הצפה כהזדמנות...
צומחת יקירה,
אני שומעת את החרדה המציפה ועולה על גדותיה, את החוויה של אובדן שליטה מול זיכרונות כואבים שמתגנבים עלייך בעל כורחך ומציבים אותך בפניי התבוננות בצלקות הישנות וכמו מגרדות את הפצעים מחדש... כמה מבהיל זה וודאי.. הטלטול הבלתי נמנע שבהתבוננות הזו שאינה מרצונך החופשי שנשמע שהיא מותירה בחוויה של חשיפה חסרת הגנות..
יקירה, חשבתי הרבה בקריאת דברייך על הסיפור של תיבת פנדורה, שלפי המיתולוגיה היוונית, לאחר פתיחתה בידי פנדורה אשתו של אפימתאוס פרצו ייסורים ותחלואות רבים לעולם, היא מיהרה לסגור את התיבה. לאחר מכן גיסה ביקש לפותחה שוב וגילה את התקווה וראה בה יצור קטן ושבירי, אך שכוחו עצום והוא המאפשר לאדם לשרוד ולהתקיים למרות כל הייסורים...אני שומעת שאולי היית רוצה לשמור על הדברים נעולים ורחוקים כי הם מפחידים ומציפים... אני משערת שהשמירה הזו מותירה אותך כ"כ מותשת.. ואולי יש בהתבוננות הזו הזדמנות לאינטגרציה, לחיבור, כמו שאת כותבת, של הפאזל, של התמונה המלאה ... אולי כרגע היא מכילה הרבה כאב והרבה פאניקה שהם מובנים .. אך יחד עם זאת טומנת בחובה הזדמנות, כמו שהיטבת בעצמך לכתוב, להבנה, לשקט ממקום שלם ומחובר יותר... יקירה יש בך גם את הכאב, וגם את הצמיחה.. ובלי לראותך אני בטוחה שאת יפה וראויה על כל אלו שאת מביאה איתך, על הפצעים והצלקות שהן אותות מלחמה, על החולשה, הכאב וההצפה כמו גם על הגבורה והיכולת לצמוח..
אני שומעת את הבקשה לתמיכה.. רוצה להזכיר לך שאת לא לבד במסע, אנחנו קוראים אותך, מתרגשים איתך, וכואבים איתך.. אני רוצה לשלוח לך חיבוק שיזכיר שאנחנו כאן, שיש לך מקום שמבקש להחזיק איתך את הדברים הצצים ומציפים...חיבוק שמבקש לנסות להקל ולהזכיר שאנחנו פה ליצור ביחד איתך סיפור ייחודי ויפה ושלם שהוא את...
אסיים בכמה שורות מתוך ציפור הנפש שחשבתי עליהם בעקבות דברייך ומתייחסים גם הם לפתיחה של מגירות נעולות בנפש שלנו כהזדמנות ללמוד משהו על עצמנו..
"וּמַה שֶׁהֲכִי חָשׁוּב - זֶה לְהַאֲזִין הֵיטֵב לַצִיפּוֹר.
כִּי קוֹרֶה שֶׁצִיפּוֹר הַנֶפֶשׁ קוֹרֵאת לָנוּ, וְאָנוּ לא שוֹמְעִים.
חֲבָל. הִיא רוֹצָה לְסַפֵּר לָנוּ עַל עַצְמֵנוּ.
הִיא רוֹצָה לְסַפֵּר לָנוּ עַל הַרְגָשׁוֹת שֶׁנְעוּלוֹת בַּמְגֵרוֹת שֶׁבְּתוֹכָה."
מזמינה אותך להמשיך לכתוב על המסע, על הלמידה שבדרך, על של הרגשות והמחשבות שיש בה...
בברכת שבת של שלווה,
