...
צומחת אהובה,
אני שומעת שאת כאובה, עצובה ומבולבלת... ושרגשות אלו שממלאים וגורמים לך למין התכנסות פנימה, רצון להיעלם ולא להיות נוכחת אל מול מה שנדמה גוזל את האויר מהריאות... אני מבינה שיש בך תחושה שהיית במקום הזה בעבר, מקום שהיה בו המון כאב ואולי תחושת המוכרות הזו גם משונה אבל גם מבהילה, ולוקחת חלק בקוצר הנשימה שאת מרגישה, ובקושי למצוא מקום מאוזן ושקט...
נראה שהתמודדות זו מביאה אותך לבחון ולשקול בחירה בין קצוות וניגודים – שחור או לבן, שם או כאן... ואולי יש משהו בצורך לבחור בין קיצון אחד לשני שמרגיש בטוח יותר מאשר להיות במקום הלא יודע והמבולבל... אולי הבחירה הזו היא בעצמה שאיפה של בריחה... ויחד עם זאת יקירה, את פה, כותבת, קוראת לדברים בשמם, אולי אפילו מאפשרת לעצמך מקום... ואולי זה מה שאחר בין הימים עכשיו לימים של אז... ואולי מה שאת מבקשת זה לנסות למצוא איזון בין הרצון להיעלם ובין להיות נוכחת, בין הצמיחה לבין הכאב.. מקום טוב באמצע מבלי הצורך להכריע בין אחד לשני, מקום שיש בו נשימה להכיל את 'הגם וגם'...
יקירה, שולחת לך חיבוק גדול וחם, חיבוק שמבקש להזכיר לך שאת לא לבד,
מזמינה אותך להמשיך ולשתף, בתקווה שיחד נוכל לשאת את העצב והבלבול ובמקביל גם למצוא את הדרכים ולהקל ולמצוא את התשובות והאיזונים הנכונים לך ...
