לא עוד
צומחת מכאב יקרה,
זה נורא להרגיש שהפקיעו ממך את הזכות על גופך, שכל מי שרצה יכול היה לעשות בגוף שלך כרצונו, ההרגשה היא שאין לך מילה, שאת לא נחשבת, כדברייך. ואני חושבת על המשמעות עבורך, שאת בעצם לא מרגישה חיה יותר, שאת גופה, לא גוף, ואפילו לא שלמה אלא מנוקבת. ואני מקבלת את התחושה כאילו, באופן מסויים, את מתרחקת מהגוף שלך, כאומרת: "אם הגוף הזה הוא לא שלי, אז אני לא רוצה בו." אולי, בגלל ש"כל מי שרצה" יכול היה לנכס לעצמו את גופך, את מרגישה ניכור כלפיו. ועם הניכור נראה שעולה גם זעם גדול מאד. איך הם יכלו? את אומרת לעצמך. "שקופה", קראת לשיר, ואת מרגישה אולי שכל מה שנותר ממך זה גוף שהפך לקרבן, מטרה לאחרים, ואת עצמך נותרת בלתי נראית.
ואולי הזעם שנמצא שם בתוכך יקח את המושכות לידיים, ואת תזדהי עם הלוחמת שבך, ותגני על הילדה הנטושה שבתוכך. מי כמוך יודעת עד כמה הילדה הזאת זקוקה להגנה, הגנה שלא קיבלה אז. אני מרגישה, דרך השיר, עד כמה את אחת עם הילדה, ודווקא משום כך את כנראה מרגישה חסרת הגנה. אבל המילים שלך, שמכוונות ל"גופה המנוקבת", מלאות התרסה, ויכול להיות שיש כאן מקור לכוח שלא יאפשר לך להיות שקופה. לא עוד.
