ברגליים משוכלות
האם זו החלחלה מעצמי או הגועל מההחלטות שלי שגורם לי לרצות להקיא. האם זו האמת שנועצת את סכינה החדה עמוק עמוק בפנים אל תוך הלב הפועם והמדמם או שמא זוהי אלת השקרים הגסה והקהה שמכה שוב ושוב באיזורים שונים בגוף, וכמעין ציירת יוצרת פיקאסו קטן. אני רוצה לומר לעצמי שאני מרגיש טוב - שהכל יעבור בעוד דקותיים. אז אני מקציב לעצמי שתי דקות שבהן אתייפח ואייבב לסיפוק הנפש שלי , אם יש לי אחת כזאת. אולי נוח לעצמי לספר לעצמי סיפורים שאני אדם טוב. כל חיי אני מנסה לכפר על החטאים שלי - בד בבד עוד חטאים נערמים באסכלת העונשים. ואולי במקום לבקש מחילה מאחרים - אני צריך ללמוד לבקש מחילה מעצמי. כי הלא זוהי השנאה העצמית שלא משנה כמה חשבתי שמידרתי אותה והכחדתי היא עדיין ישנה , נאספת ברגליים משוכלות, מפוחדת, בפינה שקטנה בתת מודע. ואולי אני בסך הכל בריה רדודה שמתנהלת על פני דפוסי התנהגות אינסטינקטביים שנועדו להישרדות. אני לא עושה עבודה כל כך טובה אם כך הדבר. אולי מספיק לחיות בעבר . אולי מספיק לפחד. אולי באמת כדאי להישיר מבט לעיניים ולראות באמת מי אותו אדם שמביט בך - עליך.
סביר להניח שגם העובדה שאני בודד בעולם מוסיפה עוד נדבך של כאב ועוד משקל על האסכלה. רוצה לומר לעצמי שאני אדם חכם, נבון, חיובי אבל אולי לא כך הדברים. אולי אני מוצא נחמה פורטה באנשים אחרים ולא בי. אז מה עם העוגן שלי לא מושתת ומבוסס עליי, או שאולי הוא עדיין בתהליכי בנייה. אופס, עברו להם כבר שתי דקות והנה אני עדיין מתייפח כמו ילדה קטנה בעלת קוקיות סהרוריות שהלכו לחפש אחר ילדה אחרת , יותר טובה.
הייתי רוצה לצעוק אבל אז זה אומר שאאבד מהשליטה הרוכבת על חד אופן על גבי חבל דק מאד בגובה רב. אני נמצא בנקודה עדינה כמו גם השליטה . אז אני אקציב לעצמי דקה ולו רק בכדי לסיים לרכב על אותו חוט השני שמגדיר א ת מי שאני ומשאיר אותי חיוני כלפי עצמי, כלפי חיי. אולי הפחד מונע ממני מליפול - אולי יש למטה שם רשת ביטחון.
אולי כל מה שאמרו עליי נכון. שאני חרא של בנאדם , לרגעים מסוימים אני מאמין בזה וזה מאותם רגעים. אז אני אקציב לעצמי עוד רגע קצר - ארוך של 5 דקות שבו ארד על עצמי ואומר לי את כל הדברים הכי נוראיים שיכולים להיות, ואעשה כמעין ספירת מלאי, ובסיום אותה ספירה אני אהיה בנאדם שמשוחרר מכל אותם מחשבות רעות ומאותו עבר שכולא אותי בשלשלאות אל עבר השאול, באותה נשימה גם אפסיק לדמיין מה עלול או לא לקרות בעתיד ואחיה את הרגע. כי הרגע זה מה שיש לי . אז מה אם הוא לא מאותם רגעים מזהרים שלי. מהרגע הזה א ני יכול ללמוד. אני יכול להבטיח לעצמי כמה דברים. אני יכול להבטיח לעצמי שאני אקום. אני יכול לחרוט בדמי על הקיר שאני אקום ואהיה בנאדם טוב יותר. אני יכול לצרוח ולא אכפת לי לעזאזל שאפול , שאני יכול ואצליח. ואז בסיום אותה אפיזודה אני אקום.
את הפחד המשתק - אחליף בכאב. אחבוט חזק באגרופיי על הקיר. אחטוף מכות ולו רק בכדי להשאיר אותי מושרש באדמה ולא במקום אחר . יש לי את עצמי. יש לי אותי. אמנם אין לי אותה. והם כבר ממזמן לא היו . עשיתי טעות. אז אני מבקש מחילה - אבל אולי במקום לבקש מהם. אני צריך לבקש מעצמי. מהמקום ההוא שנחבא אל הכלים ברגליים משוכלות ששונא את מה שאני - לבקש סליחה מאותו מקום שקצת שכחתי ממנו. שהשארתי אותו לבד והלבד הזה לא היה לטובתו. לומר לו שאני מבין את הכאב שלו , אפילו לא לנסות ולשאול מדוע הוא שונא כל כך הרבה אותי, פשוט להתיישב לידו או לידה ולחבק חזק כל כך ולא לשחרר. ואולי כשלשנינו ירדו דמעות מהעיניים וסכר המשקעים יתחיל לזלוף החוצה אולי אהיה קצת יותר נקי.
אז אני אומר לעצמי עכשיו לאחר נשימה עמוקה - שאני אקום. אני אצליח. אני אתגבר. היא לא כאן, הם מזמן כבר לא פה . יש לי אותי. לטוב ולרע זה אני . אני אקום ואני אשתפר.
