למרות הכל
שלום קרנף לבן,
אין ספק שאורי סבל, ולכן גרם פעמים בודדות לחרקים לסבול. אולי ניסה להראות, במה שעשה לחרקים הקטנים, את מה שהוא מרגיש. אולי הוא הרגיש שתופסים אותו בכנפיים, שגוזלים ממנו את החופש. ואולי הוא הרגיש כמו פרפר יפה שקושרים אותו בחוטים ומונעים ממנו לפרוח ולחיות. אבל הסימנים שאורי הותיר מאחוריו נשארו, כפי הנראה, בלתי נראים. אף אחד לא ראה. אף אחד לא שם לב. וכשאורי גדל, הוא הפך לפושע (הגם שלא התעלל באיש), ונכלא בבית הסוהר. אני שומעת בשירך, קרנף, האשמה, אולי כלפי החברה: איך זה יכול להיות שאורי, בין אם הוא דמות אמיתית או בדוי כשמו, סבל כל כך הרבה בילדותו ואיש לא מנע זאת, עד כדי כך שכשגדל הפך לפרפר קשור בחוטים, או לאיש כבול באזיקים? איפה הצדק? ואולי רצית להגיד: לא היתה לו ברירה אלא להפוך לגנב, כי גנבו ממנו את ילדותו, והחברה משחקת בו עכשיו כפי ששיחק, כשהיה קטן, בחרקים, וגוזלת ממנו את החופש, וכעת הוא חרק קטן וחסר אונים בידיו של כח גדול ממנו. אבל בעצם כך תמיד היה.
אני מרגישה הרבה אהדה כלפי אורי, קרנף. אני מרגישה שהוא היה רוצה לבחור אחרת, ואינו מצליח. אבל אפילו שהפך לגנב, הוא לא גדל להיות פושע גדול יותר, כמו אלו שהתעללו בו בילדותו. ואולי, למרות שהוא קרבן, ולמרות שהחברה מתייחסת אליו כאל פושע ולא עוזרת לו, אורי שלך השיג ניצחון מוסרי.
