן הפיזי ולא מצליחה בגלל הפן הנפשי.
אנשים הרבה פעמים אמרו לי ״עברת הרבה את חזקה״ ובפנים אני מרגישה שאני עשויה מזכוכית ועלולה כל רגע להישבר.
רוצה כלכך להשכיר דירה, לחיות חיים זוגיים נורמלים, לאמץ כלב אפילו לגדל כמה חיות, לעבוד ולהתפתח.
לממש את הפוטנציאל שלי אפילו שאני דיי שונאת את המילה הזו כי אני לא מצליחה לשים את האצבע מה הוא הפוטנציאל שלי?
מנסה כל פעם מחדש לטפס את התהום שאני נופלת אליה בגלל בעיותי הבריאותיות.
ואז התהום הזה עובר, אני מצליחה לטפס אותו טיפונת ושוב החיים מנחיתים עליי משהו חדש.
בתקופות הנורמליות שהיו לי ניסיתי לעבוד וללמוד ושוב לעבוד. אין לי רצף בכלום.
הקורות חיים שלי נראים רע וכבר אין איך להסביר מה גרם לזה.
ואז אנשים רואים אותי מהצד ואני לא נראית להם מודל לחיקוי כי אין לי קריירה מפוארת להתגאות בה.
הדבר היחיד שאני יכולה להתגאות בו זה הכמות ניתוחים-אישפוזים שעברתי.
אמר לי פעם רופא: ״יום אחד ייכתבו עלייך בספרי הרפואה״ וזה לא משפט שכיף לשמוע ולקבל בשמחה.
מקנאה באנשים שטוענים שהחיים שלהם משעממים.
הלוואי והייתי יכולה להתחלף איתם.
אני רק מחכה ליום שהמירוץ שלי אחריי הבריאות שלי ייפסק ואני פשוט ארגיש טוב ואוכל לחיות, באמת לחיות!
כמו שהחיים ״המשעממים״ אמורים להיות.
ואם טוב לכם אז תעשו לי טובה ענקית(!!!) תעריכו את זה. שום דבר לא מובן מאליו.