האם זו החלחלה מעצמי או הגועל מההחלטות שלי שגורם לי לרצות להקיא. האם זו האמת שנועצת את סכינה החדה עמוק עמוק בפנים אל תוך הלב הפועם והמדמם או שמא זוהי אלת השקרים הגסה והקהה שמכה שוב ושוב באיזורים שונים בגוף, וכמעין ציירת יוצרת פיקאסו קטן. אני רוצה לומר לעצמי שאני מרגיש טוב - שהכל יעבור בעוד דקותיים. אז אני מקציב לעצמי שתי דקות שבהן אתייפח ואייבב לסיפוק הנפש שלי , אם יש לי אחת כזאת. אולי נוח לעצמי לספר לעצמי סיפורים שאני אדם טוב. כל חיי אני מנסה לכפר על החטאים שלי - בד בבד עוד חטאים נערמים באסכלת העונשים. ואולי במקום לבקש מחילה מאחרים - אני צריך ללמוד לבקש מחילה מעצמי. כי הלא זוהי השנאה העצמית שלא משנה כמה חשבתי שמידרתי אותה והכחדתי היא עדיין ישנה , נאספת ברגליים משוכלות, מפוחדת, בפינה שקטנה בתת מודע. ואולי אני בסך הכל בריה רדודה שמתנהלת על פני דפוסי התנהגות אינסטינקטביים שנועדו להישרדות. אני לא עושה עבודה כל כך טובה אם כך הדבר. אולי מספיק לחיות בעבר . אולי מספיק לפחד. אולי באמת כדאי להישיר מבט לעיניים ולראות באמת מי אותו אדם שמביט בך - עליך.
סביר להניח שגם העובדה שאני בודד בעולם מוסיפה עוד נדבך של כאב ועוד משקל על האסכלה. רוצה לומר לעצמי שאני אדם חכם, נבון, חיובי אבל אולי לא כך הדברים. אולי אני מוצא נחמה פורטה באנשים אחרים ולא בי. אז מה עם העוגן שלי לא מושתת ומבוסס עליי, או שאולי הוא עדיין בתהליכי בנייה. אופס, עברו להם כבר שתי דקות והנה אני עדיין מתייפח כמו ילדה קטנה בעלת קוקיות סהרוריות שהלכו לחפש אחר ילדה אחרת , יותר טובה.
הייתי רוצה לצעוק אבל אז זה אומר שאאבד מהשליטה הרוכבת על חד אופן על גבי חבל דק מאד בגובה רב. אני נמצא בנקודה עדינה כמו גם השליטה . אז אני אקציב לעצמי דקה ולו רק בכדי לסיים לרכב על אותו חוט השני שמגדיר א ת מי שאני ומשאיר אותי חיוני כלפי עצמי, כלפי חיי. אולי הפחד מונע ממני מליפול - אולי יש למטה שם רשת ביטחון.
אולי כל מה שאמרו עליי נכון. שאני חרא של בנאדם , לרגעים מסוימים אני מאמין בזה וזה מאותם רגעים. אז אני אקציב לעצמי עוד רגע קצר - ארוך של 5 דקות שבו ארד על עצמי ואומר לי את כל הדברים הכי נוראיים שיכולים להיות, ואעשה כמעין ספירת מלאי, ובסיום אותה ספירה אני אהיה בנאדם שמשוחרר מכל אותם מחשבות רעות ומאותו עבר שכולא אותי בשלשלאות אל עבר השאול, באותה נשימה גם אפסיק לדמיין מה עלול או לא לקרות בעתיד ואחיה את הרגע. כי הרגע זה מה שיש לי . אז מה אם הוא לא מאותם רגעים מזהרים שלי. מהרגע הזה א ני יכול ללמוד. אני יכול להבטיח לעצמי כמה דברים. אני יכול להבטיח לעצמי שאני אקום. אני יכול לחרוט בדמי על הקיר שאני אקום ואהיה בנאדם טוב יותר. אני יכול לצרוח ולא אכפת לי לעזאזל שאפול , שאני יכול ואצליח. ואז בסיום אותה אפיזודה אני אקום.
את הפחד המשתק - אחליף בכאב. אחבוט חזק באגרופיי על הקיר. אחטוף מכות ולו רק בכדי להשאיר אותי מושרש באדמה ולא במקום אחר . יש לי את עצמי. יש לי אותי. אמנם אין לי אותה. והם כבר ממזמן לא היו . עשיתי טעות. אז אני מבקש מחילה - אבל אולי במקום לבקש מהם. אני צריך לבקש מעצמי. מהמקום ההוא שנחבא אל הכלים ברגליים משוכלות ששונא את מה שאני - לבקש סליחה מאותו מקום שקצת שכחתי ממנו. שהשארתי אותו לבד והלבד הזה לא היה לטובתו. לומר לו שאני מבין את הכאב שלו , אפילו לא לנסות ולשאול מדוע הוא שונא כל כך הרבה אותי, פשוט להתיישב לידו או לידה ולחבק חזק כל כך ולא לשחרר. ואולי כשלשנינו ירדו דמעות מהעיניים וסכר המשקעים יתחיל לזלוף החוצה אולי אהיה קצת יותר נקי.
אז אני אומר לעצמי עכשיו לאחר נשימה עמוקה - שאני אקום. אני אצליח. אני אתגבר. היא לא כאן, הם מזמן כבר לא פה . יש לי אותי. לטוב ולרע זה אני . אני אקום ואני אשתפר.
