כשמילים לא מצליחות לגעת...
צומחת יקרה שלנו,
קראתי את ההודעה שכתבת לנו מעומק ליבך, בפתיחות וכנות על מה שהתגובה שלנו עוררה בך.
יקירה, אני רוצה קודם כל להתנצל, על תחושת הפספוס והכאב שהמילים שלנו הסבו לך הפעם, ולחזק אותך על שהחלטת לשתף אותנו בטלטלה והסערה שהתגובה שלנו גרמה לך.
אני מבינה כמה בלי שהתכוונו, המילים שלנו כנראה הציפו והתמקדו יתר על המידה באותם המנגנונים איתם את שורדת את הזכרונות והכאב, כשמה שביקשת היה לקבל חיבוק, אהדה, שיקוף לכוחות הגדולים הטמונים בך, ולא תזכורת לאותם בורות כאובים שאת נאבקת בהם באומץ כה רב..
נראה כי אחרי שנים של התמודדות וצמיחה, יש בך את המודעות לזהות מילים ומצבים שפוצעים, מכאיבים ומפספסים אותך, ואת הכח להיישיר אליהם מבט ולומר אותם. במקום להשאיר אותם כלואים בתוכך, מרחיקים אותך ממה שיקר וחשוב לך, נראה כי את בוחרת להגיב, לנקוט בצעדים שישיבו את הדברים למסלול הנכון עבורך - וזה כל כך משמעותי ולא מובן מאליו יקירה.
אני שומעת כמה היית רוצה אותנו לידך, מושיטים לך יד, מקשיבים בלב חומל ואוהב לרגעים המעיקים והבלתי אפשריים בהם הכאב אוחז ולא מרפה... יודעים לראות את קרני האור שמעבר לעננים האפורים, מחזיקים יחד איתך את הידיעה והתקווה שלצד הכאב גם יהיה יותר טוב, יהיה אחרת.
אני שומעת אותך מבקשת מאיתנו לשמור עבורך את המקום בפורום כמקום בו אפשר לקבל חום אנושי, הקשבה ואמפטיה כנה - וככזה גם אנחנו הינו רוצים לשמור אותו.
תודה שעזרת לנו להבין מה תגובתנו גרמה לך להרגיש, חשוב לנו מאד להיות כאן עבורך, בדרך שהכי נכונה לך, מתוך רצון לנסות להיות כמה שיותר מדויקים ורגישים עבורך, איתך.
מאחלת לך שתמשיכי לצעוד קדימה, לראות למרחקים ולהחזיק בתוכך את הידיעה שמחכה עבורך מקום בטוח. כולנו כאן איתך מעומק הלב, בדרך הזו.
