עיר גמישה...
יקירה,
כמה חרדה זה וודאי מעורר שמקום שהיה כל כך בטוח, מקום בו אפשר היה להסתיר וגם לחשוף פגיעות, עצב, כאב וצמיחה הופך למקום שהוא עדות לטראומה, שיש בו טריגרים... מקום שנדמה כי מאבד את יכולת הנחמה שבו, מקום שיש בו סכנת נטישה...
ואני חושבת לעצמי שאולי הדיכוטומיה היא עצמה סכנה... כיוון שאולי לא תמיד פשוט להבחין בגבולות העדינים שבין כאב לצמיחה, בין עיר מקלט לעיר חרבות...כמו בחיים, הדברים מורכבים וסבוכים זה בזה... ולעיתים יש צורך להחזיק את שני הצדדים גם יחד...
יקירה, אנחנו רוצים להמשיך להיות עבורך מקום מקלט, על כל מה שאת מביאה איתך – בין אם את הרגעים של הכאב, או הרגעים של הצמיחה, בין אם כעס או אכזבה או שמחה... אנחנו יכולים ורוצים להכיל מה שתביאי.. כל עוד נכון לך להמשיך להביא...
מודעים לכך שלא תמיד נצליח להדהד דברים שיהיו לך מדוייקים, שיהיו מתוקנים ושאולי, מתוך כוונה טובה, גם לעיתים נהדהד דברים שעשויים להיות פוגעים... ואולי מה שהופך מקום לבטוח, זה דווקא היכולת לבטא את ההפרה של גבולות, מתוך ידיעה שמי שעומד מולך מוכן ורוצה להתכוונן בהתאם...אולי הביטחון מגיע מתוך ההבנה שגבולות נחצים ומופרים לעיתים כחלק מכל קשר, אך הדבר החשוב ביותר הוא היכולת לדבר את זה, ולמצוא מחדש את האיזונים המתאימים...
רוצה לסיים בכמה מילים של פמה צ'ודרון, כפי שמופיעות בספר "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד:
"מועיל מאוד להבין שהרגשות שלנו, השליליים והחיוביים, הם בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי להיות -
אנושיים לגמרי, ערים לגמרי, חיים לגמרי"...
מזמינה אותך להיות נוכחת עם מה שאת מביאה ללא צורך בהתנצלות מולנו...
ושולחת לך חיבוק גדול וחם
