האמא שהיתה ולא היתה
צומחת מכאב יקרה,
זה כל כך כואב כשלא רואים אותך, שאת מרגישה, ויותר ממרגישה, שאולי אפשר לעשות לך הכל ואמא לא תדע... נשמע שאת חוזרת לעבר ומחפשת מי שיציל אותך שמה, ואת הולכת בתוך העבר הזה ורואה את אמך, שאינה רואה אותך.. ונדמה לי, ממה שכתבת, שאת אינך כועסת, אלא עצובה, נמצאת בתוך עצב כל כך גדול שאולי כבר אינך יכולה להכיל אותו. הרצון שאמא תגן, שאמא תציל, הוא כל כך חזק, וכך גם היאוש, כי היא לא ראתה ולא ידעה. נשמע לי שיש לך כמיהה עצומה לתקן את הילדות. ובעצם, אולי יש גם האשמה כלפי אמא, שלא ראתה, שלא שמה לב יותר. כי אולי היית שקופה גם מול מי שפגע בך וגם מול אמא שלך, שלא היתה שם כדי לעצור את הפגיעה. והיא היתה אולי האדם היחיד, או החשוב ביותר אז, שקיווית שיגאל אותך באהבת אם.
אני מאחלת לך שתרפאי את הילדה הפגועה שבתוכך, שהיא לא תיעלם לך כפי שנעלמה לאימך... שתרגישי שיש לך היום משענת נפשית, שתוכלי להרגיש ילדה שלמה בתוך אשה שלמה, לאסוף את השברים... אינני יודעת כיצד הקשר שלך עם אמך כיום, אך אולי מהשיר אפשר להניח שהקשר המשמעותי היה, או בעצם לא היה, שם, בעבר, ושאולי את מעדיפה להתייחס אליה כאל מי שהיתה ולא היתה שם. אבל אולי היא, שעליה כתוב השיר, הנעלמת האמיתית... אנחנו כאן, קוראים את השיר, ולא מוכנים לתת לילדה הזאת להיעלם. לא שוב. את מוזמנת לבוא ולכתוב גם בצ'ט בין תשע לחצות מתי שתצטרכי. שולחת לך חיבוק חם, מתנדבת סה"ר.
